עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 2126/12

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

בג"ץ  2126/12

 

לפני:  

כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור

 

כבוד השופט ע' פוגלמן

 

כבוד השופט צ' זילברטל

 

העותר:

מיכאל הרץ

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:

1. בית הדין הארצי לעבודה

 

2. רשות השידור

                                          

עתירה למתן צו על תנאי

                                          

בשם העותר:

עו"ד סלאמה בדראן

 

בשם המשיבה 2:

עו"ד יאיר דוד; עו"ד הילי לויט-מאיר

 

 

פסק-דין

 

השופט צ' זילברטל:

 

עניינה של העתירה בבקשת העותר, כי יבוטל פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 12.9.2011 (ע"ע 28243-12-10), בגדרו נדחה ערעורו על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים מיום 11.11.2010 (תע"א 2163/06).

 

רקע והליכים קודמים

 

1.        העותר הוא במאי טלוויזיה, אשר הַחֵל משנת 1991 ביים תכניות טלוויזיה עבור המשיבה 2 (להלן: רשות השידור או המשיבה), ועשה כן ברצף משנת 1994. בתקופה שבין חודש יוני 1994 לבין חודש דצמבר 2000, שילמה המשיבה לעותר באמצעות שוברי תשלום כעובד עצמאי ("פרילנסר"). בשנת 2001 החל העותר לעבוד ברשות השידור כשכיר. בשנת 2006 הגיש העותר לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים (להלן: בית הדין) תביעה נגד המשיבה, בה נטען, כי בינו לבין המשיבה התקיימו יחסי עובד-מעביד במשך כל תקופת העסקתו (אם כי, התביעה צומצמה לתקופה שבין חודש יוני 1994 לבין סוף שנת 2000), ועל כן היא חבה לו תשלום עבור זכויות סוציאליות שלא שולמו לו בתקופה זו.

 

2.        תביעת העותר נדחתה חלקית על-ידי בית הדין (השופטת פרוז'ינין ונציגי הציבור מר כרמון ומר מנצורי). נקבע, כי תביעת העותר התיישנה ברובה, ועל כן ככל שהעותר זכאי לסעדים – אלה מצטמצמים לתקופה שבין חודש יוני 1999 לבין סוף שנת 2000 (בשנת 2001 כבר הועסק העותר כשכיר). טענות העותר, לפיהן מתקיימים בעניינו חריגים הקבועים בחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: החוק) – נדחו כולן:

 

(א)      נקבע, כי סעיף 8 לחוק (התיישנות שלא מדעת) אינו חל, שכן עילת התביעה הקונקרטית של העותר התגבשה כבר מתחילת העסקתו ברצף בשנת 1994, וכי לא נעלמו הימנו העובדות המגבשות את עילת התביעה: (1) העותר היה מודע לאופן העסקתו ואף פנה בבקשה לשנות את מעמדו. בנוגע לטענה שלא ידע מהן ההשלכות הכספיות של מעמדו נאמר, כי ניתן היה לברר זאת באמצעים פשוטים וסבירים כגון פנייה לייעוץ משפטי; (2) אין למנות את תקופת ההתיישנות מיום מתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעניינם של עמיתי העותר, שאף הם הועסקו על-ידי המשיבה כעובדים עצמאיים, בע"ע 300245/97 אסולין נ' רשות השידור (לא פורסם, 10.10.2001) (להלן: עניין אסולין), בגדרו נקבע, כי העסקת עמיתי העותר (המערערים שם) כמפיקים ברשות השידור נעשתה במסגרת יחסי עובד-מעביד. כמו כן, התביעה בעניין אסולין הוגשה כבר בשנת 1992 ויש להניח שהעותר ידע על ההליכים שמנהלים חבריו ו"לפיכך יקשה לומר כי העובדות הנוגעות לתביעתו 'נעלמו' מעיני התובע [העותר בענייננו – צ.ז]".

 

(ב)      נקבע גם, כי לא מתקיים החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק, לפיו מקום בו נתבע הודה בקיום זכות לתובע, תמנה תקופת ההתיישנות מיום הודאתו. לטענת העותר, הודאת המשיבה מצוייה במכתב שהעבירה לידיו, במסגרת משא ומתן לפשרה, ובו הוצעו לו, לכאורה, פיצויי פיטורין (להלן: מכתב הפשרה). בית הדין שלל טענה זו, מן הטעם שמן המכתב עולה שטרם נבדק אם העותר עומד בקריטריונים לקבלת פיצויים. נאמר גם, שיש טעם לפגם בניסיון העותר לגייס לטובתו מסמך ששימש במשא ומתן בין הצדדים.

 

3.        לבסוף, נדחתה טענה לאפלייה אסורה בין העותר לבין עובדים אחרים, שגם הם הועסקו באמצעות שוברי תשלום, ושעמם חתמה המשיבה בשנת 2006  על הסכם, לפיו יקבלו פיצויים עבור התקופה שתחילתה בשנת 1996, קרי, מעבר לתקופת ההתיישנות. בית הדין עמד על ההבדלים הרלבנטיים בין העותר לבין אותם עובדים, ובכללם העובדה שהעותר הועסק כשכיר כבר משנת 2001, בעוד שאלה המשיכו לעבוד עד שנת 2006 באמצעות שוברי תשלום. עוד עמד בית הדין על כך שבסיכומיה הציעה הרשות להחיל על העותר את ההסכם, אך הוא לא הגיב להצעה זו.

 

4.        לאחר כל זאת פנה בית הדין לדון בזכויות להן זכאי העותר בגין התקופה שלא נקבע לגביה שהתיישנה, קרי, מחודש יוני 1999 ועד לסוף שנת 2000, ושהתקיימו בה יחסי עובד-מעביד. נקבע, כי יש לחשב את זכויות העותר על-פי היקף של משרה מלאה ועל-פי גובה השכר בתקופה שהועסק כשכיר, שכן על-פי חוות דעת מומחה מטעם המשיבה השכר ששולם בשוברי תשלום היה גבוה משכרו של שכיר ברשות השידור.

 

5.        בית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי) דחה את ערעורו של העותר (סגן הנשיאה פליטמן, השופטים רבינוביץ ורוזנפלד ונציגי הציבור מר רבינוביץ ומר בן-יהודה). נפסק, כי מקום בו העובדות המגלמות את עילת התביעה היו ידועות לתובע אין למנות את תקופת ההתיישנות ממועד מתן הכרעה שיפוטית בנושא דומה, שכן הדבר עלול להאריך משמעותית את תקופת ההתיישנות. עוד נאמר, כי אין לראות במכתב הפשרה הודאה בקיום יחסי עובד-מעביד, שכן לא ניתן לקרוא מן המסמך הודאה מפורשת לגבי הזכויות הנתבעות עתה (בהפנותו לפסק הדין ברע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.2005) להלן: עניין בטחיש). נקבע גם, כי אין להתערב בקביעות בית הדין בנוגע לגובה שכרו של העותר לצורך חישוב זכויותיו, בין היתר, כיוון שקביעות אלה מבוססת על התרשמותו מן העדים והממצאים שהיו לפניו, ומכיוון שלא עמדו בפניו נתונים שיכולים ללמד על גובה השכר שהיה משתכר העותר אילו היה עובד כשכיר בתקופה הרלבנטית.

 

טענות הצדדים

 

6.        בעתירה חוזר העותר על טענותיו בפני הערכאות הקודמות. לעניין ההתיישנות נטען, כי קביעת בית הדין הארצי עומדת בניגוד לפסק הדין בע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (לא פורסם, 24.5.2010) (להלן: עניין פסגת אשדוד), ממנו עולה, לטענת העותר, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות בעניינו ממועד מתן פסק הדין בעניין אסולין. עוד נאמר, כי קביעת שתי הערכאות לפיהן מכתבה של המשיבה איננה מהווה הודאה, במובנו של סעיף 9 לחוק, מנוגדת למתווה שהונח בהלכת בטחיש. העותר חוזר גם על טענותיו בדבר הפלייתו ביחס לעובדים עימם נחתם ההסכם בשנת 2006. לבסוף טוען העותר, כי הנטל להוכחת השכר הממוצע של עובד רשות השידור מוטל לפתחה של הרשות, ומשלא עלה בידיה לעשות כן, יש לקבוע את הבסיס לזכויותיו, לפי השכר הממוצע שקיבל לאורך תקופת העסקתו.

 

7.        בתגובתה טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. נטען, כי העתירה דנא היא בגדר ניסיון לערער על פסק דינו של בית הדין הארצי ועל כן אינה עומדת בתנאי הסף להתערבותו של בית משפט זה בהכרעות בתי הדין לעבודה. כך למשל, לא עלה בידי העותר להצביע על טעות משפטית בפסק הדין או על שאלה עקרונית העולות מתוכו. נטען גם, כי דין העתירה להידחות לגופה מאחר ולא נפל פגם בהכרעת בית הדין הארצי, אשר בחן את טענות העותר כלפי פסק דינו של בית הדין ודחה אותן לגופן.

 

דיון והכרעה

 

8.        לאחר העיון בעתירה ובתגובה לה נמצא כי דינה להידחות על הסף. כידוע, התערבותו של בית משפט זה בפסיקת בית הדין לעבודה מצומצמת ושמורה לאותם מקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין וכאשר הצדק מחייב את תיקונה (ראו בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 8213/10 מזור נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 15.8.2011)). בבג"ץ 7391/10 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 30.5.2012) נאמרו רק לאחרונה הדברים הבאים:

 

"מושכלות יסוד הן, כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו פועל כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה, וכי הליך יוצא דופן זה, של קבלת עתירה נגד פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה, שמור למקרים נדירים, בהם מדובר בשגגה משפטית מהותית ובולטת, בעלת חשיבות ציבורית, חברתית וכללית, אשר הובילה לאי-צדק שלא ניתן להתעלם ממנו. במילים אחרות, כפי שנקבע לא אחת, בית המשפט הגבוה לצדק יתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה אך ורק במקרים בהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: ראשית, כאשר נתגלתה טעות משפטית מהותית בפסק הדין; ושנית, כאשר הצדק מחייב התערבות של בית משפט זה למניעת עיוות דין" (פסקה 8).

 

אין זה המקרה בענייננו. עיון בעתירה מלמד, שהטענות המפורטות בה ערעוריות במהותן, ולמעשה, העותר מנסה באמצעות עתירתו להגיש ערעור נוסף, שאינו קיים בדין. העותר תוקף ממצאי עובדה ומהימנות של בית הדין, אשר נבחנו ואושרו על-ידי בית הדין הארצי, למשל, בנוגע לשכר שעל-פיו יש לחשב זכויותיו בתקופה שלא התיישנה. בקביעות אלה לא נפלה טעות אשר תצדיק את התערבותנו (ראו: בג"ץ 2899/07 מנחם נ' בית הדין הארצי (לא פורסם, 16.8.2007)).

 

9.        אין גם לקבל את טענות העותר בנוגע ליישום שגוי של הלכות משפטיות בעניינו. ראשית יודגש, כי אף אם אכן נפלה טעות בפסק הדין, ואיני קובע שכך היה, אין די בכך כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה, שכן נדרש שתהא זו "טעות משפטית מהותית" ולשם כך יש לבחון את "אופייה של הסוגיה, משקלה המשפטי הסגולי וחשיבותה הציבורית הכללית" (בג"ץ 4614/06 אסעד נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 26.11.2006)).

 

           מעבר לכך, גם אינני סבור כי נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין הארצי. כאמור, לטענת העותר שגה בית הדין הארצי בקבעו, כי אין למנות את תקופת ההתיישנות בעניינו מיום מתן פסק הדין בעניין אסולין; זאת נוכח מה שנפסק בעניין פסגת אשדוד. בעניין פסגת אשדוד נדון מקרה בו נתגלעה מחלוקת בין חברה לבין עמותה לגבי היקף בעלותן במקרקעין. לאחר שנקבע בפסק דין הצהרתי, כי העמותה מחזיקה במקרקעין שהחברה סברה שרכשה והם נמצאים בבעלותה, הגישה החברה תביעת השבה נגד מוכרות המקרקעין, אשר מצדן טענו כי תביעת החברה התיישנה. בית המשפט העליון (מפי השופטת א' פרוקצ'יה) דחה את טענת ההתיישנות וקבע, כי במקרה זה עילת התביעה התגבשה רק ביום מתן פסק הדין ההצהרתי. הוסבר, כי בטרם ניתן פסק הדין לא התגבשה עילת תביעה קונקרטית (במובחן מעילת תביעה מושגית), שכן תביעת ההשבה היתה תלויה בקביעה בנוגע להיקף זכויותיה של החברה, ועל כן התביעה הבשילה רק לאחר מתן פסק הדין ההצהרתי. זה הדין גם כשמדובר במועד היווצרות עילת תביעת שיפוי שתלויה בקיום פסק דין המחייב את המזיק בפיצוי (ע"א 493/63 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' קבוצת כנרת פ"ד יח(2) 225 (1964)).

 

           ברי, כי אין זה המקרה בעניינו, שכן לא ניתן לומר שפסק הדין בעניין אסולין יצר את עילת התביעה של העותר. כפי שעולה מקביעותיהם של בתי הדין, עילת התביעה של העותר נוצרה - במישור המושגי - כבר עם תחילת העסקתו באמצעות שוברי תשלום, ובמישור הקונקרטי כאשר העותר הבין שלאופן העסקתו יש השפעה על תנאיו, כלומר כאשר פנה בבקשה לשנות את מעמדו. ייתכן שפסק הדין בעניין אסולין עשוי היה לחזק את טענות העותר וליתן להן משנה תוקף, אך לא התקיימה תלות בין עניינו של העותר לבין פסק הדין בעניין אסולין (בניגוד למצב הדברים בעניין פסגת אשדוד) וודאי שלא היה בה כדי ליצור את עילת התביעה של העותר נגד המשיבה.

 

10.      אין ממש גם בטענת העותר, כי שגה בית הדין הארצי בקבעו, כי מכתב הפשרה איננו עולה כדי "הודאה" במשמעותה של סעיף 9 לחוק ההתיישנות. העותר תומך טענתו בפסק הדין בעניין בטחיש, שלטענתו לא יושם כהלכה בעניינו. בעניין בטחיש, בחן בית המשפט אם מכתב שנשלח במסגרת הסכם פשרה עולה כדי הודאה, על-פי אמות המידה שהותוו בפסק הדין בע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ (לא פורסם, 16.8.2005)) ונקבע, כי נדרש שמתוכן המסמך ניתן יהיה ללמוד במפורש "על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט" או לכל הפחות "על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות" (עניין בטחיש, פסקה 5 - השופטת (כתארה אז) ד' ביניש). מכתבה של המשיבה ובו הצעת הפשרה (המותנית) לעותר אינה עולה כדי הודאה על-פי אמות מידה אלה. כפי שציינו בתי הדין, מן המכתב עולה סייג ברור, לפיו נותר עוד לבדוק אם העותר עומד בקריטריונים לקבלת פיצוי.

11.      סוף דבר - העתירה אינה מצביעה על טעות מהותית שנפלה בפסק הדין של בית הדין הארצי והיא אינה מעלה אלא טענות "ערעוריות" מובהקות, שאף ספק אם היה מקום ליתן לגביהן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". משכך אין היא מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה ודינה להידחות על הסף.

 

           העותר יישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסך 10,000 ש"ח.

 

           ניתן היום, ‏כ' באב התשע"ב (‏8.8.2012).

 

 

המשנָה לנשיא

ש ו פ ט

ש ו פ ט

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   12021260_L04.doc   שפ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 

-פירמות עורכי דין מובילות-

  • meitar
  • nevo-molson
  • maschit
  • gornitzky
  • yehuda
  • firon
  • firon