עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2404/11

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם

בבית המשפט העליון

רע"א 2404/11

לפני:

כבוד השופטת מ' נאור

המבקשת:

המועצה המקומית פרדס חנה כרכור

נ ג ד

המשיבים:

1. החברה הכלכלית פרדס חנה כרכור בע"מ

(בפירוק)

2. יוסף אלברק, עו"ד

3. כונס הנכסים הרשמי

4. משאבי מים פרדס חנה כרכור בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה פר"ק 209-06 מיום 21.2.2011 שניתנה על ידי כבוד השופט עדי זרנקין

בשם המבקשת: ג'יהאן דכוור

בשם המשיבים 1-2: עו"ד יוסף אלברק

בשם המשיבה 4: עו"ד מרדכי בייץ; עו"ד שחר כהן

החלטה

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטה של בית משפט של פירוק (כב' השופט ע' זרנקין) לאשר הסכם פשרה שנכרת בין המפרק לבין המשיבה 4 במסגרת הליך אזרחי שהתנהל ביניהם.

הרקע לבקשת רשות הערעור

1. המבקשת היא הבעלים של המשיבה 1. משיבה 1 נכנסה להליך פירוק והמשיב 2 מונה כמפרק (להלן: הליך הפירוק). במסגרת הליך הפירוק אושר למפרק לנהל הליכים משפטיים נגד המבקשת והמשיבה 4. על פי אישור זה הגיש המפרק לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב תביעה נגד המבקשת וכן נגד המשיבה 4 על סכום של כ- 6.5 מיליון ש"ח (להלן: ההליך האזרחי). ההליך האזרחי התנהל במקביל להליך הפירוק תוך שהצדדים לו מנהלים ביניהם מגעים כאלה ואחרים. בסופו של יום הגיע המפרק להסכם פשרה עם המשיבה 4 ולפיו יינתן בהליך האזרחי פסק דין כנגדה והיא תשלם סכום של כ- 1.8 מיליון ש"ח בתשלומים שנקבעו בהסכם. אי עמידה בתשלומים תחייב את המשיבה 4 בסכום גבוה יותר. עבור התשלום האמור כולל ההסכם גם הוראה לפיה ימשיך המפרק לנהל את התביעה נגד המבקשת במסגרת ההליך האזרחי כאשר פירות התביעה, ככל שיהיו, מומחים למשיבה 4. המשיבה 4 התחייבה מצידה לשאת בכל חיוב או הוצאה שהמפרק יחוייב בה במסגרת המשך ניהול ההליך נגד המבקשת (להלן: הסכם הפשרה). המפרק פנה לבית משפט של פירוק לאישור הסכם הפשרה. בבקשה נכתב כי הסכם הפשרה נבדק ואושר על ידי כונס הנכסים הרשמי וכי ניתנה גם הסכמה של שלושת הנושים הגדולים של המשיבה 1. בית המשפט נעתר לבקשה מבלי לבקש תגובות. המבקשת – שהיא כאמור בעלת המניות של המשיבה 1 – הגישה לבית משפט של פירוק בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. בהמשך הגישה המבקשת גם בקשה לביטול ההחלטה המאשרת את הסכם הפשרה, החלטה שניתנה ללא קבלת תגובתה. לאחר קבלת עמדת המפרק והכנ"ר דחה בית המשפט את הבקשה. בית המשפט קבע כי הסכם הפשרה הינו לטובת כלל הנושים ולא נדרשת הסכמה של בעל המניות בכגון דא. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. בטרם אפרט את טענות הצדדים יצויין במאמר מוסגר כי לאחר האישור שניתן להסכם הפשרה בבית המשפט של פירוק קיבל הסכם הפשרה גם תוקף של פסק דין במסגרת ההליך האזרחי.

הבקשה לרשות ערעור והתגובות

2. עיקר טרונייתה של המבקשת מכוונת נגד אותו חלק בהסכם הפשרה שהמחה למשיבה 4 את פירות התביעה שהגיש המפרק נגד המבקשת (ונגד המשיבה 4) באופן שלטענתה פוגע בה כבעלת מניות הזכאית לסכומים המגיעים למשיבה 1 מעבר לסכום הנשייה. המבקשת טוענת כי הנתבעות בהליך האזרחי (המבקשת והמשיבה 4) אינן נתבעות בגין אותן עילות וסכומים. לטענת המבקשת במסגרת ההליך האזרחי עילות התביעה כנגדה מגיעות לסך של כ- 2 מיליון ש"ח ואילו עילות התביעה כנגד המשיבה 4 מגיעות ליותר מ- 4 מיליון ש"ח (סכום התביעה הועמד כאמור על כ- 6.5 מיליון ש"ח). לטענת המבקשת בעוד סיכויי אותו חלק בתביעה המכוון נגדה נמוכים הרי סיכויי התביעה אל מול המשיבה 4 גבוהים. המבקשת טוענת כי המחאת פירות התביעה כנגדה למשיבה 4 עלולה ליצור מצב שהמשיבה 4 כלל לא תישא בפועל בתשלום לטובת החברה בפירוק. ללא המחאת הזכות היו הפירות מתקבלים בקופת הפירוק ובסופו של דבר היו מועברות לבעל המניות (המבקשת) לאחר סילוק מלוא סכום הנשייה בתיק הפירוק. המחאת הזכות נתנה למעשה למשיבה 4 קדימות אל מול זכויות המבקשת כבעלת מניות. המבקשת טוענת כי למפרק חובת נאמנות גם כלפי בעלי המניות ולא היה מקום כי יחתום על הסכם הפוגע באפשרות כי יוותרו כספים בקופת הפירוק – כספים המגיעים למבקשת כבעלת מניות. לטענת המבקשת המפרק גם פעל בחוסר סמכות כאשר הוא התחייב למעשה בהסכם הפשרה להעביר כספים שייתכן ויתקבלו לצד שלישי, שאין לו כל מעמד בתיק הפירוק.

3. המפרק טוען כי דין הבקשה להדחות. לטענתו המבקשת מנסה למנוע מהחברה שבפירוק (המשיבה 1) לקבל כספים לטובת נושיה. לטענת המפרק הסכם הפשרה על סך של כ- 1.8 מיליון ש"ח מבטיח לנושי החברה שבפירוק 100% מסכום הנשייה ולכן מדובר בהסכם נכון וראוי. לטענת המפרק התביעה אומנם הוגשה על סך של כ- 6.5 מיליון ש"ח אך כבכל תביעה קיימים סיכונים וסיכויים ומשהושגה פשרה המכסה את כל סכום הנשייה בהליך הפירוק לא מצא המפרק סיבה להמשיך לנהל את ההליך האזרחי, לסכן את נושי החברה ולגרום להוצאות. הסיכונים הקיימים וההוצאות של המשך ניהול התביעה, כך מסביר המפרק, מוטלים בהסכם הפשרה על המשיבה 4. המפרק הוסיף וטען כי גם למבקשת הוצע הסכם פשרה דומה כך שהיא הייתה יכולה לבוא בנעלי המשיבה 4 במובן זה שהתביעה נגד המשיבה 4 הייתה ממשיכה להתנהל והסיכונים היו מוטלים על המבקשת אך המבקשת בחרה שלא לעשות כן. דהיינו, המבקשת נמנעה "לקנות" את הסיכונים והסיכויים הטמונים בדבר ואין לה להלין אלא על עצמה. המפרק גם טוען כי ענייננו במעשה עשוי שהרי הסכם הפשרה קיבל כבר תוקף של פסק דין במסגרת ההליך האזרחי והמבקשת לא תקפה פסק דין זה.

4. גם המשיבה 4 מתנגדת לבקשת רשות הערעור. המשיבה 4 מבהירה כי אלמלא הומחו לה פירות התביעה נגד המבקשת היא לא הייתה מוכנה לשלם את הסכום ששילמה. על כן, צדק המפרק שהחליט להמחות לה פירות אלה ולקבל את הסכום בסך 1.8 מיליון ש"ח שאיפשר להחזיר לנושי החברה שבפירוק 100% מנשייתם. המשיבה 4 מבהירה כי בפני המפרק עמדו מספר אפשרויות: ניהול התביעה עד תום על הסיכונים הכרוכים בכך; חתימה על הסכם פשרה שאינו כולל את המחאת הזכות אך עבור סכום נמוך שלא היה מסלק את קופת הנשייה; חתימה על הסכם פשרה שהוא למעשה "תמונת ראי" להסכם הפשרה שנחתם – דהיינו, הסכם פשרה עם המבקשת תוך המחאת פירות התביעה נגד המשיבה 4 למבקשת. המבקשת דחתה אפשרות זו; חתימת ההסכם שנחתם. לטענת המשיבה 4 המפרק פעל במתחם שיקול הדעת הנתון לו בבחירה בין אפשרויות אלה ונחתם הסכם המיטיב עם כלל הנושים תוך סילוק כל סכום הנשייה. לטענת המשיבה 4 אין הרי בטחון כי כך הייתה מסתיימת התביעה אם היה מנהל אותה המפרק עד סופה מה גם שההסכם מבטיח את קבלת הכסף בטווח הזמן המיידי בניגוד לאפשרות של המשך ניהול התביעה, לרבות הליכי הערעור, שהייתה יכולה לקחת עוד מספר שנים. המשיבה מוסיפה כי סיכויי התביעה נגדה היו יחסית נמוכים ומכל מקום מבחינת המפרק היה סיכון כי התביעה תידחה. לכן, באיזון בין קבלה עתה של סכום המכסה את סך כל הנשייה לעומת המשך ניהול התביעה על הסיכויים של קבלת סכום גדול יותר אך גם סיכונים של זמן, הוצאות וכן קבלת סכום נמוך יותר, אם בכלל, פעל המפרק כשורה ובמסגרת שיקול דעתו. המשיבה גם עמדה על כך שהסכם הפשרה קיבל את אישור הכנ"ר וכי מכל מקום מדובר במעשה עשוי, שהרי עוד לפני שהוגשה בקשת רשות הערעור קיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק דין במסגרת ההליך האזרחי, המבקשת לא תקפה את פסק הדין, ושולמו כספים לפי ההסכם. המשיבה 4 מוסיפה כי אם יבוטל ההסכם יהיה מקום להורות על השבת הכספים ששולמו והמפרק ייאלץ גם לנהל תביעה רבת סיכונים והוצאות באופן שרק יפגע ויחמיר עוד יותר את מצב הנושים.

הכרעה

5. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות ובתשובה לתגובות החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור. ב- ע"א 7602/09 בנק הפועלים בע"מ נ' CIBEL FINANCIERE S.A (טרם פורסם, 102.2011) (להלן: עניין בנק הפועלים) תאר בית משפט זה את האפשרות הקיימת בדין האנגלי להמחות זכות תביעה כנגד קבלת תמורה כזו או אחרת תוך שצויין כי "כנראה, שבארץ לא נעשה שימוש באפשרות זו של המחאה בתמורה של זכות התביעה". בית המשפט הוסיף וקבע כי "המחאה של זכות התביעה על-ידי מפרק (או נאמן) הינה למעשה מכירה של הזכות. במקרה רגיל מכירה כזו אסורה היא בדין האנגלי ובדין הישראלי, שכן יש בה משום 'קניית דין' (Champerty או Maintenance). המקרה של המחאת זכות תביעה על-ידי מפרק או נאמן מהווה חריג לאיסור על 'קניית דין'" (שם, בפסקה 8). ואכן, ככל העולה מסיכום פסק הדין בעניין בנק הפועלים, בפסקה 16 נראה שהוכרה האפשרות, גם בדין הישראלי, להמחות זכות תביעה. בענייננו אינני נדרשת לקבוע מסמרות בדבר מאחר שהמבקשת כלל לא טענה בעניין. אכן, המבקשת אומנם טענה כי בהמחאת פירות התביעה פעל המפרק "בחוסר סמכות" אך הטענה נטענה ללא פירוט של ממש. יתר על כן, המשיבה 4 בתגובתה הפנתה מפורשות לפסק הדין בעניין בנק הפועלים ובתגובה לתשובה לא הייתה כל התייחסות של המבקשת לעניין זה. ממילא לא הועלתה כל טענה לגבי האיסור על "קניית דין" או החריג לו. המבקשת גם התעלמה בתגובה לתשובה מטענת המפרק כי כלל לא ברור מהו הבסיס לטענת חוסר הסמכות. בנסיבות אלה, אין להתייחס לטענות שנטענו ללא כל ביסוס או פירוט ונראה כי אף נזנחו והמשך הדיון יהיה בהנחה שהמחאת זכות תביעה היא מותרת, מבלי לקבוע מסמרות בדבר. בענייננו עלינו לבחון אפוא את הסכם הפשרה לגופו הכולל כאמור את המחאת פירות התביעה המתנהלת נגד המבקשת במסגרת ההליך האזרחי.

6. בעניין זה טענת המבקשת היא למעשה כי זכות תביעה בסך 6.5 מיליון ש"ח "נמכרה" "בנזיד עדשים". המפרק, כך טוענת המבקשת, הסתפק בסך של 1.8 מיליון ש"ח ולא היה מקום עבור סכום זה להתפשר עם המשיבה 4 ולהמחות לה את פירות התביעה נגד המבקשת. אכן, הסכום שהתקבל מכסה את סך כל הנשייה אך לטענת המבקשת היה על המפרק להביא בחשבון גם את האינטרס של בעל המניות ובמילים אחרות, במתווה בו פעל המפרק היה עליו לקבל סכום גבוה יותר. ההפרש בין הסכום שהיה לשיטת המבקשת אמור להתקבל לבין הסך של 1.8 מיליון ש"ח מגלם את הפגיעה במבקשת, שהרי הפרש זה היה נותר בקופת הפירוק כך שהמבקשת כבעלת המניות הייתה זכאית לקבלו.

7. אין מקום לקבל את טענות המבקשת. מקובל עליי כי היה על המפרק במסגרת שיקול דעתו להביא בחשבון גם את האינטרסים של המבקשת כבעלת מניות (ראו עניין בנק הפועלים, בפסקה 14 סיפא). ואולם, בענייננו לא הוכח כי המפרק לא עשה כן. השאלה היא בסופו של יום שאלה של איזון. אני מוכנה להניח כי התביעה שהוגשה על סך 6.5 מיליון ש"ח אינה תביעת סרק חסרת כל סיכוי שאם לא כן לא היה מאשר בית משפט של פירוק את הגשתה. על כן, אם לצורך הדוגמא סכום הנשייה כולו היה בסך 100,000 ש"ח והמפרק היה מסתפק בסכום זה כפשרה רק מאחר שהדבר מספק את הנושים – ייתכן שלא היה מקום לאשר את הסכם הפשרה שאינו נותן משקל מספק לאינטרסים של בעל המניות. בענייננו סכום הנשייה הוא בסך של כ- 1.8 מיליון ש"ח וזהו הסכום שהתקבל בהסכם הפשרה. השאלה האם היה מקום להסתפק בסכום זה לגבי תביעה על סך של כ- 6.5 מיליון ש"ח תלויה בהערכת הסיכונים והסיכויים שבתביעה. בהקשר זה יש לזכור כי "כל מי שהתנסה בהליכי משפט יודע כי אין לדעת בוודאות את תוצאותיהם של הליכים משפטיים עד למתן פסק-דין חלוט" (ע"א 989/03 א' חטר-ישי - משרד עורכי-דין נ' חיננזון, פ"ד נט(4) 796, 811 (2005)). המבקשת טוענת כי סיכויי חלק התביעה המכוונים נגדה (בסך של כ- 2 מיליון ש"ח) נמוכים אך סיכויי חלק התביעה המופנה כנגד המשיבה 4 (יותר מ- 4 מיליון ש"ח) גבוהים. יחד עם זאת, המבקשת דחתה את האפשרות "לקנות" את סיכוניה בתביעה יחד עם סיכויי המשך ניהול התביעה נגד המשיבה 4 באותו סכום של 1.8 מיליון ש"ח מה שמלמד, לכאורה, על הערכת הסיכויים האמיתית של המבקשת לגבי חלק התביעה המכוון נגד המשיבה 4. המשיבה 4 מצידה הסכימה לשלם את הסך של 1.8 מיליון ש"ח רק אם יומחו לה פירות התביעה נגד המבקשת. המפרק מכיר את התביעה נגד המבקשת והמשיבה 4 על סיכוייה וסיכוניה והוא החליט שסכום זה יש בו די. המפרק שקל בהקשר זה גם את החיסכון בהוצאות ואת העובדה כי הנושים יזכו במלוא הנשייה כבר עתה ולא יצטרכו להמתין לסופם של הליכים משפטיים העלולים להסתיים לרעת החברה שבפירוק. כל אלו הם שיקולים ממן הענייין. הכנ"ר כתב למפרק כי הוא נותן הסכמתו להסכם הפשרה "לאחר מספר מפגשים עימך וקבלת הבהרות שונות". גם בעמדה שהוגשה לבית המשפט של פירוק ציינה באת כוח הכנ"ר כי היא "מצטרפת לעמדת המפרק וסבורה כי ההסדר שאושר הינו טוב וראוי". האם היה מקום שבית משפט של פירוק ידחה בענייננו את עמדת המפרק שקיבלה גם את אישור הכנ"ר? לדעתי התשובה היא בשלילה. יפים בהקשר זה דבריה של פרופ' צפורה כהן:

"בית משפט אינו ממהר להתערב באשר לאופן הפעלת סמכויותיו של המפרק. הגם שקיימת פסיקה, אשר הכירה בכך שבית המשפט יתערב, רק כאשר המפרק פעל בחוסר סבירות, בתרמית או בחוסר תום-לב, נקבע בפסיקה הישראלית החדשה יותר, כי סמכותו של בית המשפט אינה מוגבלת רק למקרים אלה, ובית המשפט יעשה שימוש בסמכות ההתערבות שלו 'במקרים יוצאי דופן בנסיבותיהם ומטעמים רציניים של טובת הנושים'. כמו-כן לא יפעיל בית המשפט את סמכותו באופן שיש בו כדי לפגוע בזכות של צד שלישי." (צפורה כהן פירוק חברות 307 (2000)).

8. אכן, מלכתחילה בית משפט של פירוק אישר את הסכם הפשרה ללא קבלת עמדת המבקשת. ואולם, בהמשך הונחה בפניו עמדת המבקשת וכן עמדת המפרק והכנ"ר. לאחר עיון בכל אלו קבע בית המשפט כי הסכם הפשרה הוא ראוי. יש לזכור כי מדובר בתביעה שבית משפט של פירוק הוא שאישר את הגשתה כך שעל פניו יש לו יתרון בהערכת הסיכויים והסיכונים הטמונים בה. פניית המפרק לבית המשפט של פירוק באה, כזכור, גם היא רק לאחר הערכת הסיכויים והסיכונים הטמונים בתביעה ולאחר שהכנ"ר נתן גם הוא את הסכמתו להסכם הפשרה. בנסיבות אלה לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור ולהתערב בהחלטה.

9. ודוק: בענייננו יש לתת משקל גם לכך שביטול הסכם הפשרה משמעו השבה של כספים שכבר שולמו ובשים לב להתנהלות המבקשת אין לכך הצדקה (ראו והשוו ע"א 2182/10 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' חרושת מתכת בית השיטה בע"מ, פסקה 2 (טרם פורסם, 12.12.2011)). אכן, התנהלות המבקשת עומדת לה לרועץ. ההחלטה לאשר את הסכם הפשרה ניתנה ביום 26.1.2011 אומנם ללא קבלת תגובת המבקשת – אך מכל מקום, ביום 21.2.2011 נדחתה בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע ההחלטה. בית המשפט המחוזי במסגרת ההליך האזרחי נתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין ביום 23.2.2011. ואולם, רק ביום 27.3.2011 כעבור יותר מחודש הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור. המבקשת קיבלה הודעה על הצורך להפקיד עירבון תוך 15 יום אך לעניין זה הוגשה על ידה בקשה להארכת מועד. העירבון הופקד לבסוף רק בחודש מאי ואז הועברה הבקשה לטיפולי. מאחר שהבקשה לא כללה את כל המסמכים הנדרשים קבעתי מיד כשקיבלתי את בקשת רשות הערעור כי על המבקשת להשלים תוך 7 ימים את כל החסר (ראו החלטתי מיום 9.5.2011). ואולם, המבקשת לא פעלה כאמור בהחלטתי ולא הגישה כל עדכון והשלמה כנדרש. על כן, ביום 23.6.2011 הורה רשם בית המשפט על מחיקת הבקשה מחוסר מעש. החלטה זו, על פי עמדת המבקשת עצמה, הגיעה אליה עוד ביום 26.6.2011. ואולם, רק ביום 20.7.2011, כמעט בחלוף חודש נוסף, הגישה המבקשת בקשה לבטל את החלטת הרשם למחוק את ההליך. בסופו של דבר נעתר הרשם לבקשה והורה על ביטול מחיקת ההליך בכפוף לתשלום הוצאות ואז הוחזרה הבקשה לטיפולי. הנה כי כן, מאז ההחלטה לאשר את הסכם הפשרה ומאז שהסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין איפשרה המבקשת לחודשים לחלוף, ובינתיים הועברו כספים על פי ההסכם. ביטול אישור ההסכם יגרור את הצורך להורות על השבה של כספים ולכך בנסיבות העניין אין הצדקה.

10. אציין, כי בטרם ניתנה החלטתי זו הגישו המפרק והמשיבה 4 הודעת עדכון לפיה בינתיים ניתן פסק דין במסגרת ההליך האזרחי אשר קיבל באופן חלקי בלבד את תביעת המפרק נגד המבקשת. מבדיקה במערכת ניהול התיקים של בית המשפט מסתבר גם כי בינתיים הגישה המבקשת ערעור נגד פסק דין זה (ע"א 9165/11). הנה כי כן, לפחות מבחינת הזמן והמשאבים שהעניין עוד יצריך נראה לכאורה בדיעבד שהמפרק לא טעה בהערכותיו. ואולם, מאחר שמדובר כאמור "בחוכמה שבדיעבד" לא על כך אשתית את החלטתי.

11. בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. מאחר שמלכתחילה לא ניתנה למבקשת הזדמנות לטעון נגד הסכם הפשרה בבית משפט של פירוק והדבר בוצע רק לאחר שהוגשה מטעמה בקשה בעניין – לא ייעשה צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏‏כ"ה כסלו, תשע"ב (21.12.2011).