עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2846/12

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

דנ"פ 2846/12

לפני:

כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין

המבקש:

יבגני פסקו

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשה לקיום דיון נוסף בפסק-דין של בית-המשפט העליון מיום 7.3.12 בע"פ 2202/08 שניתן על-ידי כבוד הנשיא א' גרוניס והשופטים ס' ג'ובראן וי' דנציגר

בשם המבקש: עו"ד צחי רז

בשם המשיבה: עו"ד ארז בן-ארויה

החלטה

1. זוהי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 2202/08 (כבוד הנשיא א' גרוניס וכבוד השופטים ס' ג'ובראן וי' דנציגר). בפסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על הרשעתו בעבירת הרצח ובעבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וכן נדחה ערעורו על גזר הדין בגין שתי עבירות אלה.

2. הרשעתו של המבקש נסובה על אירועים שהתרחשו בליל ה-29.9.2006 ובבוקר שלמחרת. המבקש זעם על כי חברתו לשעבר יוליה מבלה במחיצת גברים אחרים ואמר ברוסית לחברו דימיטרי כי הוא מתכוון 'להכניס סכין' בגוף הבחור שאיתו יוליה מבלה. בשעת לילה הגיע המבקש למועדון בו סבור היה ששוהים יוליה וחבריה, ואף זימן לשם חברים נוספים כדי שיסייעו לו לתקוף את הבחור ששהה במחציתה. משלא עלה בידו לאתר את יוליה, דרש המבקש מחברו דימיטרי להסיעו לדירתה, בה שהו אותה עת גם חבריה: יבגניה, וויאציסלב (להלן: המנוח) ופאבל. המבקש נכנס לדירה והספיק לתקוף את יוליה בטרם ביקשו ממנו המנוח ופאבל לעזוב. בצאתו נטל עימו סכין והחביאה על גופו. בחצר הבית התפתח עימות בין המבקש לבין המנוח ופאבל, במהלכו שלף המבקש את הסכין ונופף בה, תוך שהוא פוצע את המנוח מתחת לבית השחי ומשני צידי ידו. לאחר מכן דקר המבקש את המנוח בחזהו ובכך הביא למותו. בנוסף לכך פצע המבקש את פאבל בידו וגרם לו חבלה חמורה.

3. בפני בית המשפט המחוזי העידו כל הנוכחים בדירה בעת האירוע לרבות דימיטרי, וכן העיד שכנה של יוליה – עוזי ישי, אשר צפה מבעד לחלון דירתו בעימות שהסתיים בדקירה. תחילה טען המבקש כי הוא היה הצד הפאסיבי בעימות וכי הרג את המנוח ופצע את פאבל מתוך הגנה עצמית. אולם בשלב הסיכומים זנח קו הגנה זה וטען במקומו כי אין בסיס להאשמה לפיה הוא דקר את המנוח. לפי גרסת המבקש, עם כניסתו לדירתה של יוליה חטף בפניו אגרוף מהבחור שהתייצב מולו. מאוחר יותר, כאשר יצא מהבית, עמדו בדרכו פאבל והמנוח והחלו להכותו. מיד אחד מהם נשמטה סכין, אותה הרים המבקש ואחזה בידו. או אז, כך תיאר המבקש, קפץ עליו המנוח, והסכין ננעצה בחזהו.

4. בית המשפט המחוזי קבע כי גרסתו של המבקש אינה מהימנה, וכי היא עומדת בסתירה לגרסאות יתר העדים בתיק. התמונה המצטיירת מן העדויות, כך קבע בית המשפט, היא כי המבקש היה התוקף ולא המותקף, וכי התנהגותו היא שהובילה לעימות האלים שנסתיים במות המנוח. עוד קבע בית המשפט כי אין לתת אמון בטענת המבקש שלפיה המנוח נדקר כאשר נפל על הסכין. טענה זו, כך נקבע, אינה הגיונית ואף אינה מתיישבת עם חוות הדעת הפתולוגית בתיק. מנגד ייחס בית המשפט משקל גבוה לעדותו של פאבל, ממנה עלה בבירור כי המבקש התכוון להתעמת עם יוליה וחבריה בשל קינאתו לה. כך גם נתן בית המשפט אמון בעדותו של השכן ישי, אשר נמצא כעד אובייקטיבי, ושתיאוריו עלו בקנה אחד עם גרסתו של פאבל.

על רקע כל אלה דן בית המשפט בשאלה אם התקיימו בעניין המבקש שלושת יסודות עבירת הרצח המנויים בסעיף 301 לחוק העונשין – כוונה תחילה, היעדר קינטור, ויסוד ההכנה. שלושה תנאים אלה, כך נקבע לאחר דיון, מתקיימים בענייננו. משכך הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בעבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין וגזר עליו מאסר עולם. בגין פציעת פאבל הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.

5. על הכרעת הדין ועל גזר הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט העליון, בו מיקד את טענותיו כלפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, וכלפי קביעתו שלפיה התקיימו בענייננו שלושת יסודות עבירת הרצח. פרשנותן הנכונה של נסיבות המקרה, כך טען המבקש, מחייבת כי הרשעתו בעבירת הרצח תומר להרשעה בעבירת ההריגה.

בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי אין להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי באשר להתקיימותם של שלושת יסודות עבירת הרצח. ראשית, נקבע כי את יסוד הכוונה להמית ניתן ללמוד הן מהעובדה כי המנוח נדקר פעמיים, כפי שעולה מחוות דעת המומחה ומצילומי גופת המנוח בזירת האירוע, הן ממיקומה הרגיש של הפגיעה – בחזהו של המנוח. שנית, נפסק כי בנסיבות המקרה אין לקבל כל טענה של קינטור כלפי המבקש מצד מי מהמעורבים בעימות, וזאת נוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המבקש היה הגורם התוקפן במהלך האירועים שהובילו לדקירה. עוד נקבע כי אף אם הייתה מתקבלת טענת המבקש לפיה עם כניסתו לדירתה של יוליה חטף אגרוף בפניו, הרי שבכך אין כדי לענות על הגדרת הקינטור, משום שמרגע קבלת האגרוף ועד לרגע הדקירה חלף פרק זמן בו שב המבקש לשלוט ברגשותיו. אף בשעת העימות הקטלני, כך נקבע, לא התקיים קינטור, שכן הוכח כי המנוח ופאבל נסוגו מפני הסכין השלופה, בה נופף המבקש כשהוא מכוונה כלפיהם. בנסיבות אלה, כך קבע בית המשפט, לא ניתן לומר כי המבקש היה במצב של אבדן שליטה עצמית וכי הוא לא הבין את ההשלכות הצפויות ממעשיו. לבסוף קבע בית המשפט העליון כי גם יסוד ההכנה מתקיים בענייננו, וזאת כבר מהשלב בו נטל המבקש את הסכין מביתה של יוליה. זאת ועוד, כך ציין בית המשפט, אף אם הייתה מתקבלת גרסת המבקש שלפיה אחז בסכין לראשונה רק לאחר שהותקף, הרי שבהרמת הסכין מן הקרקע, בכיוונה לעבר המנוח ובגרימת חתכים בחזהו ובזרועו עובר לדקירה הקטלנית – יש כדי ללמד על התקיימות יסוד ההכנה בלב המבקש. על רקע כל אלה דחה בית המשפט את הערעור והתיר את הרשעת המבקש בעבירת הרצח על כנה. כמו כן נדחה ערעור המבקש על הרשעתו בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.

6. הבקשה שלפני מופנית כלפי קביעת בית המשפט המחוזי, ובעקבותיו בית המשפט העליון, שלפיה הוכחו במקרה שלפנינו שלושת יסודות עבירת הרצח. ראשית, כך טוען המבקש, אין ללמוד מהנסיבות שקדמו לאירוע הדקירה על התגבשות יסוד הכוונה בלבו. כך למשל נטען כי אילו חפץ המבקש במותו של המנוח, בוודאי לא היה מזמין חברים למועדון בו שהו יוליה וחבריה, שכן בכך היה מפליל את עצמו. עוד מטעים המבקש כי אפילו אם צפה את השלכת מעשיו בשבריר השנייה שקדם לדקירת המנוח, הרי שפרק זמן שכזה אינו מספיק לצורך התגבשות כוונה אמיתית בליבו. שנית, כך טוען המבקש, בפגיעה בעינו ובחבלות שנמצאו על גופו יש כדי להטיל ספק סביר בנכונות קביעת בית המשפט, שלפיה דקירת המנוח נעשתה שלא מתוך קינטור. שלישית, כך מוסיף המבקש וטוען, גם יסוד ההכנה אינו מתקיים בענייננו. לשיטת המבקש, תנאי להתגבשות יסוד זה הוא כי מעשה ההכנה יערך בנפרד ממעשה ההמתה, הן מבחינת הזמן הן מבחינת המקום. בענייננו, כך נטען, הרמת הסכין מן הקרקע נעשתה בלהט הדברים וכשבריר שניה עובר למעשה הדקירה, ולפיכך אין היא יכולה להוות 'הכנה'. סיכומו של דבר, כך נטען, מהתשתית העובדתית עולים ספקות רבים בנוגע להתקיימות שלושת יסודות עבירת הרצח. מטעם זה סבור המבקש כי מוצדק לקיים דיון נוסף בהרשעתו בעבירה זו.

מן העבר האחר טוענת המשיבה כי פסק דינו של בית המשפט העליון מושתת כולו על הלכות קיימות, וכי לא נקבעה בו כל הלכה חדשה. בנסיבות אלה, כך סבורה המשיבה, לא מתקיימים התנאים המצדיקים עריכת דיון נוסף.

7. דין הבקשה להידחות. כידוע, תנאי ראשון לקיומו של הליך הדיון הנוסף הוא כי בפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה משפטית חדשה ועקרונית, או כזו הסותרת הלכה קודמת. בענייננו, הרשעת המבקש בעבירת הרצח מבוססת על תשתית עובדתית מוצקה, ועל יישום ההלכות הרלוונטיות שנקבעו זה מכבר בשלל פסיקות מאת בית משפט זה. ממילא לא נקבעה בפסק הדין החלטה חדשה המצדיקה דיון נוסף. עוד יש מקום להדגיש כי טענות המבקש ביחס לפרשנות המשפטית הראויה לעובדות המקרה נבנות כולן מגרסתו שלו לאירועים, גרסה אשר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. בפסק דינו התייחס בית המשפט העליון לטענות עובדתיות אלה בגדר 'למעלה מן הצורך', אך לשם ההמחשה כי אף אם היו נקבעות העובדות לפי גרסת המבקש, הרי שלא היה בהן כדי לשנות מהתוצאה. לבסוף יצוין, כפי שנקבע פעמים רבות בעבר, כי אין חובה ממשית כי מעשה ההכנה יהיה נפרד במקום ובזמן ממעשה ההמתה, שהרי:

"לא אחת החלטה להמית ומעשה הכנה להמתה שלובים ואחוזים זה בזה, ואלה יחדיו עשויים להתמזג עם מעשה ההמתה עצמו עד שאין פסק זמן נראה לעין בין זה לזה" (ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פד"י נה(3) 459, 470-469 (2001); וראו גם ע"פ 299/81 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פד"י לו(1) 141 ,147 (1981); ע"פ 1354/03 דקר נ' מדינת ישראל, פד"י נח(2) 83, 93 (2004)).

מכל מקום, דברים אלה נאמרים באגב אורחה, שכן הם מתייחסים לטענות עובדתיות אותן דחה בית המשפט המחוזי.

אשר על כן הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ט באייר התשע"ב (21.5.2012).