עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 3095/11

 

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

בשם המערערת:                     עו"ד ד' הרשקו, עו"ד ד' ברוטפלד

בשם המשיב 1:                      עו"ד ש' תורג'מן, עו"ד י' לוי

בשם המשיבה 2:                    עו"ד ר' חלמיש

 

 

           בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז (כב' השופט א' יעקב), שביטל את החלטת המשיבה 2, עיריית חולון (להלן: העירייה), להעניק למבקשת רישיון עסק להפעלת תחנת מוניות ברחוב אילת 36 שבחולון (להלן: התחנה או תחנת המוניות), והורה לעירייה לבחון מחדש את זכאותן של המבקשת והמשיבה 1לקבל את רישיון העסק האמור.

 

רקע

 

1.        הסכסוך בין הצדדים סב סביב הפעלתה של תחנת המוניות. עד לשנת 1997, רישיון העסק ומקומות החניה של התחנה הוקצו לאנשים פרטיים – נהגי מוניות שהפעילו את התחנה, על פי רשימה שמית שהועברה לעירייה מעת לעת. בשנת 1997 נתאגדה חברה בשם "מוניות שרת נאות רחל בע"מ" (להלן: חברת הניהול המקורית), אשר שימשה כחברת הניהול של התחנה. רישיון העסק של התחנה הוצא על שמה וחודש מדי שנה. לימים, פרץ סכסוך בין מנהל חברת הניהול המקורית, המשיב 3, לבין חלק מנהגי המוניות ודרכיהם נפרדו. במסגרת ההליכים המשפטיים המתנהלים ביניהם, הגיעו הצדדים להסכמה (להלן: ההסדר הדיוני), לפיה חברת הניהול המקורית בראשותו של המשיב 3 תוכל להמשיך ולהציע שירותי מוניות במקום ובלבד שתשנה את שמה. ואכן, חברת הניהול המקורית שינתה את שמה ל"מוניות ע.ר ארגמן חולון בע"מ", היא המבקשת. נהגי המוניות מצידם הקימו בחודש אוגוסט 2009 חברת ניהול עצמאית, היא המשיבה 1, ובהמשך שינו את שמה למוניות שרת נאות רחל בע"מ, שמה ההיסטורי של חברת הניהול המקורית. נכון להיום, פועלות במתחם התחנה המבקשת והמשיבה 1 זו לצד זו ומציעות שירותי מוניות נפרדים.

 

2.        העירייה, בעלת הקרקע עליה שוכנת התחנה ומי שמשמשת כרשות הרישוי, החליטה לאחרונה להסדיר מחדש את רישוי תחנות המוניות שבתחומה. בחודש מאי 2010 ניתנו לתחנות בעיר היתרים זמניים לתקופה של חצי שנה, במהלכה היה עליהן להסדיר את הנדרש בהתאם למדיניות העירייה לצורך קבלת רישיון עסק, ובכלל זה הסדרת משרדי התחנה, לרבות המבנה המשמש את סדרן המוניות, כמו-גם הסדרת מקומות החניה של התחנה. במקרה שלפנינו, הוענק ההיתר הזמני למבקשת (בטרם הוחלף שמה) ותוקפו עתיד היה לפוג בחודש נובמבר 2010.

 

3.        במהלך תקופת ההיתר הזמני,  הגישה המבקשת בקשה לחדש את רישיון העסק שניתן לה בעבר. המשיבה 1 התנגדה למהלך בטענה כי לה הזכויות בתחנה. ביום 30.12.10 לאחר דין ודברים עם הצדדים, החליטה העירייה על חידוש רישיון העסק של המבקשת (חברת הניהול המקורית בשמה החדש), בהיותה הגוף המשפטי שקיבל בעבר את הרישיון. בעקבות זאת, הגישה המשיבה 1 עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים ובה ביקשה להורות על ביטול החלטת העירייה ועל הנפקת הרישיון לה.

 

4.        למען שלמות התמונה אוסיף, כי לצד עתירתה, הגישה המשיבה 1 בקשה לצו ביניים לעיכוב החלטת העירייה. בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את הבקשה, תוך שהדגיש כי אין זה מתפקידה של העירייה להכריע למי מבין הצדדים יש להעניק את רישיון העסק, אלא אך לבחון את עמידתו של המבקש בתנאים לקבלתו. על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור, שנדחתה על ידי בית משפט זה (בר"ם 452/11, כב' השופט ח' מלצר). ביני לביני, הגישה גם המשיבה 1 בקשה למתן רישיון עסק.

 

5.        בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה באופן חלקי, בהתמקדו בשאלה מי מבין הצדדים עומד בתנאים שקבעה העירייה לצורך קבלת הרישיון. בית המשפט ציין, כי בין העירייה לבין המשיבה 1 גובשה הסכמה לגבי סילוק המבנה הקיים המשמש את סדרן המוניות. על רקע זה, המשיך ובחן בית המשפט מי מבין הצדדים עומד בתנאי הנוגע למקומות החניה של התחנה, שכאמור, הסדרתם מהווה תנאי לקבלת הרישיון. בסוגיה זו, קבע בית המשפט כי זכות השימוש במקומות החניה מעולם לא הועברה מנהגי המוניות שהפעילו את התחנה לחברת הניהול המקורית. משכך, הזכות נותרה בידיהם של נהגי המוניות, המשתייכים למחנה שהתאגד והקים את המשיבה 1. לאור זאת, הסיק בית המשפט כי קיים ספק גדול באשר לעמידתה של המבקשת בתנאי קבלת הרישיון, ולכן הורה על ביטול החלטת העירייה לחדש את רישיון העסק שלה. לצד האמור, הורה בית המשפט לצדדים להגיש לעירייה בקשות למתן רישיון עסק, בגדרן ינסו להוכיח כי עומדים הם בתנאי קבלת הרישיון, ועל בסיסן תכריע העירייה למי ליתן את רישיון העסק.

 

6.        המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, ולצידו את הבקשה שלפניי. לטענתה, סיכויי הערעור טובים היות שבית המשפט נקלע לכלל טעות בקביעה כי זכות השימוש במקומות החניה הוקצתה לנהגי המוניות, המשתייכים למשיבה 1. לדידה, קביעה זו נעדרת בסיס עובדתי, משלא הוצגה כל החלטה פורמאלית של העירייה, המלמדת על הקצאת החניה לנהגים. המבקשת סבורה כי זכות השימוש בחניה הוקצתה לה בשנת 1997, והיא זו שעושה שימוש בחניה בפועל מזה 14 שנים. היא מוסיפה כי בית המשפט התעלם מכך שהיא עומדת בתנאי הנוגע להסדרת משרדי התחנה. לדבריה, המשרדים שבהם היא ממוקמת אושרו על ידי העירייה. המסקנה המתבקשת לנוכח האמור היא כי המבקשת עומדת בתנאים לקבלת רישיון העסק, ועל-כן לא היתה כל הצדקה להתערב בהחלטת העירייה, כך לגישתה.

 

           עוד נטען, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. הימנעות מעיכוב ההחלטה תגרום פגיעה חמורה בחופש העיסוק של המבקשת ותעמיד את פרנסתם של למעלה מ-40 נהגי מוניות בסכנה. בנוסף, הימנעות ממתן רישיון עסק למשיבה 1, שממילא אינה עומדת בתנאים לקבלתו, אינה שקולה מבחינת מאזן הנזקים לשלילת רישיון עסק, אשר ניתן במשך שנים רבות למבקשת. לבסוף, נטען כי אם לא תעוכב ההחלטה, תאלץ העירייה להכריע בבקשות הצדדים על יסוד תשתית עובדתית בלתי נכונה.

 

7.        המשיבה 1 סבורה כי יש לדחות את הבקשה. היא גורסת כי סיכויי הערעור אפסיים מאחר שהמבקשת מנסה להשיג על קביעות עובדתיות, שנפסקו בגדרן של החלטות שיפוטיות חלוטות במסגרת ההליכים המשפטיים בין הצדדים. נטען כי המשיבה 1 הוקמה בידי מייסדי התחנה, שקיבלו עוד בשנות ה-70 רישיונות עסק ומקומות חניה להפעלת התחנה, והיא הגוף המהווה את תחנת המוניות "ההיסטורית". אין לזהות את המבקשת עם תחנת המוניות, למרות ניסיונותיה משוללי תום-הלב לקשור עצמה לתחנה ולהיבנות מהמוניטין שלה. תחנת המבקשת נוסדה ביוזמת המשיב 3 בחודשים האחרונים לאחר שהודח כדין על ידי מייסדי התחנה מניהול התחנה "ההיסטורית". מכאן, טוענת המשיבה 1, שהיא הגוף הזכאי לקבל את רישיון העסק כהמשך לרישיון שניתן למייסדי התחנה. היא עומדת על כך שמקומות החניה הוקצו לנהגיה וכי מעולם לא חנו בהם מוניות בבעלות המבקשת בשמה החדש.

 

           אשר למאזן הנוחות, טענה המשיבה 1 כי המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את היקף הנזק שייגרם לה היה ולא תתקבל בקשתה. יתרה מזאת, הגשת הבקשה 31 יום לאחר מועד מתן פסק הדין עולה כדי שיהוי ניכר ומלמדת על כך שלא צפוי למבקשת נזק חמור כתוצאה מביצוע פסק הדין. היעתרות לבקשת המבקשת תוביל  ל"חיסול" פעילותה של המשיבה 1 מזה 40 שנים תוך פגיעה בפרנסתם של 120 נהגיה.

 

           גם העירייה מתנגדת לקבלת הבקשה. לגישתה, המצב הקיים, שבו שני גופים טוענים לבעלות בתחנה וכתוצאה מכך פועלות במקום שתי תחנות מוניות, אינו יכול להוסיף ולהתקיים. היא מטעימה כי אין בכוונתה להכריע במחלוקות המשפטיות שבין הצדדים, וכי רישיון העסק יינתן למי שעומד בתנאי הרישוי – בין אם זו המבקשת ובין אם המשיבה 1. לפי שעה, טרם קיבלה העירייה החלטה למי להעניק הרישיון.

 

הכרעה

 

8.        דין הבקשה להידחות. כידוע, הכרעה בבקשה למתן סעד זמני תיעשה בשים לב לסיכוייו של המבקש לזכות בערעור שהגיש ולמאזן הנוחות בין הצדדים (עע"מ 6116/10 אסום חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' מועצה אזורית שדות נגב (לא פורסם, 19.9.10); עע"מ 9241/10 שלג לבן 1986 בע"מ נ' עיריית אשקלון (לא פורסם, 19.11.09).

 

9.        לעת הנוכחית, ולא נטען לפניי אחרת, פועלות במשבצת התחנה הן המבקשת והן המשיבה 1, ומציעות שירותי מוניות נפרדים. העירייה אמנם מתנגדת במוצהר להפעלת שתי תחנות במקום במקביל, אולם דומה כי בוחרת היא שלא לנקוט לעת הזאת בפעולות קונקרטיות להפסקת פעילותם של מי מבין הצדדים. מתגובתה עולה, כי בימים אלה בכוונתה להכריע למי ליתן את רישיון העסק על יסוד עמידה בתנאים שהתוותה מראש לקבלת רישיון, מבלי להכריע לגוף המחלוקת בין הצדדים, בהתאם להנחיית בית המשפט קמא.

 

           משאלה הם פני הדברים, הרי שלא חל שינוי ממשי במצב הקיים ולפיכך לא ניתן לומר כי המבקשת סובלת נזק, לא כל שכן נזק שהינו בלתי הפיך, כתוצאה מביצועו של פסק הדין נשוא הבקשה. ודוק: כפי שהצביע כב' השופט מלצר בהחלטתו המוזכרת לעיל, החלטת העירייה בעניינה של המבקשת היא החלטה עקרונית על כך שיש מקום לחדש את רישיון העסק שניתן לה בעבר ואין היא מהווה הענקה בפועל של הרישיון. על רקע זה, נראה כי ביטול החלטת העירייה והחזרת העניין לבחינה מחודשת בעירייה אין בהם כדי לגרום למבקשת נזק משמעותי בשלב זה. ולראיה: טענת המבקשת כי ביצוע פסק הדין יביא לפגיעה חמורה בה ובנהגיה נטענה בעלמא וללא כל תימוכין. גם העובדה שהמבקשת השתהתה כחודש ימים עד להגשת הבקשה, יש בה כדי ללמד על כך שהיא עצמה אינה סבורה שעתיד להיגרם לה נזק חמור כתוצאה מביצוע פסק הדין. מסקנה זו מתחדדת על רקע העובדה שהחלטת העירייה בדבר חידוש הרישיון עוכבה במשך כחודשיים קודם למתן פסק הדין מכוחו של צו הביניים שניתן לטובת המשיבה 1. אם כן, המסקנה המתקבלת בשלב זה היא כי לא הסתייע בידי המבקשת להוכיח את הנזק שעלול להיגרם לה כתוצאה מביצוע פסק הדין, ומכאן שאין לומר כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה.

 

           לצד זאת, יובהר, כי ככל שתקבל העירייה החלטה, שלדעת המבקשת תוביל לפגיעה בה, תוכל זו לעתור בשנית לבית משפט זה בבקשת עיכוב ביצוע, שתתברר על רקע הנסיבות החדשות.

 

10.      בנסיבות אלה, איני נדרשת לחוות דעתי בשאלת סיכויי הערעור.

 

           הבקשה אפוא נדחית. המבקשת תישא בשכר הטרחה של המשיבה 1 בסך של 6,000 ש"ח ובהוצאות משפט.  

 

           ניתנה היום, י"ח בתמוז תשע"א (20.7.11).

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   11030950_B02.doc   עכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il