עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2920/13

בבית המשפט העליון

 

ע"פ  2920/13 - א'

 

לפני:  

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

 

המערער:

פלוני

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבה:

מדינת ישראל

                                          

עיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 19.3.2013 בתפ"ח 114/09 שניתן על ידי השופטים ר' אבידע, ח' סלוטקי ו-מ' לוי.

                                          

בשם המערער:

עו"ד אלסאנע מוחסן

 

בשם המשיבה:

עו"ד סיגל בלום

 

 

החלטה

 

 

1.       בפני בקשה לעיכוב ביצועו של העונש שהושת על המבקש בגזר דינו של בית המשפט לנוער בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 19.3.2013, בתפ"ח 114-09 (השופטים ר' אבידע, ח' סלוטקי ו-מ' לוי), עד למתן החלטה בערעור שהגיש על הכרעת והדין וגזר הדין שניתנו בעניינו.

 

2.       כנגד המבקש, יליד 1991, הוגש כתב אישום בגין שני אירועים שביצע לכאורה במתלונן בעת ששניהם היו קטינים – אירוע שהתרחש בשנת 2009 ואירוע שקדם לו בשנת 2008. על פי העובדות הנטענות באישום הראשון, ביום 1.5.2009 המבקש הזמין את המתלונן, שעימו היו לו יחסי שכנות, למטע זיתים סמוך בתואנה כי הוא מעוניין לתת לו מחשב במתנה. על פי המתואר, בהגיעם למטע הזיתים אחז המבקש במתלונן בכוח, והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן שלא בהסכמתו מספר פעמים עד שהגיע לסיפוק מיני. בגדרו של אישום זה הואשם המבקש בעבירה של מעשה סדום, לפי סעיפים 347(ב) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על פי העובדות הנטענות באישום השני, כשנה לפני האירועים נשוא האישום הראשון, הזמין המבקש את המתלונן להתארח בביתו. בשלב מסוים אמר המבקש למתלונן שהוא "רוצה רק קצת לזיין". לאחר שהמתלונן הביע סירוב לשתף עמו פעולה אחז בו המבקש כדי למנוע ממנו לזוז ולהתנגד, ואז החדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן שלא בהסכמתו, עד שהגיע לסיפוק מיני. לאחר המעשה איים המבקש על המתלונן לבל יתלונן או ימסור מידע על האירוע, ואמר לו שאם יעשה כן, יהרוג אותו. במסגרת אישום זה הואשם המבקש בעבירות של מעשה סדום ושל הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין.

 

3.       בבית המשפט קמא הודה המבקש בקיום המעשים המיניים המפורטים בכתב האישום, אך טען כי המעשים נעשו בהסכמה. הוא הוסיף וטען כי הוא קיים עם  המתלונן עוד אקטים מיניים נוספים בהסכמה, ובכללם כאלה שבהם המתלונן ביצע בו את אותם אקטים מיניים המיוחסים למבקש, וכי המתלונן מכחיש זאת בשל פחד מתגובת משפחתו. המתלונן הכחיש כי יחסי המין ביניהם היו בהסכמה, וכן את הטענות לפיהן הוא ביצע אקטים מיניים במבקש. לגבי השאלה מדוע חזר ונפגש עם המבקש לאחר האירועים נשוא האישום השני, השיב המתלונן כי אומנם הם היו "בריב" למשך חצי שנה לאחר האירוע הראשון, אך לאחר מכן השלימו. במשפט העידו עוד אביו של המתלונן, רופאה מבית החולים "סורוקה" ואביו של המבקש. אבי המתלונן העיד על כך שהמתלונן דיווח על כאבי בטן בסמוך לאחר האירוע שעליו נסב האישום הראשון, וכאשר נלקח לרופא מקומי, הוא סיפר לאחרון כי עבר תקיפה מינית. הרופאה מבית החולים העידה כי המתלונן סיפר גם לה שהותקף מינית. עם זאת, היא הוסיפה כי לא הבחינה בממצאים רפואיים היכולים לשלול או לאשש את עיקרי התלונה. אבי המבקש העיד כי ביום המיוחס לביצוע האירוע נשוא האישום הראשון, המבקש היה בעבודתו בתל-אביב עד לשעות הערב, ולאחר מכן שהה עימו – באופן המבסס לכאורה טענת אליבי.

 

4.       בית המשפט קמא הרשיע את המבקש בעבירות המיוחסות לו, בפסק דינו מיום 10.1.2012, לאחר שהעדיף את גרסת המתלונן על פני גרסתו של המבקש. בית המשפט קבע כי פנייתו של המתלונן לרופא ובהמשך לבדיקה נוספת בבית חולים מעידה על מהימנותו, בהסבירו כי אם המעשים המיניים היו בהסכמה, אין זה הגיוני להניח שהמתלונן היה חושף אותם בפני הצוות הרפואי, ולאחר מכן בפני בית המשפט. בית המשפט קמא הוסיף והסביר כי לו הייתה מתקבלת הטענה שהמתלונן חשף את קיום יחסי המין עם המבקש בשל הכאבים שחש לאחר האירוע המתואר באישום הראשון  ולא בשל עובדת היותם ללא הסכמה, אין בכך כדי להסביר את חשיפת האירוע שהתרחש כשנה קודם לכן. בית המשפט קמא דחה גם את טענת האליבי של המבקש לאור השינוי בגרסאותיהם של המבקש ושל אביו בחקירתם במשטרה ובבית המשפט.

 

5.       בגזר הדין שניתן ביום 19.3.2013 השית בית המשפט קמא על המבקש את העונשים הבאים: 18 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו מיום 4.5.2009 ועד ליום   27.7.2009; 30 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, לבל יעבור עבירת מין מסוג פשע; פיצוי למתלונן בסך 10,000 שקל. עוד נקבע כי המבקש יתחיל לרצות את עונשו בתאריך 12.5.2013. בגזר דינו התייחס בית המשפט קמא לכך שהמבקש היה קטין בעת ביצוע העבירות, וכי חווה בחייו נסיבות אישיות קשות של אלימות משפחתית בביתו ובמסגרות חינוכיות. מנגד, ציין בית המשפט קמא לחובתו את חומרת המעשים, את העובדה שהמבקש אינו מקבל כל אחריות למעשיו, ואת היעדרה של המלצה שיקומית בעניינו מצד שירות המבחן (בשל גילו הבוגר של המבקש כיום). בית המשפט קמא קבע כי ההתחשבות במכלול רחב זה של שיקולים מחייבת לקבוע עונש מתון של מאסר בפועל, המשולב בעונש מאסר מותנה מרתיע.

 

6.       בערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה משיג הוא על הכרעת הדין, ולחילופין על גזר הדין, בכל הנוגע למאסר בפועל שהושת עליו. לצד בקשת הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. בכל הנוגע להכרעת הדין, ערעורו של המבקש מתרכז בטענה כי בית המשפט קמא טעה בהעדיפו את גרסת המתלונן ובדחייתו את גרסת היחסים בהסכמה. באופן דומה, מוסיף המבקש כי בית המשפט קמא טעה עת הרשיעו ללא כל ראיה פרט לעדות המתלונן. בהתייחסו לגזר הדין, טוען המבקש כי העונש שהושת עליו חמור יתר על המידה, בהתחשב בכך שהוא נעדר עבר פלילי ובעונשים שהוטלו בנסיבות דומות לאלה שלו.

 

7.        בקשת עיכוב הביצוע שבפני נסמכה על השיקולים הבאים שהוצגו על-ידי בא-כוחו של המבקש: העובדה שהערעור נסב גם על הכרעת הדין; גילו הצעיר של המבקש והעובדה שהוא נעדר עבר פלילי; העובדה שהמבקש הצדיק עד כה את האמון שנתן בו בית המשפט בתקופה הארוכה שבה היה משוחרר ממעצר; והנזק הבלתי הפיך שייגרם לו אם יתחיל בריצוי המאסר.

 

8.        המדינה מצידה טענה שחרף העובדה שהושת על המבקש עונש מאסר בפועל של שנה וחצי בלבד, יש לתת את הדעת על כך שסיכויי הערעור נמוכים בהתחשב בנטייה המעטה להתערב בממצאי מהימנות; על העובדה שהמדינה החליטה להגיש ערעור על קולת העונש; ועל הפגיעה הצפויה במתלונן.

 

9.        כידוע, השיקולים שיש להידרש אליהם לצורך החלטה בבקשה לעיכוב ביצועו של גזר דין הותוו בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: הלכת שוורץ). שיקולים אלה כוללים, מבלי שרשימה זו תחשב לממצה, את ההיבטים הבאים: המסוכנות הנשקפת מן המבקש (שם, בעמ' 277); תקופת המאסר שהושתה עליו והשלכותיה על בחינת החשש להימלטות מאימת הדין (שם, עמ' 278); סיכויי הערעור (שם, בעמ' 281-278); עברו הפלילי של המבקש והשאלה האם היה משוחרר בערובה ולא הפר את התנאים המגבילים (שם, עמ' 281-280); נסיבותיו האישיות (שם, בעמ' 281); והשאלה האם מדובר בערעור כנגד הכרעת הדין או שמא רק כנגד גזר הדין (שם, בעמ' 282).

 

10.      לאחר שבחנתי את הדברים הגעתי לכלל דעה שדין הבקשה להתקבל. אכן, המעשים המיוחסים למבקש הם חמורים. אולם, אני סבורה שבנסיבות העניין תוצאה זו היא מתחייבת בשים לב לכך שמתקיימים בעניינו מרבית התנאים שנסקרו לעיל, וביניהם: גילו הצעיר; תקופת המאסר הקצרה שהושתה עליו; העובדה שערעורו הוגש גם כנגד הכרעת הדין, ועמידתו עד כה בתנאי השחרור שנקבעו לו. כל אלה מצדיקים, בשים לב למכלול הנסיבות, היענות לבקשה.

 

11.      אשר על כן, אני מורה על עיכוב הביצוע של גזר הדין עד לאחר ההכרעה בערעור.

 

 

           ניתנה היום, ‏כ"ב באייר התשע"ג (‏2.5.2013).

 

 

 

 

ש ו פ ט ת

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   13029200_A01.doc   או

מרכז מידע, טל' 077-2703333  ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 

-פירמות עורכי דין מובילות-

  • meitar
  • nevo-molson
  • maschit
  • gornitzky
  • yehuda
  • firon
  • firon