תביעה- רשלנות רפואית / ברשלנות רפואית / לרשלנות רפואית

תובעים 2 מיליון ש"ח: אבא נפטר בגלל רשלנות רפואית קשה

לבית משפט השלום הוגשה השבוע תביעה בגובה שני מיליון ש"ח, כנגד קופ"ח מכבי ושניים מרופאיה, שעניינה פרשה טרגית אשר בסופה נפטר המנוח, מהנדס בן 60, נשוי ואב לשני ילדים, ביסורים קשים, לאחר שנתגלה בגופו גידול סרטני ממאיר וגרורתי בכליה, אשר ניתן היה לגלותו 3 שנים קודם לכן, כאשר הגידול היה בשלב מוקדם ביותר, עם סיכויי ריפוי גבוהים ביותר, מעל ל- 90%.

באמצעות באי כוחו עו"ד ענת מולסון ועו"ד טל נבו, בשנת 2004 פנה המנוח אל אורולוג בקופת חולים מכבי (הנתבע 1).
בתלונות על כאבים באשכים מזה חודש, הפרעות במתן שתן, זרם שתן חלש, תחושה של חוסר התרוקנות בעת מתן שתן ותכיפות במתן שתן.

האורולוג אבחן "דלקת בדרכי השתן" וציין כי הערמונית איננה חשודה והמליץ על טיפול באנטיביוטיקה ובקדקס. כמו כן הופנה את המנוח לבדיקת אולטרסאונד של כיס השתן והכליות.

לאחר מספר חודשים ביצע המנוח את בדיקת אולטרסאונד של דרכי השתן במכון דימות של הנתבעת 3, ברחוב הרצל בחיפה. הבדיקה בוצעה ע"י ד"ר מומחה לרדיולוגיה אבחנתית (הנתבע 2).

חרף הממצא הפתולוגי המשמעותי בבדיקת האולטרסאונד וחרף המלצתו הברורה של הרדיולוג, בדבר מעקב והמשך בירור, תוצאת בדיקתו של המנוח "תויקה" בתיקו הרפואי ללא כל התייחסות. המנוח המשיך בקבלת טיפול בתרופה קדקס, המיועדת לטיפול בהגדלה שפירה של הערמונית, באופן קבוע מרופא המשפחה.

כעבור כ- 3 שנים, בתאריך 18.2.2007 פנה המנוח אל הנתבעת 3, לרופא משפחה בתלונות על דימום בשתן וכאבים. המנוח הופנה בדחיפות לחדר המיון של בית החולים מאיר לצורך בירור וטיפול.

במסגרת בדיקות שעבר המנוח בבית החולים, בוצע אולטרה סאונד של דרכי שתן, אשר העלה חשד לקיומו של ממצא בכליה הימנית. לאור ממצא חשוד זה אושפז המנוח במחלקה האורולוגית של בית החולים.

הדמיית CT בטן שבוצעה במהלך האשפוז הדגימה תהליך תופס מקום בכליה הימנית. בסריקת בסיס הריאות הודגמו תהליכים החשודים לגרורות בשתי הריאות. בצילום חזה הודגמו ממצאים בשתי הריאות החשודים לגרורות.

יום לאחר שחרורו אושפז שוב באופן דחוף עקב קוצר נשימה ותחושת חנק.

מצבו של המנוח המשיך להידרדר באופן מהיר. עקב הגרורות בריאות סבל המנוח מקוצר נשימה חמור. הוא אושפז עקב קוצר נשימה ותחושת חנק, ובוצעה שאיבת נוזלים מן הריאות על מנת להקל על סבלו.

בתאריך 18.7.2007 אושפז המנוח שוב בבית החולים עקב אי ספיקה נשימתית, בשל הפיזור הגרורתי של הסרטן בריאות. המנוח נפטר בייסורים קשים, בתאריך 22.7.2007 עקב אי ספיקה נשימתית על רקע פיזור גרורתי מסיבי של הסרטן.

לכתב התביעה, צורפה חוות דעתו של פרופ’ מומחה באונקולוגיה, אשר בדק את החומר הרפואי הרלבנטי אודות המנוח, אשר קבע כי מדובר במקרה של רשלנות רפואית חמורה הואיל וסרטן הכיליה היא מחלה אשר ניתנת לריפוי רק במידה והיא מאובחנת בשלב הלא גרורתי שלה, כאשר הטיפול המרפא היחידי הוא כריתת הכליה. סיכויי הריפוי אז יהיו תלויים בגודל הגידול, מידת התפשטותו למעטפת הכליה, לבלוטות הלימפה, כלי הדם ועוד.

עוד מוסיף וקבוע המומחה כי לו היתה ניתנת התייחסות רפואית לתוצאות האולטרסאונד שביצע המנוח בשנת 2004, ניתן היה לאבחן את המחלה בשלב מוקדם ביותר, המהווה שלב 1 של המחלה. עם סיכויי ריפוי של למעלה מ – 90% באמצעות טיפול ניתוחי בלבד, ללא כל טיפול מונע.

המנוח אובחן לבסוף רק כאשר המחלה הייתה כבר בשלב 4, עם גרורות שהתפשטו בריאות. בשלב זה סיכויי הריפוי של המנוח היו אפסיים. המנוח סבל במשך מספר חודשים מיסורי המחלה עצמה, מכאבים קשים בכל גופו ומקשיי נשימה, והן מן הטיפולים הקשים שעבר, תוך ניסיון להיאחז ככל יכולתו בחיים.

כאמור, ילדיו של המנוח מבקשים מבית המשפט לפסוק לו פיצוי בגובה שני מיליון ש"ח.
טרם הוגש כתב הגנה.


תובעת מיליונים: כרתו לי שד ואני גוססת עקב איחור באבחון


לבית משפט השלום בת"א הוגשה הבוקר תביעת מיליונים ע"י קוסמטיקאית בת 45 מאשדוד, כנגד קופ"ח לאומית ו-מ.א.ר מרכזים לאבחון רפואי (הנתבעת 2). האשה טוענת, באמצעות באת כוחה עו"ד ענת מולסון ממשרד נבו- מולסון, כי עברה כריתה מלאה של השד וסיכויי הריפוי שלה כעת נמוכים עקב היעדר התייחסות ראויה, הזנחה וחוסר משווע של תשומת לב גרמו להחמצת ההזדמנות לטפל בגידול מיד לכשנתגלה בבדיקת ממוגרפיה, כאשר היה בשלב 0 ונדרש טיפול מקומי בלבד. תחת זאת, הוחל בטיפול רק למעלה משנתיים לאחר הגילוי, כאשר הגידול גדל והתפשט כבר לבלוטות הלימפה, והתובעת נדרשה כאמור לכריתה מלאה ולטיפולים אגרסיביים, וסיכויי הריפוי שלה ירדו באופן משמעותי.

בתאריך 15.5.2005 בביקור אצל רופא המשפחה התלוננה התובעת על כאבים בבית החזה משמאל, עם קשר לתנועות. הרופא הפנה אותה לביצוע בדיקת ממוגרפיה דו צדדית.

התובעת ביצעה בדיקת ממוגרפיה אצל הנתבעת 2 בתאריך 19.5.2005. לאחר הבדיקה ביקשה התובעת לקבל את תוצאות הבדיקה, אולם נמסר לה כי כדי לקבלן יהיה עליה לשוב למכון כעבור 10 ימים. התובעת פנתה אל המכון כעבור פרק הזמן הנדרש, אולם נמסר לה כי התוצאות אינן מוכנות, וכי תקבל תשובה רק במידה ותמצא בעיה כלשהי בתוצאות.

מאז שביצעה את הבדיקה לא חזר ולא פנה אל התובעת אף גורם רפואי בקשר אליה, לרבות לא מהנתבעת 1 או מהנתבעת 2. לפיכך, רווח לתובעת משהבינה כי משמעות הדבר היא כי תוצאות בדיקות הממוגרפיה שביצעה תקינות.

בתאריך 14.6.2006 אושפזה התובעת בבית החולים סורוקה עקב כאבי בטן תחתונה ותמונה קלינית ורנטגנוגרפית של דלקת חדה בתוספתן. התובעת עברה ניתוח לכריתת התוספתן בשיטה לפרוסקופית. קדמו לאבחון הדלקת ביקורים של התובעת אצל גניקולוג ואצל כירורג.

בחודש מאי 2007 החלה התובעת לחוש בזרמים בשדיים, תחושה אשר שבה וחזרה לסירוגין. בתאריך 26.7.2007 פנתה התובעת לגניקולוג המטפל והתלוננה על כאבים וצריבה בשד שמאל. בבדיקה גופנית נמצא גוש בגודל 5X1 ס"מ. התובעת הופנתה לבדיקת ממוגרפיה דו צדדית אבחנתית.

עוד באותו יום פנתה התובעת אל הנתבעת 2 לביצוע בדיקת הממוגרפיה. בבדיקה מיום 26.7.2007 נמצאו בשד שמאל מספר גושים לובולריים בגודל שונה, עם הסתיידויות מרובות גם בתוכם וגם סביבם ברביע עליון חיצוני של השד. בסיכום הבדיקה נרשם: "גושים כמתואר, בשד שמאל חשודים לתהליך שאתי. מומלץ ייעוץ כירורגי והמשך בירור ע"י ביופסיה".

לגודל תדהמתה ושיברונה נאמר לתובעת באותו מעמד כי כבר בבדיקה מיום 26.5.2005 נמצאו בשדה ממצאים פתולוגיים, אשר חייבו המשך בירור וטיפול. התובעת נחרדה לגלות כי בבדיקה ממאי 2005 הודגמו מספר גדול של הסתיידויות פולימורפיות מרוכזות בחלק עליון חיצוני של השד השמאלי. בסיכום הבדיקה נרשם: "היסתיידויות פולימורפיות כמתואר בחלק עליון חיצוני של שד שמאל. הממצא חשוד לשאת ממאיר ודרוש ייעוץ כירורגי וביופסיה".

לשאלתה מדוע לא נמסרו לה תוצאות הבדיקה בזמנו, נאמר לתובעת ע"י גורמים בנתבעת 2 כי "התוצאות הועברו לרופא המשפחה".

בהתאם למימצאי הממוגרפיה עברה התובעת בתאריך 30.7.2007 ביופסיה משני גושים בשד שמאל ובשניהם נמצא סרטן פולשני של השד: Invasive ductal carcinoma.

בביקור מיום 7.8.2007 אצל כירורג נמצא כי התהליך בשד שמאל תופס את כל האזור החיצוני העליון וכי מדובר בסרטן רב נקודתי. עקב גודלו של הגוש הומלץ על טיפול כימוטרפי.

התובעת עברה טיפול כימוטרפי במשך כ – 4 חודשים, וביום 12.2.2008 עברה ניתוח לכריתה מלאה של שד שמאל. לאחר הניתוח נותר גידול בקוטר של 2.5 ס"מ ובבית השחי השמאלי נמצאו 3 בלוטות לימפה נגועות מתוך 14 שנבדקו. התובעת המשיכה בטיפולי קרינה ובטיפול אנטי הורמונאלי (טאמוקסיפן), על מנת להפחית את הסיכוי להתפתחותן של גרורות מסרטן השד.

לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של פרופ’ מומחה באונקולוגיה, אשר קובע כי אין כל ספק במקרה הנדון כי היה איחור של 28 חודשים בטיפול בתובעת, שכן האבחנה נערכה כבר בחודש מאי 2005, אולם התובעת לא קיבלה כל טיפול ולא בוצע המשך בירור כנדרש.

המומחה מסביר כי בממוגרפיה מחודש מאי 2005 מתוארות הסתיידויות בלבד, המהוות סימן לסרטן לא חודרני של השד, בשלב 0. לו היתה התובעת מטופלת בשלב זה היתה מתבצעת כריתה חלקית בלבד של השד של האזור הנגוע בהסתיידויות ולאחר מכן בהקרנה. לו היה הגידול מטופל בשלב זה לא היתה התובעת נזקקת לטיפול כימוטרפי כלל וסיכויי הריפוי שלה היו כ – 98%.

משאובחנה התובעת באיחור של 28 חודשים, בשלב בו גושי הסרטן היו מפוזרים בשד ונמצא כבר סרטן חודרני ובלוטות לימפה נגועות, נדרשה התובעת לעבור סדרה קשה של טיפולי כימוטרפיה, על מנת לאפשר נתיחה של השד, כריתה מלאה של השד, כאשר גם לאחר הניתוח נותרו מוקדים של סרטן פעיל הן בשד והן בבלוטות הלימפה. בשל העיכוב הרב במתן הטיפול לתובעת ירדו פלאים סיכויי הריפוי של התובעת.

התובעת טוענת כי למשך הזמן של 28 חודשים, מאז ניתן היה לטפל במחלת סרטן השד אצלה ועד שנתגלה בפועל, היתה משמעות קריטית. קביעה זו מתבססת על שיעורי הריפוי הגבוהים מסרטן שד המתגלה בשלב הבלתי חודרני, ומטופל בשלב מוקדם זה, העומדים על 98% (!!!).

המומחה קובע כי בממוגרפיה שביצעה התובעת במאי 2005 מתוארות הסתיידויות בלבד, שהינן בד"כ ביטוי לסרטן לא חודרני של השד, בשלב 0. לו היו ממשיכים בבירור ובטיפול כבר בשלב זה, היתה מבוצעת כריתה חלקית בלבד של השד והתובעת היתה מקבלת השלמת טיפול בהקרנות ובטיפול אנטי הורמונלי. התובעת בוודאי לא היתה נדרשת לטיפול כימוטרפי.

זאת בעוד שהעיכוב במתן הטיפול לתובעת גרם לצורך בטיפולי כימוטרפיה קשים ואינטנסיביים, הן לפני הניתוח והן לאחריו, אשר גרם לתופעות לוואי קשות. כמו כן, מציין פרופ’ ענבר כי הטיפול הכימוטרפי האינטנסיבי שקיבלה התובעת מגדיל את הסיכוי אצלה לפתח נזק ללב וכן לפתח לויקמיה (סרטן הדם). כמו כן התובעת נתונה בסכנה לפתח נזק קבוע למערכת העצבים הפריפרית, המתבטאת בחוסר תחושה ואבדן פעולות עדינות באצבעות הידיים והרגליים.

כמו כן, העיכוב במתן הטיפול גרם לצורך בניתוח כריתה רדיקלי של השד, אשר גרם וממשיך לגרום לתובעת לסבל קשה, אשר בא לידי ביטוי בעיקר במישור הנפשי, דימוי עצמי ירוד ביותר, דיכאון קשה ועוד. המומחה קובע כי בשלב בו הייתה אמורה המחלה להיות מטופלת, כלומר במאי 2005, עמדו סיכוייה להחלים מן המחלה על 98%. זאת בעוד שהטיפול המאוחר במחלה הביא לירידה משמעותית בסיכויי הריפוי.

עד למועד גילוי מחלתה בדצמבר 2006 ניהלה התובעת חיים פעילים, מלאים ומאושרים. התובעת עבדה כקוסמטיקאית והיוותה עמוד התווך של משפחתה.

כתוצאה מן הבירור והטיפול המאוחר במחלתה נדרשה התובעת לטיפולים ממושכים וקשים, כאמור לעיל, אשר מנעו ממנה את המשך עבודתה ועיסוקיה. התובעת נאלצה להפסיק את עבודתה וכן את הסיוע הרב שהעניקה לילדיה. התובעת עברה טיפולים מייסרים ואינטנסיביים, אשר גרמו לה לבחילות קשות ולזיהומים, והיא נדרשה לאישפוזים בבית החולים עקב כך. התובעת סבלה מכאבים ומחולשה קשה, עד כדי כך שלא היתה מסוגלת לטפל בעצמה ונדרשה לסיוע ולעזרה סיעודית צמודה. התובעת איבדה את שערות ראשה, ומשתמשת בפיאה אשר הכבידה עליה וגרמה לסבל נוסף.

עקב הכאבים הקשים והיסורים שהפכו מנת חלקה היומיומית של התובעת בתקופת הטיפולים נפגעה יכולתה לתפקד ולפעול בחיי היומיום, לרבות בטיפול בעצמה ובילדיה, וחלה פגיעה איומה באיכות חייה. עקב מצב מחלתה המתקדם ואובדן משמעותי של סיכויי ההחלמה פיתחה התובעת חרדות קיומיות ודיכאון. כמו כן, בשל כריתת השד ותופעות הלוואי הקשות של הטיפולים הכימוטרפיים, התפתח אצל התובעת דימוי עצמי ירוד ביותר, על כל המשתמע מכך, לרבות דיכאון קשה, עלייה במשקל ועוד. התובעת פנתה לקבלת סיוע נפשי הן במהלך הטיפולים ועד להווה.

היא מבקשת מבית המשפט לפסוק לה פיצוי בשווי 2.5 מיליון ש"ח.

תביעת ענק: החדירו לי קטטר באופן שגוי ואיבדתי את אוני

הבוקר הוגשה לבית משפט השלום בת"א תביעה המוערכת בשני מיליון ש"ח כנגד בי"ח סורוקה. עניינה של התביעה רשלנות רפואית במהלך החדרת קטטר לשלפוחית השתן של התובע, אשר בוצעה באופן מזלזל ומקומם, על ידי סטודנט, ללא נוכחות רופא מוסמך וזאת בניגוד גמור לנהלים המקצועיים. התובע באמצעות באי כוחו עו"ד ענת מולסון ועוד טל נבו, טוען כי כתוצאה מפעולה זו נגרמו לו נזקים נפשיים ואורולוגים קשים ובלתי הפיכים. וועדה שהקים משרד הבריאות בנושא קבעה: "אין ספק כי בית החולים עצמו אחראי על כל מה שקרה, ומרגע שניתנה הרשות לביצוע פעולה חודרנית על ידי סטודנט, חייב המוסד השולח לשאת במלוא האחריות לתוצאות פעולה זו."

ביום 25.04.06 הופנה התובע למיון בית החולים סורוקה בשל כאבי גב תחתון ובריחת שתן, אשר הופיעה מספר ימים בטרם פנייתו למיון. בקבלתו למיון האורתופדי נבדק התובע על ידי ד"ר לייבנזון, אשר הורה על החדרה של קטטר לשלפוחית השתן, לשם מדידת שארית השתן.

פעולת החדרת הקטטר בוצעה בניגוד גמור לנהלים המקצועיים, כאשר בוצעה ע"י סטודנט מגרמניה שהגיע לתקופת רוטאציה של 3 שבועות בחדר המיון אצל הנתבעת, וזאת ללא ידיעתו של התובע וללא כל השגחה של רופא בכיר על ביצוע הפעולה.

החדרת הקטטר וניפוח הבלונית, כשהקטטר לא במקומו, גרמה לתובע לדימום ולכאבים עזים באיבר המין. בשל זעקות הכאב חש למיטת התובע ד"ר לייבנזון, אשר הבחין מיד כי הקטטר לא הוחדר למקומו והחליט להוציאו, פעולה אשר הגבירה את הדמם מהשופכה. חרף הדימום וכאבי התופת ד"ר לייבנזון ביצע ניסיון נוסף להחדרת הקטטר אך ללא הצלחה.

כל העת התובע התלונן על כאבים אך חרף תלונותיו הקשות, בהתעלם מהן וללא כל בדיקה אורולוגית ניתנה הנחייה לשחרר התובע ממיון למעקב רופא מטפל בלבד ואף נמסר לתובע גיליון השחרור.

התובע אשר חשש מאוד בשל כאביו העזים והדימום מאיבר המין, סירב להשתחרר מבית החולים בכל תוקף, התובע סירב להמשיך ולקבל טיפול במשככי כאבים על מנת שלא יאלצוהו להשתחרר, בשל ההקלה בכאב, ללא בירור וטיפול בדימום מהשופכה. רק בשל התעקשותו הרבה, התובע הושאר בהמתנה במיון.

התובע המשיך להמתין במיון, כאשר אף רופא לא ניגש לבדוק את מצבו וזאת חרף תלונותיו הקשות במהלך שהייתו. לאחר מספר שעות התובע החל לחוש בצמרמורות ודימום מוגבר מהשופכה, אחות במיון אשר ביקשה להשכיב מטופל אחר במיטתו, הבחינה בדימום המסיבי על בגדיו והזעיקה רופא אורולוג בדחיפות למיון. רק בשלב זה נבדק התובע לראשונה ע"י מומחה אורולוג אשר הורה באופן מיידי על אשפוזו במחלקה האורולוגית ומתן טיפול אנטיביוטי.

במהלך אשפוזו, לא הצליח התובע להטיל שתן באופן עצמאי, לפיכך נאלצו הרופאים לבצע ניקוז השלפוחית ע"י החדרת קטטר לשלפוחית באמצעות מחט דרך הבטן. התובע נותר מאושפז למשך 6 ימים עם הקטטר שהוחדר דרך הבטן, כאשר הוא סובל מכאבים ודימום בלתי פוסק מהשופכה וטופל במשככי כאבים וטיפול אנטיביוטי. ימי האשפוז עברו על התובע במתח רב בשל החשש לנזק צמית לאיבר מינו בעקבות הניסיונות הלא מוצלחים להחדרת הקטטר.

רק ביום 01.05.06, לאחר שהדימום מהשופכה פחת, שוחרר התובע לביתו עם המלצה להמשך טיפול אנטיביוטי למשך 5 ימים נוספים.

בביתו המשיך התובע לסבול מכאבים חזקים והיה תלוי במשככי כאבים כל העת. נוכח התגברות כאביו, פנה התובע ביום 10.05.06 למיון סורוקה בתלונה על כאבים בפניס והופעת דם בשתן. התובע נבדק ע"י מומחה אורולוג אשר הורה על המשך טיפול באנטיביוטיקה וטיפול במשככי כאבים, כמו כן המליץ על בדיקת בעיית העדר הזקפה ממנה סובל.

התובע המשיך במעקב אורולוגי במסגרת מרפאות החוץ של בית החולים סורוקה. במסגרת המעקב מיום 23.05.06 צוין: "מציין כי אינו מקיים יחסי מין מפחד מכאבים שיכולים להיות – לא היה זקפה עד כה".
במסגרת הטיפול במרפאה האורולוגית, נעשו ניסיונות שונים בטיפול תרופתי על מנת לשפר את התפקוד המיני, אך ללא הועיל.

ביום 14.11.06 נבדק ע"י מומחה אורולוג המציין בבדיקתו: "חולה נמצא במעקב המרפאה האורולוגית בשל הפרעות זקפה שהתפתחו לאחר אירוע של מקרוהמטוריה (דם בשתן – ע.מ) בזמן ניסיון הכנסת קטטר... יחד עם זאת לא מצליח לקיים יחסי מין בשל זקפה חלשה או חוסר זקפה". בבדיקה זו הומלץ לתובע בין היתר לפנות לייעוץ פסיכולוגי.

ביום 28.08.07 פנה התובע למרכז בריאות הנפש עם תלונות על "מצב רוח ירוד, עצבנות יתר, חוסר מנוחה, לחץ נפשי לאחר הטיפולים שעבר בבי"ח סורוקה. תלונות על הפרעות בזקפה". בבדיקתו מציינת הפסיכיאטרית: "במצב רוח ירוד. אפקט תואם רגזני. על סף גירוי נמוך. ללא מצב פסיכוטי. ללא דיכאון עמוק.." התובע אובחן כסובל מהפרעה הסתגלותית והומלץ טיפול תרופתי.

כיום, התובע ממשיך במעקב המרפאה במרכז לבריאות הנפש, כשתלונותיו מתבטאות בנדודי שינה, מצב רוח ירוד ועצבנות. במקביל לטיפול התמיכתי הוחל בטיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה.

בעקבות האירוע הטראומתי, הגיש התובע תלונה למשרד הבריאות. במסגרת בירור התלונה, התכנסה וועדה ביום 6.08.06 ובמהלכה רואיינו מספר עדים אשר היו מעורבים בטיפול בתובע בעת האירוע.

הוועדה קבעה כי הפעולה הדיאגנוסטית אשר בוצעה לתובע בבית חולים סורוקה היתה רשלנית ובלתי מקצועית וגרמה לתובע נזק משמעותי כתוצאה מסיבוכיה.

באופן פרטני יותר, מסקנות הועדה כדלקמן:


"אין ספק כי למר ואקנין נגרם נזק משמעותי כתוצאה מסיבוכים של פעולה דיאגנוסטית: החדרת קטטר לשלפוחית השתן כדי למדוד את כמות השתן בשלפוחית לשם הערכת חשש לעצירת שתן. פעולה כזו, אם היא מתבצעת במקצועיות כרוכה בסיכון מוגבל בלבד. אולם במקרה שלפנינו, היו כמה גורמי סיכון שהגבירו את סכנת הפעולה: הפעולה בוצעה על ידי סטודנט. אמנם בבית חולים אוניברסיטאי נהוג לשתף את הסטודנטים בפעילויות שונות, אולם מוטלת חובה על הצוות המקצועי המנוסה ש (א) החולה יהיה מודע ויסכים לכך כי הפעולה תתבצע על ידי מתלמד ולא על ידי איש מקצוע מוסמך ו- (ב) שהביצוע יהיה תחת השגחה מעולה המונעת כל חריגה מהנהלים במקצועיים הטובים. במקרה שלפנינו הייתה התעלמות משני תנאים אלה. לא קיבלנו הסבר משכנע למה נופח הבלון כאשר קצה הקטטר טרם הגיע לשלפוחית השתן – דבר שקל מאוד לוודא על ידי ניקוז השתן מהשלפוחית.

פעולת ניפוח השלפוחית בוצעה על ידי אחות מעשית בלתי מוסמכת. הד"ר לייבנסון איננו זוכר שהורה לה לבצע את הפעולה השגויה ולא ברור כלל אם האחות מזל קיבלה הוראה לניפוח הבלון על ידי רופא. השתכנענו כי הסיבה לכל הסיבוכים שהופיעו לאחר מכן הייתה הניפוח השגוי של הבלון. התנהגותו של הד"ר לייבנסון בהמשך הייתה מקצועית וללא דופי. הוא איבחן את הבעיה מייד, התייעץ עם הגורמים המוסמכים, וקיבל אישור לכל פעולותיו מידי רופאים בכירים.

יש להצטער על כך שהרופאים הבכירים אליהם פנה הד"ר לייבנסון הסתפקו בקשר טלפוני בלבד. אילו טרחו לבא ולבדוק את החולה אישית, ייתכן כי הייתה נמנעת החמרה נוספת במצבו והדבר אמור במיוחד לגבי החמרת הדימום והופעת הצמרמורות.


למרות שקיימת אי בהירות לגבי חלוקת האחריות האישית על הפעולה הדיאגנוסטית הבלתי מוצלחת וסיבוכיה, אין ספק כי בית החולים עצמו אחראי על כל מה שקרה, ומרגע שניתנה הרשות לביצוע פעולה חודרנית על ידי סטודנט, חייב המוסד השולח לשאת במלוא האחריות לתוצאות פעולה זו."

כתוצאה מהאירוע הטראומתי במהלך החדרת הקטטר סובל התובע מאין אונות ומתפקוד זקפה לקוי, אשר פגע קשות בחיי המין של התובע ובת זוגו וביכולתם להרות, לפיכך הופנו לבדיקה ומעקב ביחידה לפוריות ובהמשך לטיפולי פוריות.

עקב מצבו, איבד התובע כ 5 ק"ג ממשקלו וכן סובל ממצב נפשי ירוד, המאופיין בדיכאון, הפרעות בשינה, תחושת ייאוש וחרדה, עצבנות יתר, פגיעה בתפקוד החברותי ובזוגיות חש כי נפגעה גבריותו ובשל כך מרוחק מבת זוגו ומשפחתו.

במיוחד החריף מצבו כאשר רק ביום התכנסות הוועדה, במסגרת ברור התלונה במשרד הבריאות, התברר לתובע לראשונה ולתדהמתו הרבה כי פעולת החדרת הקטטר בוצעה על ידי סטודנט, וזאת ללא ידיעתו ו/או הסכמתו וללא כל השגחה על ידי רופא מוסמך. בשל הלחץ והמתח הכבד, החל התובע לחוש בכאב בחזה עם הקרנה ליד שמאל ומשלא הוקל הכאב פנה למיון סורוקה ושם אושפז לצורך מעקב וטיפול.

מומחה בפסיכיאטריה, בדק את התובע וקבע בחוות דעתו לעניין נזקיו הנפשיים של התובע, כדלקמן:

לאחר האירוע הטראומתי בחוויותיו, החלה להופיע אפיזודה ממושכת של עצב מלווה ייאוש, חוסר תקווה, הפרעות שינה, הפך עצבני ומתוח, עם התדרדרות קשה ביחסים הזוגיים, סף תסכול נמוך, אימפולסיבי ושקוע במר גורלו.

התובע התרחק מחבריו, אינו מקיים קשר בינאישי אינטימי עם אשתו כפי שנהג בעבר בשל העדר זקפה מאז האירוע, אינו ממלא תפקידו כבעל.

השינויים במצבו הנפשי של התובע התבטאו גם בהופעת התקפי חרדה אשר באו לידי ביטוי בדופק מהיר, נשימה מהירה, הזעות וכאבים סומאטיים נוספים.

האירוע הטראומתי והסיבוכים שלאחריו הביאו לשינוי במהלך חייו של התובע, חייו עם אשתו וקשריו עם חבריו.

המומחה קובע כי התובע סובל מתגובת הסתגלות כרונית, עם שינויים רגשיים של עצב ושינויים בהתנהגות בגלל האירוע שעבר וסיבוכיו.

עוד קובע המומחה, כי הפגיעה בתפקודו של התובע ברבדים השונים שתוארו, הינה קבועה לאור חוסר השינוי בשנתיים האחרונות בסימפטומים ומעריך את נכותו הנפשית של התובע בשיעור של 20% לפי תקנות הביטוח הלאומי.

התובע מבקש מבית המשפט לפסוק לו פיצוי המוערך בשני מיליון ש"ח.


הורים תובעים מיליונים: התינוקת נפטרה 10 שעות לאחר הלידה עקב רשלנות

עניינה של תביעה זו ברשלנות רפואית קשה ובלתי נתפסת אשר ארעה במחלקת היולדות של בית החולים "זיו" בצפת אשר כתוצאה ממנה הסתיים הריונם הראשון של התובעים בטרגדיה. באמצעות באי כוחם, עו"ד ענת מולסון ממשרד נבו - מולסון, טוענים ההורים כי מהלך הלידה בוצע ללא השגחה ראויה על היולדת ועל העובר. כתוצאה ממצוקה עוברית קשה וסבל עוברי ארוך, נולדה תינוקת אשר גססה 10 שעות לאחר לידתה עד שנפטרה.

בחודש 4/06 נכנסה התובעת להריונה נשוא תביעה זו. מדובר היה בהריונה הראשון. מעקב ההיריון הצביע על עובר בריא ועל הריון תקין.

ביום 9/2/07, בשבוע 41 להריונה, ולאחר שנמצא כי ישנו מיעוט יחסי של מי שפיר והריון עודף [אחרי שבוע 40], עברה התובעת בדיקת OCT במיון בי"ח זיו. [בדיקת OCT בוחנת את יכולתו של העובר לעמוד בהליך של זירוז לידה במידה והליך כזה ידרש, במטרה להביא את ההריון לסיומו].

לאחר שנמצא בבדיקה כי העובר יוכל נכון לאותו שלב לעמוד בזירוז לידה, נשלחה התובעת לביתה עם הוראות למנוחה, למעקב אחרי תנועות עובר ולחזרה לביקורת כעבור מס’ ימים.

ביום 13/2/07 בשעה 9:30, בהיותה בשבוע 42, עם הריון לידה עודף, פנתה התובעת לבית החולים זיו, כאשר היא חשה בצירים. בבדיקה נמצא כי ישנה פתיחה של 5 ס"מ ומחיקה של 80% מצוואר הרחם. במסמך הקבלה למחלקת היולדות נרשם: "בלידה פעילה שוללת ירידת מים".

בשעות הבוקר והצהריים בוצעו 3 ניטורים בהם נצפו האטות משתנות בדופק העוברי.

חרף העובדה כי התובעת הוגדרה "בלידה פעילה" בעת קבלתה בבוקרו של יום 13/2/07 למחלקת היולדות, הרי שבבדיקה שבוצעה לבקשתה בשעה 16:10- היינו 7 שעות לאחר הגעתה לבית החולים, נמצא כי אין כל שינוי מאז בדיקתה בבוקר. הפתיחה נותרה זהה וכך גם המחיקה של צוואר הרחם. מיקום העובר נותר גם הוא גבוה.

גם בשעה 20:00 בבדיקה פיזית של התובעת נמצא כי הפתיחה נותרה 5 ס"מ.
במקביל בוצע ניטור ארוך נוסף בין השעה 20:00 ל-21:00. ניטור זה הינו פתולוגי ונראים בו מס’ רב של ארועי האטות דופק משתנות.

במהלך ניטור זה, בו נצפו כאמור האטות משתנות, כותבת האחות עינת סבתי:
"20:35- נצפו האטות מוקדמות במוניטור. הושכבה על צד שמאל. דווח לד"ר סבטלנה".

בשעה 21:10 נבדקת התובעת על ידי הרופאה, אשר מוצאת פתיחה של 4 ס"מ בלבד ומציינת כי במוניטור נראה דופק בסיס של 140, עם האטות מוקדמות.

בשעה 21:15 הוחלט להכניס את התובעת לחדר לידה. מצויין בגיליון המעקב כי:
"הוכנסה לחדר לידה וחוברה למוניטור. הושכבה על צד שמאל מקבלת חמצן דרך משקפיים. מבקשת אפידורל.."

בשעה 22:00 לאחר שמוכנס האפידורל לגבה של התובעת, ניתן פיטוצין לזירוז הלידה, כשבמקביל התחיל ניטור רציף של דופק העובר.

בשעה 23:25 נצפית בניטור האטה קשה בדופק העובר. בהתאם לגיליון הדיווח הסיעודי:
"23:25 נצפתה האטה בדופק עובר. מחוברת לחמצן, צד שמאל. הופסק פיטוצין. דווח לד"ר ואדים".

בשעה 00:00 מבוצע פיקוע של מי השפיר והם נמצאים מקוניאלים וסמיכים מאוד. נרשם כי:
"בני הזוג קיבלו הסבר שינויי תנוחה כל 20 דקות". במקביל חודש בשעה 00:10 מתן הפיטוצין.

בשעה 3:30 לפנות בוקר נרשם כי היולדת:
"מתקדמת יפה. ניטור תקין. ממשיכים עם שינויי תנוחה. ראש מבוסס". בהתאם לרישומים, הפתיחה בשלב זה הייתה כבר 8 ס"מ.

בשעה 5:30 הפתיחה הייתה מלאה ונרשם עוד כי ה"ניטור תקין"- למרות שכפי שעוד יפורט להלן, הניטור הצריך התערבות מיידית.

בשעה 7:20- שעתיים מאז הגיעה התובעת לפתיחה מלאה ועדיין לא התקדמה הלידה לסיומה, נרשם בגיליון הסיעודי:
"ניטור עם וריאבליות טובה מול ציר ירידה של הדופק עד 100 עם התאוששות מהירה. ראש S+1".

בשעה 7:35 נרשם:
"הופיע ירידה בדופק עד 40 עם התאוששות איטית. נקרא לד"ר ודים וד"ר ארונובסקי. חודש פולי קטטר. נלקח סוג וסקר והוחלט על ביצוע לידת ואקום".

בשעה 8:02 מצליח הצוות הרפואי ליילד את התינוקת אשר יוצאת ללא רוח חיים עם אפגר 0 בדקה הראשונה. בוצעה החייאה והתינוקת הועברה לאחר שהושב לה דופק, ליחידה לטיפול נמרץ.

התינוקת נותרה בחיים במשך 10 שעות, במהלכן הלך מצבה והתדרדר, עד שבסופו של דבר נאלצו הרופאים לקבוע את מותה בשעה 18:00 בערב.

פרופ’ מומחה גניקולוגיה ומיילדות, בדק את התיעוד הרפואי הרלבנטי בעניינה של התובעת וקבע בחוות דעתו אשר צורפה לכתב התביעה כי :


- התובעת עברה ביום 9/2/07 בדיקת OCT אשר אישרה כי העובר יוכל לעמוד בזירוז. ואולם זירוז חייב שיעשה בתנאים מיילדותיים מתאימים. במקרה זה, בעת שבוצעה הבדיקה, צוואר הרחם היה כמעט סגור לגמרי, העובר היה גבוה מאוד במנח וללא צירים כלל. במקרה כזה, זירוז באותו השלב היה נועד מלכתחילה לכישלון.

- ביום 13/2/07 בשעה 9:30 פנתה התובעת לנתבע 1. נמצאה פתיחה של 5 ס"מ ונקבע כי התובעת "בלידה פעילה". ואולם עד השעה 21:00 לא השתנתה כלל הפתיחה ומדובר ב-12 שעות ללא שינוי בפתיחה. מדובר במצב פתולוגי חריג, הדורש התייחסות והחלטה האם להביא את הלידה לסיומה באמצעים התערבותיים שונים.

- בשעה 23:25 לערך הופיעה כפי שפורט לעיל, האטה משמעותית וממושכת בדופק העוברי. המיילדת מציינת ברישום הרפואי כי היא דיווחה לרופא ואולם ברישום אין כל התייחסות לבדיקת רופא כלשהיא ולהחלטה כלשהיא בעקבות אותה הבדיקה.

- כבר בשלב זה צריך היה לקבל החלטה לסיים את הלידה בניתוח קיסרי דחוף וזאת מאחר ומדובר היה בהריון עודף מעל 42 שבועות, מיעוט מי שפיר, חוסר התקדמות של הלידה [עדיין פתיחה של 5 ס"מ בלבד במשך 14 שעות] והאטה קשה וממושכת. כאמור, לא הייתה בשלב זה שום התייחסות לסיום הלידה.

בשעה 00:00 לערך בוצעה פקיעת מי שפיר שנמצאו מקוניאלים סמיכים מאוד. גם לכך לא הייתה כל התייחסות הולמת של הצוות מלבד הוראה לתובעת לשנות תנוחה כל 20 דקות על מנת לבסס מהר ככל הניתן את העובר בתעלת הלידה. גם בשלב הזה, אחרי פקיעת מי השפיר היו חייבים לסיים את הלידה בניתוח קיסרי.

- בשעה 5:30 לערך הגיעה התובעת לפתיחה מלאה תחת מתן פיטוצין. בשעה זו מופיעה ירידה קשה נוספת בדופק הבסיס ל-90 פעימות לדקה. אין כל התייחסות לירידת הדופק הנ"ל. ההפך מכך- האחות מציינת בשעה זו כי הניטור תקין.

בשעה 6:00 מופיעה שוב האטה עמוקה ומשמעותית עד לדופק של 70 פעימות לדקה כאשר ההתאוששות כעבור 6 דקות הינה הדרגתית מאוד. אין כל התייחסות של הצוות הרפואי להאטה זו- לא מיילדת ולא רופא. לאחר אירוע זה מופיעות האטות משתנות בזו אחר זו וגם לאלה אין כל התייחסות.

בשעה 7:05 מופיע שוב ירידה בדופק הבסיסי ל-90 פעימות. אירוע זה נמשך 7 דקות, לאחריהם יש ארועי טכיקארדיה [דופק מהיר מאוד]. גם לארועים אלו אין כל התייחסות מהצוות הרפואי. נראה שהלידה למעשה מתנהלת ולא מנוהלת.

גם בשעה 7:20, אחרי כמעט שעתיים של פתיחה גמורה, שוב נצפית ירידה קשה בדופק הבסיס הנמשכת 15 דקות וגם לארוע זה אין כל התייחסות אמיתית. המיילדת רושמת כי קיימת ירידה של הדופק עם התאוששות מהירה, זאת למרות שלא הייתה כל התאוששות והדופק הבסיסי נותר נמוך עד לירידה דרסטית נוספת וסופית.

רק בשעה 7:35 כאשר הדופק העוברי יורד אל מתחת לאפשרות הקריאה של המוניטור [מתחת ל-50 פעימות] מוזעק צוות רפואי ומחליטים לסיים את הלידה בשולפן ריק.

אין ספק כי מדובר בארוע דרמטי הטומן בחובו קטסטרופה מיילדותית ובעת ארוע כזה חייבים לפעול במהירות האפשרית. בעת ירידת הדופק בשלב זה הייתה היולדת בפתיחה גמורה כבר שעתיים, העובר היה מבוסס היטב בתעלה והדופק שלו היה כמעט אפס. מדובר היה במצב חרום וחובה הייתה לסיים את הלידה בצורה בהולה.

ואולם, שוב פעל הצוות הרפואי בצורה איטית ובעוד שההחלטה נתקבלה בשעה 7:35, הרי שרק בשעה 8:02- כמעט חצי שעה מאז קבלת ההחלטה, יולדה התינוקת עם אפגר אפס.

לסיכום קובע המומחה כי מדובר בלידה בה לא הייתה ולו פעם אחת התייחסות ראויה של הרופאים לניטור הקשה. כבר בשעה 23:25 של יום 13/2/07 צריך היה לקבל החלטה לסיים את הלידה בניתוח קיסרי נוכח חשד למצוקה עוברית קשה. לאחר מכן היו מספר רב של ארועים אשר חייבו התערבות הצוות הרפואי וחילוץ העובר באופן מיידי. הדבר לא בוצע עד לשלב בו הדופק העוברי כבר ירד כמעט לאפס.

ההורים טוענים כי חייהם נהרסו מאז המקרה והם מבקשים מבית המשפט לפסוק להם פיצוי המוערך בחמישה מיליון ש"ח.

תביעה: אמא נפטרה בגלל זלזול הרופאים

עניינה של תביעה זו אשר הוגשה הבוקר לבית משפט השלום בת"א, בפרשה טראגית אשר בסופה נפטרה אשה מדלקת חריפה ומצהבת, אשר לא אובחנו במועד. לטענת ילדיה, באמצעות באי כוחם עו"ד ענת מולסון, ניתן היה בקלות להציל את חייה. המשפחה תובעת פיצוי בסך 2.5 מיליון ש"ח מקופ"ח מכבי, "יורופ אסיסטנס שירותי רפואה" (נתבעת 2) ו"יד להחלמה שרותי רפואה" (נתבעת 3).

המנוחה, בת 66 במותה, אשה פעלתנית ונמרצת, מתנדבת על בסיס קבוע בויצ"ו, היתה במועדים הרלבנטיים לתביעה אלמנה ואם לשלושה ילדים. בריאותה של המנוחה במועד הרלבנטי היתה תקינה, מלבד מחלות רקע כרוניות אשר אוזנו באמצעות תרופות.

ביום 14.5.2006 השתתפה המנוחה במפגש חברים בתל-אביב, אליו הגיעה בכוחות עצמה באוטובוס, וכששבה, באותו ערב החלה לחוש בכאבי בטן ובחוסר נוחות.

למחרת, ביום 15.5.2006, עלה חום גופה של המנוחה, היא הקיאה וסבלה מכאבי בטן. המנוחה סברה כי מדובר במחלה וירלית אשר תחלוף וכי מנוחה תיטיב עימה. המנוחה ויתרה באותו יום על עיסוקיה ונותרה בביתה למנוחה.

מצבה של המנוחה לא שפר בימים הבאים. חומה עלה, ההקאות תכפו, ותחושתה הכללית החמירה.

בתאריך 19.6.2006 ביקשה המנוחה לפנות למרפאה, אולם מצבה הרפואי לא אפשר לה לעזוב את ביתה. לפיכך פנתה לקופ"ח וביקשה לזמן אחד מרופאי המרפאה לביקור בית . נאמר לה כי רופאי המרפאה לא מבצעים ביקורי בית וכי עליה לזמן ביקור רופא מאחד משלוש מוקדים, בינהם הנתבעים 2 ו – 3, אשר מספרי הטלפון שלהם נמסרו למנוחה.

המנוחה פנתה אל הנתבעת 2 וביקשה לזמן רופא לבדיקה בביתה. כעבור שעתיים הגיע לביתה של המנוחה ד"ר פליישמן אנטולי, מטעם הנתבעת 2 (להלן: "הרופא"). הרופא עודכן בהשתלשלות מצבה של המנוחה בחמשת הימים האחרונים, לרבות החום שהלך ועלה, ההקאות והצמרמורות מהן סבלה. הרופא בדק את המנוחה וקבע כי מדובר בזיהום וירלי, והמליץ על נטילת כדורי פראמין. יצוין כי שינוי צבע עורה של המנוחה, שהפך צהבהב לא זכה להתייחסותו של הרופא.

חרף נטילת כדורים להורדת החום המשיכה המנוחה לסבול מחום גבוה וצמרמורות. בשיחה טלפונית שנערכה עם הרופא לאחר ביקורו, אישר הרופא ליטול מינון גבוה יותר של כדורים להורדת חום, וחזר על קביעתו כי המצב נגרם ע"י וירוס, ויחלוף מעצמו, ללא טיפול מיוחד.

ביום המחרת, בתאריך 20.5.2006, יום שבת, משמצבה המשיך להחמיר, החליטה המנוחה לזמן פעם נוספת רופא לביקור בית ממוקד אחר, מבין המוקדים שהומלצו ע"י הנתבעת 1, ופנתה אל הנתבעת 3. רופא מטעם הנתבעת 3 הגיע כעבור מספר שעות. שוב הוסבר לרופא השתלשלות מצבה של המנוחה והסימפטומים מהם היא סובלת מזה ששה ימים. כמו כן דו"ח הרופא מיום קודם (נספח ב’ לעיל( הוצג בפני רופא הנתבעת 3.

בני המשפחה ששהו לצדה של המנוחה ציינו בפני הרופא כ- 3 שנים קודם לכן אובחן אצל המנוחה אבנים בכיס המרה, וביקשו את התייחסותו של הרופא בהקשר זה.

הרופא ביצע בדיקה של הבטן וקבע כי קיימת רגישות קלה, אולם אינו מאבחן מצב פתולוגי. הרופא טען כי מדובר בזיהום וירלי, וכי הסימפטומים יחלפו מעצמם.

הרופא מצא כי לחץ הדם מעט גבוה והמליץ על העלאת המינון התרופתי בהתאם. הרופא קבע כי אין צורך להפנות את המנוחה לבית החולים.


בהמשך היום המשיך מצבה של המנוחה להידרדר, ובבוקר יום ה – 21.5.2006 התגברו הצמרמורות, ובעת שירדה ממיטתה התמוטטה המנוחה ואיבדה את הכרתה. למקום הוזעק אמבולנס נט"ן, אשר העבירה לבית החולים.

בבדיקה במיון אובחן מיד כי המנוחה סובלת מכולנגיטיס, דלקת חריפה בצינור המרה המשותף ומצהבת. בבדיקת US בטן נצפה הכבד מוגדל, עם הרחבת דרכי המרה תוך וחוץ כבדיות. כן נצפתה הרחבה של צינור המרה המשותף, ובתוכו נצפה משקע. במהלך בדיקותיה בחדר המיון ירד לחץ הדם ונמדדה חמצת מטבולית, אשר העידו על הלם ספטי.

אבחנת הרופאים היתה כי המנוחה סובלת מכולנגיטיס, אשר הביאה להפרעת קצב הלב ובהמשך לשוק. המנוחה טופלה באנטיביוטיקה ובטיפול תומך כדי לייצב את מצבה, והיא אושפזה במחלקה לטיפול נמרץ. במנוחה הדגימה קשיי נשימה ולפיכך חוברה למכשיר הנשמה.

בתאריך 23.5.2006 עברה המנוחה בדיקת ERCP (אנדוסקופיה של דרכי המרה והלבלב), במהלכו נערך ניסיון לנקז את המוגלה שהצטברה בצינורות המרה ולשחרר את פירורי האבן מצינור המרה המשותף. הוכנס תומכן לצינור המרה המשותף והודגם ניקוז טוב של המרה דרכו.

המנוחה לא הצליחה להתאושש ממצבה הקריטי. היא נזקקה כל הזמן להנשמה מלאכותית, לתרופות לייצוב לחץ הדם ולמניעת הפרעות קצב הלב. חומה עלה לסירוגין, כאשר CT בטן הדגים הופעת מורסות בכבד.

בתאריך 6.6.2006 לאחר ניסיונות החייאה נפטרה המנוחה.

מומחה ברפואת משפחה המשמש בין היתר כפרופ’ באוניברסיטת תל-אביב, ערך חוות דעת רפואית אשר צורפה לכתב התביעה מטעם משפחת המנוחה.

המומחה קובע כי המנוחה נפטרה כתוצאה מסיבוכי הלם שנגרם עקב זיהום בדם, אשר מקורו בדלקת חריפה של צינור המרה המשותף. מצב זה הינו תולדה של חסימת הצינור ע"י אבן.

הטיפול העיקרי אשר יכול היה להציל חיים הינו הוצאת האבן מן הצינור, כאשר גורם הזמן הוא שקובע את הפרוגנוזה.

עוד קובע המומחה כי:
"לו היתה המנוחה מופנית למיון ב – 20.5.2006 עת מצבה ההמודינמי (מצב זרימת הדם) היה תקין, וקל וחומר לו היתה מופנית כבר ב – 19.5.2006, היתה האבן מוצאת ללא דיחוי. במקרה שכזה, ובפרט בצירוף של טיפול אנטיביוטי לוריד וטיפולים נוספים, אין לי ספק כי הסיכוי של הגב’ מטלון להיוותר בחיים הינו כמעט וודאי."

"צירוף התלונות על כאבי בטן, הקאות, חום עם צמרמורות וצהבת צריך היה להוביל לאבחון כולאנגיטיס כבר בשלב בו נבדקה ע"י הרופאים מטעם הנתבעים, שבדקו את המנוחה טרם אשפוזה. הסימפטומים מהם סבלה המנוחה היוו אינדיקציה ברורה להפניה לבדיקה בבית החולים. גם אם הרופאים לא התרשמו בעצמם מצהבת אצל המנוחה, עצם העלאת האפשרות על ידי המשפחה, בנוכחות קיום כאבי בטן, חום ורגישות בבטן חייבה לדעתי להפנות לבית החולים. צהבת וכאבי בטן מעידים בדרך כלל על חסימה, ובפרט אם יש גם חום ורגישות בבטן. היות שהבדיקה הטובה ביותר לאמת או לשלול צהבת הינה בדיקת הביליורובין בדם, ובדיקה זו זמינה מיידית בחדרי המיון מן הראוי היה להפנותה לביצוע הבדיקה בחדר המיון".

עוד מוסיף וקובע המומחה כי לאור רמת הביליורובין שנמדדה אצל המנוח עם קבלתה למיון ביום 215.2006 בשיעור של 21 מ"ג%, הרי שיש להניח כי במועדי ביקורי הרופאים של הנתבעים רמתו בדם לא היתה פחותה משמעותית מ – 6 מ"ג %. רבה כזו (6 מ"ג %) מתבטאת בצהבת קלינית. לפיכך היה על הרופאים להתרשם מצהבת, כפי שהתרשמו בני משפחתה, ולבצע בדיקה לנוכחות צהבת אצל המנוחה.

המשפחה דורשת מבית המשפט פיצוי בסך 2.5 מיליון ₪.

תובעת 5 מיליון ₪: איבדתי את הרחם ואת הסיכוי ללדת

בבית משפט המחוזי בת"א הוגשה הבוקר תביעה שעניינה רשלנות רפואית מזעזעת, אשר ארעה במחלקת נשים ויולדות במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, תל השומר. בעקבות ביצוע פעולת גרידה במקום בו היה נדרש טיפול אחר, נגרם נזק קשה ובלתי הפיך לרחמה של התובעת עד שאיבדה את הרחם ונותרה ללא יכולת להרות.

האשה, בת 35 מראשל"צ ובעלה, תובעים באמצעות באי כוחם עו"ד טל נבו ועו"ד ענת מולסון פיצוי המוערך בחמישה מיליון ₪ בגין אובדן הרחם ואי היכולת ללדת בנוסף לנזקים נפשייים אשר נגרמו להם.

פרופ’ מומחה במיילדות וגניקולוגיה, מי שניהל בפועל במשך שנים רבות מחלקת נשים ויולדות בבי"ח במרכז הארץ, בדק את התיעוד הרפואי הרלבנטי בעניינה של התובעת וקבע בחוות דעתו, אשר צורפה לכתב התביעה כי לאור הממצאים לאחר הניתוח הקיסרי שבוצע לתובעת ולאור תוצאות בדיקת ה- US היה על הצוות הרפואי להניח כי הדימום הלדני בגינו פנתה התובעת לבי"ח נגרם כתוצאה מאי התחדשות הרירית העוטפת את הרחם באזור התפתחות השליה והחלמתו, וכי לא מדובר בשאריי שליה.

המומחה קובע כי עם הגיעה של התובעת לבית החולים היה על הצוות הרפואי ליתן טיפול תרופתי לעצירת הדימום ולכיווץ הרחם בהקדם האפשרי ולהימנע מכל פעולה פולשנית אשר עלולה לפגוע בפוריות. הצוות הרפואי לא ביצע דיון קליני על סיבות הדימום וקביעת אבחנה מבדלת בטרם התקבלה החלטה שגויה על ביצוע הליך ריקון הרחם.

לדברי המומחה, השאיבה של הרחם בוצעה בצורה אגרסיבית וגרמה לפגיעה באזור השרשת השליה בפרט וביתר שטחי חלל הרחם, לרבות בשכבת השריר. החומר הרב שהוצא בשאיבה מן הרחם, הכיל את המרכיבים האופייניים של אזור השרשרת השליה.

לסיום קובע המומחה כי כתוצאה מן הנזק שנגרם לדפנות הרחם ושכבת השריר בביצוע שאיבת הרחם הפולשנית התפתחו הדבקויות קשות, שאטמו את חלל הרחם ובכך אבד כושרו התפקודי לחלוטין.

כתוצאה מאבחון שגוי וביצוע פעולות באופן רשלני ואגרסיבי, נפגעה פוריותה של התובעת והפכה לעקרה. המומחה קובע בחוות דעתו, נכות בשיעור 40%.

התובעים טוענים כי רשלנות ביה"ח גרמה לאובדן כושר תפקודי מלא של הרחם, ולפגיעה בפוריותה של התובעת והפיכתה לעקרה, כאשר עד ליום זה וחרף ניסיונות ניתוחיים חוזרים לתקן את הרחם, לא צלח הדבר.

חרף הטיפולים האינטנסיביים שעברה התובעת, לא ניתן היה להחזיר את האנטומיה והתפקוד לרחם, לכן הומלץ לתובעים להביא ילדים נוספים על ידי פונדקאות.

בעקבות הטיפולים האינטנסיביים, הן להחזרת האנטומיה והתפקוד לרחם והן לפונדקאות, נגרמו לתובעים הפסדי שכר רבים בגין היעדרויות רבות מעבודתם ויגרמו להם הפסדים ניכרים גם בעתיד.

בנוסף נגרמו לתובעים ויגרמו להם גם בעתיד הוצאות כספיות רבות, הכוללות הוצאות רפואיות לטיפולי הפריה חוץ גופית והשתלת העוברים ברחמה של פונדקאית, וכן, שכר הפונדקאית לרבות בדיקותיה, הוצאות נסיעה לצורך קבלת טיפולים אלו והמעקב אחר תהליך הפונדקאות. סבל קשה מאוד נגרם לתובעים גם בשל שלילת חווית ההריון הלידה והכמיהה לילד משלהם בסוף תהליך הריון רגיל.

לתובעים נגרם נזק נפשי כתוצאה מהפגיעה הקשה. מדובר בפגיעה בדימוי העצמי, לתחושה זו יש משנה תוקף במקרה זה, בו האיבר שאבד הינו חלק מרכזי מהדימוי הנשי של התובעת.

הם מבקשים מבית המשפט פיצוי המוערך בחמישה מיליון ₪.

בן 40 תובע מיליונים: לא יכול להתכופף או להתיישר בגלל רשלנות רפואית

מקרה זה עניינו שרשרת כשלים קשה של רופאי קופ"ח מכבי, בי"ח תל השומר ובי"ח אסף הרופא, אשר גרמה לאיחור של 7 שנים באבחון מחלה הגורמת לקישיון מוחלט של עמוד השידרה והמפרקים הקרויה "אנקילוזינג ספונדיליטיס". חוסר תשומת לב, זילזול והעדר התייחסות לתלונותיו ולממצאים שהעלו בדיקות רבות אותן ביצע, הובילו לנזק אורטופדי חסר תקדים כאשר גבו נותר מקובע באופן קבוע, ללא כל יכולת יישור או כיפוף, כאשר לנזק זה גם נלווית פגיעה קשה בנשימה.

כתוצאה מהכיפוף שנוצר בגבו, התובע נותר היום במצב אומלל בו אינו מסוגל ללכת ליותר מכמה עשרות מטרים או לעמוד ליותר ממספר דקות. לאחר מספר דקות בודדות רגליו בוגדות בו, גורמות לו לחוסר יציבות ולנפילות חוזרות ונשנות. הוא אינו מסוגל להסתכל למעלה. כשהוא עומד- ראשו מופנה קדימה ולמטה והוא מסתכל כל הזמן על הרצפה. לאור מראהו החיצוני הקשה הנמצא כל העת במצב מכופף, מראה בולט לעין בחריגותו הקיצונית – הדבר מסב לו סבל ואי נעימות רבה בכל מפגש עם אנשים והוא נמנע ממפגשים חברתיים ומתבודד בביתו.

כמו כן, הוא אינו מסוגל לנסוע או לטייל- כל יציאה מהבית לבילוי במסעדה או בית קפה, מחייבת לוגיסטיקה כזאת שתאפשר הליכה פיזית, של לא יותר מכמה עשרות מטרים. בנוסף הוא מתקשה בלבישה, נעילת נעלים, גריבת גרביים וכל פעולות היומיום- הוא אינו יכול להחליף מנורה בבית, אינו יכול לסחוב את הקניות, אינו יכול לנקות או לשטוף כלים וכדומה. כל פעולה מפעולות חיי היום יום, המחייבת עמידה ישירה אינה אפשרית עוד כלל עבורו.

כתוצאה ממצבו הרפואי של התובע, ספגה חנות הנעליים שהייתה בבעלותו, הפסדים קשים מאוד, אשר הכניסו אותו ואת משפחתו לחובות כבדים, לחוסר יכולת לשלם את חשבונותיהם ולמצב בו הוא נדרש למכור את ביתו על מנת לשלם חלק מחובותיו, ולסגור את יתר החובות במסגרת חקירת יכולת אשר בוצעה בעניינו.

לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של פרופ’, מומחה בתחום הראומטולוגיה, אשר קובע כי הגורמים אשר טיפלו בתובע התרשלו באופן ברור ואיחרו בצורה ברורה
ובמשך 7 שנים, לאבחן כי הוא סובל ממחלת האנקלוזין ספונדליטיס וכי האיחור המשמעותי באבחון המחלה גרם לנזק אדיר ובלתי הפיך לתובע.

המומחה קובע כי משנת 1998, ישנו תיעוד ברור לכאבי גב כרוניים וכאבי שרירים של התובע. לטענת המומחה, הרופאים לא ביצעו בדיקות פשוטות כמו צילומים של
עמוד השדרה או בדיקות דם, כדי לרדת לפשר תלונותיו של התובע. באמצעות טיפול תרופתי כרוני ולימוד החולה מהי יציבה נכונה ותרגילי נשימה לשמירת התפשטות
בית החזה, ניתן להוריד את רמת התהליך הדלקתי של המחלה ולעכב את התקדמותה תוך שיפור איכות החיים והתפקוד של החולה, במקביל לירידה בכאב.

עוד קובע המומחה כי לו היה נעשה אבחון נכון בשלב מוקדם, אז לכל היותר היה התובע מגיע לנוקשות של עמוד השדרה במצב נוח וללא עקמת נוקשה עובדה אשר היתה מאפשרת לו ללכת, לעמוד ולתפקד באופן סביר, מצב שנמנע לחלוטין היום. כמו כן ההפרעה הנשימתית ממנה היה סובל התובע הייתה פחותה בהרבה.

המומחה קובע כי התובע סובל מנכות של 100% בגלל קיבוע מוחלט של כל עמוד השדרה, 20% בגלל הגבלה בהתפשטות בית החזה והפרעה בתפקודי הריאה ו-15% בגלל הגבלה בתנועות כתף ימין.

התובע מבקש מבית המשפט לפסוק לו פיצוי המוערך בעשרה מיליון ₪.

תביעה: רציתי להסיר משקפיים בלייזר וכעת אני מתעוורת

הבוקר הוגשה תביעה המוערכת בחמישה מיליון ₪ ע"י צעירה תושבת הצפון בת 28, אשר לטענתה נכנסה לניתוח לייזר בעיניה במרכז רפואי בהרצליה וכיום 7 שנים לאחר הניתוח היא במצב של סכנה לעיוורון.

לטענת הצעירה, באמצעות באי כוחה עו"ד ענת מולסון ועו"ד טל נבו, ההסברים שקיבלה לפני הניתוחים היו לקויים. הסיכויים והסיכונים לא הוסברו בצורה ראויה, הוגנת ומתאימה לסוג הבעיה ממנה סבלה התובעת ועקב מצבה הרפואי, אסור היה לנתח אותה כלל. עוד היא טוענת כי הוטעתה על ידי הנתבעים, כאשר הוצג בפניה מצג שווא תוך הסתרת המידע הרלבנטי לצורך החלטה בדבר ביצוע ניתוח כאמור וזאת משיקולים של בצע כסף וכיום היא על סף עיוורון.

הצעירה צירפה לכתב התביעה חוות דעת של פרופ’ מומחה ברפואת עיניים הקובע כי מן הממצאים שבידיו, עולה שרשרת של מעשים ומחדלים רשלניים אשר בעטיים נגרמו לתובעת נזקים קשים. לטענת המומחה לא בוצעו בדיקות יסודיות ומקיפות עובר לניתוחים. לא בוצעה בדיקת תשבורת, לא בוצעה מדידה של גודל האישונים ולא בוצעו מבחנים להערכת תפקודי דמעות. הטופוגרפיות שבוצעו לפני הניתוח הדגימו תמונה של "קרטוקונוס קפוא"-מחלת קרנית המהווה קונטרה אינדיקציה לביצוע ניתוח LASIK. הנתבעים התעלמו מהסימנים הטופוגרפיים, אשר הצביעו על חשד לקיומו של "קרטוקונוס קפוא" ולא ביצעו מבחנים פשוטים לבירור אפשרות קיומו-מבחני אינדקס. לאור ממצאי הבדיקות שבוצעו ולאור היעדרן של בדיקות חיוניות, לא היה מקום, מלכתחילה, לביצוע ניתוח LASIK בעיניה של התובעת, כפי שבוצע.

התיעוד הרפואי הנו חסר ודל. אין לדעת מהטופוגרפיות למי הן שייכות ומתי נעשו. כך אף חסר תיעוד רב נוסף אודות הבדיקות לפני הניתוח, דו"חות הניתוח וכן המעקבים שבוצעו לאחריו. כל אלה מעידים על גישה שטחית לניתוח כה עדין. הניתוח שבוצע בעיניה של התובעת החליש את הכוח הביו-מכני של הקרניות ובכך גרם להתפרצותה של מחלת הקרטוקונוס בעינה הימנית של התובעת ולסכנה של התפתחות דומה גם בעין שמאל.

עוד קובע המומחה כי לאור העיוותים הקשים בקרנית עין ימין של התובעת, נפגעה איכות ראייתה באופן ניכר. הפגיעה באיכות הראיה יוצרת קושי תפקודי של ממש, מעבר לפגיעה הרפואית בחדות הראיה. לאור העיוותים הקשים בקרנית עינה הימנית, תוצאת הניתוח אשר בוצע לה במכון, תיאלץ התובעת לעבור ניתוח השתלת קרנית בעין ימין, ניתוח שתוצאותיו אינן מובטחות, שכן גם הקרנית החדשה מפתחת בהדרגה קרטוקונוס חוזר.

לאור ההתדרדרות במצבה של עין שמאל, סביר כי תיאלץ התובעת לעבור ניתוח השתלת קרנית גם בעין זו.

מאז הניתוח וכתוצאה מהפגיעה הקשה שנגרמה לקרניות העיניים, סובלת התובעת מתופעות של עיוותי ראיה, סינוורים, דמעות וטשטוש ראיה אשר מובילים לכאבי ראש קשים. ככל שמחשיך מחמיר מצב ראייתה של התובעת.

כיום, כ 7 שנים ממועד ביצוע הניתוח ועקב רשלנותם של הנתבעים, סובלת התובעת מקרטוקונוס- מחלה של הקרנית בה מאבדת הקרנית את התבנית העגולה שלה ומפתחת בליטה בצורה של חרוט הגורר עיוות קשה בראיה. מחלה זו הולכת ומחמירה בהדרגה ובגינה צפויה התובעת לעבור ניתוח השתלת קרנית בעין זו. גם בעין שמאל ראייתה של התובעת הולכת ומתדרדרת. להשתלת הקרנית אשר תיאלץ לעבור יש סיכונים רבים בינהם לעיוורון.

נוכח עיוותי הראיה הקשים מהם סובלת התובעת, משקפיים כלל אינם יכולים לשפר את ראייתה. ניסיונות להתאים לתובעת עדשות מגע קשות אינם מועילים שכן נוכח עיוות הקרנית, העדשות נופלות מעינה.

הבעיות הרפואיות שנגרמו לעיניה של התובעת מאז הניתוחים מלוות בהגבלות תפקודיות, התובעת נדרשת לעזרה רבה בכל הכרוך בהקלדה ובקריאה ממסך המחשב.

כך כמעט ואין עוד באפשרותה של התובעת לקרוא ספר, לצפות בטלויזיה או בסרט קולנוע. חייה של התובעת, בת 28 בסה"כ, הפכו לדלים ומצומצמים בפעילויות.

טרם הוגש כתב הגנה. ת.א 64588

תביעת ענק: נכנסתי לניתוח הגדלת איבר המין ונותרתי אימפוטנט ועם איבר קטן יותר

מדובר במקרה של רשלנות רפואית חמורה של ד"ר אלכס בנט אשר טיפל בתובע, צעיר בן 30 מחיפה, הן באופן פרטי במרפאת "אריאל" והן במסגרת עבודתו כרופא בבית החולים וולפסון, וביצע בו שורה של ניתוחים אשר נועדו כביכול להגדלת איבר מינו, ואשר גרמו לו לאימפוטנציה, עיוות והקטנת איבר המין ונזק נפשי חמור, כל זאת מתוך בצע כספי וללא כל הצדקה רפואית. התובע טוען באמצעות באי כוחו עו"ד ענת מולסון ועו"ד טל נבו, כי מלכתחילה לא היה ראוי לנתחו מאחר ולא ענה לקריטריונים לניתוח להארכת הפין, אך חרף זאת נותח, תוך הבטחה לתוצאות מופלאות.

התובע היה בעל איבר מין אשר תפקד באופן תקין לחלוטין, אך הפריע לו מבחינה אסטטית. הוא פנה אל ד"ר בנט לצורך התייעצות בעניין אורך איבר מינו. ד"ר בנט, אשר על אף שמצא כי איבר מינו תקין, המליץ לתובע על ניתוח "מהפכני" להארכת הפין, באמצעות החדרת תותב (מותחן) מתחת לעור הפין, והזרקת סיליקון שבועית, כאשר באמצעות טיפול זה – הבטיח הנתבע לתובע – ניתן יהיה להאריך את הפין ב- 6 ס"מ.

ד"ר בנט הסביר לתובע כי מדובר בניתוח פשוט ולא מסובך, בעל שיעורי הצלחה גבוהים וללא סיכונים, וכי הצלקת בניתוח זה הינה בלתי נראית לעין. פרט לכך לא מסר לתובע אינפורמציה נוספת הנדרשת לצורך קבלת ההחלטה אם לעבור את הניתוח. במהלך הפגישה הירבה ד"ר בנט לדבר על ניסיונו ומיומנותו בניתוחים להארכת הפין, בארץ ובעולם. לשאלתו המפורשת של הצעיר ביחס לניסיונו בניתוח החדרת התותב, ענה ד"ר בנט כי ביצע ניתוחים רבים מסוג זה בהצלחה מרובה.

בראשית חודש ינואר 2004 עבר התובע את הניתוח, בהרדמה כללית במרפאת אריאל. במהלך הניתוח הוכנס לאיבר מינו המותחן התת עורי ולמחרת שוחרר לביתו.

לאחר שהתעורר מן ההרדמה, סבל מכאבים עזים ובלתי נסבלים ולא יכול היה לזוז או לקום ממיטתו. התובע התלונן על כך בפני הנתבע, אשר הורה לו על נטילת "משככי כאבים", והסביר לו כי הכאבים נובעים מהחדרת גוף זר והם עתידים לחלוף למחרת היום.

גם למחרת הניתוח, ובמשך השבוע שלאחר מכן, המשיך התובע לסבול מכאבים עזים ומנפיחות בפין, ולא יכול היה ללכת או לבצע כל פעולה פיסית אחרת. במשך תקופה זו עמד התובע בקשר טלפוני עם הנתבע, אשר שב והבטיח לו כי הכאבים יחלפו בתוך ימים ספורים, אך לא כך היה.

לאור האמור, ובשים לב לכאביו הנוראיים של התובע, פנה התובע למרפאתו של הנתבע, ושם הוציא הנתבע את המותחן מאיבר מינו של התובע.

גם לאחר כשלון הניתוח הראשון, המשיך ד"ר בנט להוליך את התובע שולל, תוך ניצול מצוקתו, בכך שהציע לו ניתוח נוסף, בו מבצעים חיתוך של העור מעל הפין ותפירתו מחדש. הנתבע הבטיח לתובע כי ניתוח מסוג זה יכול להאריך את הפין בכ- 7-9 ס"מ.

ד"ר בנט הסביר לתובע כי מדובר בניתוח "פשוט יותר" לעומת הניתוח הקודם, עם אחוזי הצלחה גבוהים. לשאלתו המפורשת של התובע לגבי צלקות באזור הניתוח, ענה כי בשיטות המקובלות כיום הצלקות הן מינימליות וכמעט שלא ניתן להבחין בהן. הנתבע אף הציג בפני התובע תמונות המדגימות את איבר המין של מטופלים שנותחו על ידו, ללא צלקות נראות לעין. בהסתמך על מצגיו והבטחותיו של הרופא, עבר התובע על ידי הנתבע במרפאת אריאל ניתוח להארכת הפין בשיטת Plasty-Y.

כחודש לאחר הניתוח, הוציא ד"ר בנט את סיכות הניתוח מאזור הניתוח, אך למרבית האכזבה והתדהמה התברר לתובע כי בעקבות הניתוח נותר איזור הניתוח מצולק מאוד ואורך הפין לא רק שלא גדל אלא אף נעשה צר וקטן יותר. התובע פנה לנתבע בעניין זה, ונענה כי לא ניתן לאמוד את התוצאה הסופית בטרם תחלוף
תקופה של 4-8 חודשים.

כיום, לאחר ניתוחים אלו, סובל הצעיר מנזק אסתטי משמעותי ביותר ומכאבים באזור הפין ואימפוטנציה. בנוסף הוא סובל מנזקים נפשיים, הכל עקב הניתוחים ורשלנות הנתבע בביצועם, תוך ניצול ציני של הנתבע את רצונו של התובע בשיפור מראה איבר מינו והארכתו.

לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של פרופ’ בכיר בתחום הכירורגיה האורולוגית. המומחה קובע בחוות דעתו כי ניתוחים להבלטת והארכת הפין לצרכים קוסמטיים אינם נכללים ברשימת הניתוחים שניתן להמליץ עליהם באופן שגרתי. ניתוחים אלו נחשבים ניסיוניים ויש לבצעם לפי אינדיקציות מאוד מצומצמות ובמרכזים שמתמחים בביצועם.

המומחה קובע בחוות דעתו כי על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת אין לבצע ניתוחים להגדלת הפין כאשר אורך הפין מעל 6.5 ס"מ. אורך איבר מינו של הצעיר היה מעל לאורך זה ולא היה שום צורך או אינדיקציה לניתוח הארכת הפין.

על פי חוות דעתו של המומחה, בספרות הרפואית מדווחים ביחס לניתוחים להארכת הפין אחוזי הצלחה נמוכים שנעים בין 15-30% עם סיבוכים רבים וקשים ותחלואה משמעותית כאשר הם מופיעים. בין הסיבוכים השונים מופיע גם סיבוך של הצטלקות ושינוי צורת הפין, כפי שאירע לתובע, ללא אפשרות לניתוחים נוספים לשיפור הנזק שנגרם. המומחה מבהיר כי מאחר והניתוח נועד לשיפור תדמית אישית והמראה החיצוני של איבר מינו של התובע, אסור היה לנתבע לבצע את הניתוחים שביצע ביודעו מראש שהסיכויים לשיפור המראה החיצוני נמוכים מאוד.

כמו כן קובע המומחה כי על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת, מטופלים המיועדים לניתוח להארכת הפין חייבים לעבור בירור פסיכולוגי על מנת לבדוק האם המטופל מבין בצורה נכונה את מהות הניתוח והשלכותיו. אם היה התובע נשלח לייעוץ כזה, הוא היה מחליט לא לעבור את הניתוח, שהרי לא היתה לו כל בעיה בתפקוד המיני וכל מטרתו היתה שיפור המראה החיצוני והתדמית האישית בלבד. המומחה קובע כי כתוצאה מהטיפול הרשלני, חלו שינויים קשים במבנה איבר מינו של התובע בצורה החיצונית של הפין וכי במצב זה אינו יכול לקיים יחסי מין תקינים כלל ומצב זה הינו קבוע ולא ניתן לשנותו בעתיד.

כמו כן צורפה לכתב התביעה חוות דעתו של פרופ’ מומחה בתחום הפסיכיאטריה הקובע כי על פי הפגמים והצלקות שנותרו באיבר מינו של הצעיר כתוצאה מהניתוחים הכושלים, גרמו לו לתגובה נפשית קשה ובלתי הפיכה.

הצעיר דורש מבית המשפט לפצותו בסכום המוערך בשניים וחצי מיליון ₪.

כלכלן וגולש גלים תובע: רציתי להסיר שיער מהגוף ונשארתי מצולק לכל החיים

בבית משפט השלום בת"א הוגשה היום תביעה המוערכת ב-2.5 מיליון ₪ כנגד מכון ביוטי פיל אינטרנשיונל, ע"י כלכלן בן 30 אשר כתוצאה מטיפול לקוי בהסרת שיער בלייזר נותר מצולק בכל גופו ללא אפשרות ריפוי.


עד לארועים הרשלניים, סבבו חייו סביב הים ויותר מכל התובע אהב לגלוש ולשחות. מאחר וביצע ספורט ימי רב כשפלג גופו העליון חשוף, החליט התובע לבדוק את האפשרות להסיר חלק מסוים משיער גופו בלייזר, על מנת שיחוש גם בפני עצמו וגם בפני אחרים טוב יותר ואסטטי יותר, וכך הגיע אל המכון.

כתוצאה מסדרת טיפולים לקויה אשר קיבל במכון, נגרמו לו כויות על גבי העור אשר הפכו לצלקות קלואידות בולטות מכוערות, מגרדות וכואבות, וזאת מבלי ששיער גופו הוסר כלל.

התובע טוען באמצעות באי כוחו, עו"ד טל נבו ועו"ד ענת מולסון, כי מעבר לנכות בתחום הפלסטיקה אשר נגרמה לו, הרי שכתוצאה מכיעור גופו בצלקות מתבייש התובע לחשוף את גופו בפני הרבים. התובע הפסיק לבצע כל פעילות ספורטיבית ושקע בדכאון קשה, כתוצאה ממנו עלה כ-15 ק"ג במשקלו.

התובע פנה אל סניף של הנתבעת בתל אביב והביע התעניינות בטיפול להסרת שיער בלייזר ממספר אזורים בגופו לרבות מהחזה, הגב, הבטן והכתפיים.

אנשי הנתבעת הבטיחו לתובע כי בתוך מס’ טיפולים קצר, יוסר שיער גופו לגמרי. הובטח לתובע כי מלבד הסיכוי לסימני כוויות קלים במקומות בהם תפגע קרן הלייזר, אשר יעלמו תוך זמן קצר, לא ישאר כל זכר או סימן לקרני הלייזר.

התובע שוכנע לבצע את הטיפולים בחברה והוא הוחתם על טופס הנקרא: "הסכם לטיפולים להסרת שיער". בשום מקום בטופס לא מפורטים מהם הסיכונים בטיפול הלייזר, למעט משפט לקוני אחד בו כתוב: "הלקוח מצהיר ומאשר כי נמסר וידוע לו כי לאחר טיפול באמצעות לייזר מסוג LIGHT SHEER קיימת תופעה של צריבה ואדמומיות אשר נעלמים מאליהם תוך ימים ספורים"- זה בכל הקשור לסיכוני הטיפול.

התובע החל לקבל את טיפולי הלייזר אצל הנתבעת. כבר מהטיפול השני באזור החזה של התובע, החלו להופיע באזור הטיפול נקודות אדומות אשר דמו בצורתן לפצעי בגרות.

הוא פנה לצוות המכון והראה להם את הסימנים, ואולם כל שנאמר לו הוא כי התופעה הינה מוכרת וכי התופעה "תעלם מעצמה".

בסך הכל עבר התובע כ-20 טיפולים. לאחר שלא קיבל כל מענה מרופאי הנתבעת בעניין הצלקות שנוצרו על גופו, הוא החליט לפנות ביוזמתו לרופא קופת חולים אשר נדהם לגלות כי פלג גופו העליון של התובע מכוסה בצלקות קלואידיות והיפרטרופיות אשר הינן קבועות ולא ניתן יהיה להסירן לעולם.

נוכח הצלקות המרובות אשר נוצרו על גופו של התובע, נותרה לתובע פגיעה נפשית והוא מתגרד כל היום דבר המסב לו בושה רבה והימנעות מקשרים חברתיים.

התובע נבדק על ידי מומחה בכיר בתחום הכירורגיה הפלסטית, אשר צירף חוות דעתו ללכתב התביעה.

המומחה קובע כי הטיפול אשר ניתן לתובע היה רשלני. בין היתר קובע כי הסרת שיער בלייזר פועלת על ידי הקרנת אור מקוטב על השיער. השיער מתחמם לטמפרטורה של 60 מעלות ומשמש כמוליך המחמם את זקיק השערה בעומק הדרמיס, צורב אותו ומונע המשך צמיחת השיער במקום. הצריבה היא כוויה לכל דבר שמחלימה וגורמת לצלקת שבד"כ אינה נראית לעין. קלואיד היא צלקת המתפתחת וגדלה מעבר למקום הפציעה והיא מופיעה בשכיחות של 5-9% כאשר מדובר בכוויות הנוצרות בעומק הדרמיס ומתחת לכך. זקיקי השערות הנפגעים בטיפולי הלייזר נמצאים ברובם בעומק הדרמיס ולפיכך כוויה באזור זה עלולה לגרום לצלקות קלואידיות אצל אנשים פגיעים- וזה היה המנגנון שפגע בתובע. למרות שסכנת ההצטלקות ידועה היטב, הנתבעת נמנעה מלתת לתובע הסבר לגבי הסיכוי להתפתחות צלקות כאלו.

לטענת המומחה, הנתבעת גם נכשלה בזיהוי מוקדם של התפתחות הצלקות הקלואידיות אצל התובע ונמנעה מהפסקת הטיפול בתובע נוכח חוסר התאמתו לטיפול, אלא המשיכה במשך שנתיים לתת לתובע טיפולים- דבר שהעצים את חומרת הפגיעה בתובע.

מאז הפגיעה הרשלנית אצל הנתבעת, סובל התובע מצלקות מרובות, בולטות ומגרדות על פני בית החזה, הכתפיים והגב. הצלקות מגרדות ומכאיבות ומלוות בעקצוץ טורדני.

בנוסף, כתוצאה מהופעת הצלקות המרובות, הפך התובע לאדם רגזן וכעסן, הסובל מחוסר סובלנות תמידית ואשר נמנע מלחשוף את גופו ברבים. בעוד שלפני הארועים הרשלניים עסק התובע בספורט ימי באופן קבוע, הרי שכתוצאה מהנזק שנגרם לו, הוא הפסיק כל פעילות הגורמת לחשיפת גופו, וכתוצאה מכך, הוסיף כ-15 ק"ג במשקלו. התובע חש עצמו מושפל ומובך כתוצאה ממצב גופו והוא סובל ממצב נפשי קשה. הוא מבקש מבית המשפט לפסוק לו פיצוי המוערך ב- 2.5 מיליון ₪.