פס"ד - הפרשי הצמדה וריבית – כספים מעוקלים

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם
הדפסה

עורכי דין- בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו

 

תע"א 10157-09 הפנר שבתאי נ' עירית תל אביב יפו

 

בפני : כב' השופט ד"ר יצחק לובוצקי

 

התובע

הפנר שבתאי

ע"י ב"כ עו"ד צבי הר נבו

נגד

 

הנתבעת

עיריית תל אביב יפו

ע"י ב"כ עו"ד לירון שחר

 

פסק דין

 

האם יחויב מחזיק צד ג' לשלם לחייב תוספת הפרשי הצמדה וריבית בגין כספי עיקול שהוחזקו אצלו משך תקופת העיקול?

זו השאלה היחידה הדרושה הכרעה בהליך הנוכחי.

 

ההליך הוגש במקורו לבית משפט השלום בתל אביב, והועבר לבית דין זה בשל קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. בשלב קדם המשפט (לפני כב' השופטות מאירי וסלע) הסכימו הצדדים לקבוע עובדות ולסכם על בסיסם.

 

לבסוף הוגשו העובדות המוסכמות, כדלקמן:

 

1. בהתאם להוראות צו עיקול זמני מיום 20.7.1992 במסגרת ת.א. 2382/92 אבידר משה נ' הפנר שבתאי (להלן: "התובע") ואח' (שלום רחובות) (להלן: "צו העיקול" ) הוחזקו אצל הנתבעת (להלן גם: "העירייה") כספים בסך כולל של 43,329 ₪ אשר עוקלו מתוך גמלתו של התובע מדי חודש בחודשו, בין השנים 1992 ועד 2004.

2. ביום 5.4.2004 הוסר צו העיקול (להלן- "יום הסרת העיקול"), ועם קבלתו העבירה הנתבעת לידי התובע סך של 37,544 ₪.

3. עקב טעות במערכת המחשוב של הנתבעת, אשר נבעה כתוצאה ממעבר ממערכת ישנה לחדשה, רק ביום 22.4.09 העבירה הנתבעת לתובע סכום נוסף בסך 5,309 ₪. לסכום זה התווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הסרת העיקול ועד ליום התשלום בפועל, בסך 1,829.35, ובסך הכל במועד זה הועבר לתובע 7,138.35 ₪.

4. בנוסף לאמור לעיל, מבדיקת הנתבעת אשר נערכה לצורך הכנת מוסכמות הצדדים, התברר לראשונה, כי יש להחזיר לתובע סכום נוסף בסך 434 ₪ בגין חודשים נובמבר 1994 וינואר 1995. הפרש זה במקורו הוא כתוצאה משדרוג מערכת המחשוב אצל הנתבעת. לאור גילויה של טעות זו, הכסף הועבר לתובע בגמלת חודש יוני 2010. לסכום זה התווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הסרת העיקול, כאמור, ועד ליום התשלום בפועל.

5. האמור לעיל מהווה סילוק המחלוקת באשר לסכומים אשר עוקלו אצל הנתבעת והועברו לידי התובע.

 

עד כאן העובדות המוסכמות.

 

הצדדים הסכימו כי הפלוגתא היחידה שנותרה לדיון היא, אם כן: האם הנתבעת חייבת כלפי התובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תפיסת הכספים על פי צו העיקול ועד יום הסרת העיקול, הגם שהנתבעת הינה מחזיק צד ג' בלבד אשר פעל בהתאם לצו שיפוטי.

 

התובע טוען, כי על הנתבעת מוטלת הייתה החובה לנהל את כספיו שהופקדו אצלה, בדרך שתבטיח מפני ירידת ערכם. לטענתו, טענת הנתבעת כי בפועל היתה מנועה מלהשקיע את הכספים בהיותה גוף ציבורי, וטענתה כי אלה הופקדו בחשבון העו"ש של העירייה, אין בה כדי להועיל לנתבעת. זאת לאור פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6574/99 מדינת ישראל, משרד השיכון נ' עו"ד בנימין קרייתי, מפרק חברת ביתרומעץ (מיום 16.2.04, להלן: "עניין קרייתי"), וכאשר הנתבעת לא ייחדה חשבון נפרד לכספים המעוקלים ולא יידעה את התובע אודות דרך הטיפול בכספיו.

 

העירייה טוענת מנגד, כי בהיותה רשות ציבורית, מנועה היתה מלהשקיע את הכספים המגיעים לעובדיה, לרבות כספי גמלת התובע, ועל כן בפועל כספי גמלת התובע נשארו בחשבון העו"ש של העירייה, חשבון אשר אינו נושא ריבית והצמדה. עוד מוסיפה העירייה, כי לא חלה עליה כל חובה חוקית להפקיד את כספי גמלת התובע והמעוכבים בידיה, בחשבון נפרד, וכי חובתה היחידה כמחזיקה בכספים היא להודות בעצם הימצאות הכספים בידיה ולהימנע מהעברתם לאחר, עד לקבלת הודעה אחרת. לטענת העירייה, אם אכן קמה לתובע עילה לתביעת פיצוי בגין נזק הנובע משחיקת ערך הכספים המעוקלים, הרי שזו קמה רק כנגד מבקש העיקול, שכן מחזיק הכספים אינו פועל אלא על פי הוראות הצו השיפוטי שנמסר לו, ואינו רוכש לעצמו כל יתרון או זכות קניין בנכסי התובע. עוד טוענת העירייה, כי יש לאבחן את המקרה שבפנינו לעומת פסה"ד בעניין קרייתי, שם עסקינן בתמורה חוזית בין גופים שקיימו ביניהם יחסים עסקיים, ובעלי אינטרסים כלכליים, שלא כבענייננו בו מדובר בכספי גמלה ויחסי עובד ומעביד. למעלה מזאת נטען כי בניגוד לעניין קרייתי, העירייה כגוף ציבורי, לא עשתה שימוש בפועל בכספים ולא הפיקה מהם כל טובת הנאה. עוד נטען, כי היות והעירייה מנוהלת על ידי תקציב שנתי, על אף שכספי העיקול אינם מוחזקים בחשבון נפרד, ברי כי בפועל קיימת הפרדה ונמנעה מהעירייה האפשרות לעשות כל שימוש בכספים המוחזקים על ידה. לעניין החובה ליידע את התובע בדבר העובדה כי כספו מונח ללא שימוש- טוענת העירייה - כי גם בעניין קרייתי נקבע כי בנסיבות מסויימות, אין צורך בהודעה פורמלית וכי העובדה שהכסף מופרד עשויה להיות מובנת מאליו, בין היתר, נוכח מאפיינים ייחודיים של המחזיק, או נוכח טיבה של מערכת היחסים ביניהם. למעלה מזאת נטען, כי בפועל קיבל התובע מדי חודש בחודשו תלוש שכר המפרט את פרטי כספי גמלתו, בין היתר פורט סכום העיקול בערכו הנומינאלי. התובע מצידו, בחר לעצום את עיניו, ולא בירר מעולם מה נעשה בכספי העיקול ואף אינו טוען כי היתה לו ציפייה או הסתמכות שכספיו מניבים פירות.

 

עם הגשת סיכומי הצדדים, ולשם הכרעה שתתבסס על תשתית עובדתית מספקת, הוריתי לעירייה להגיש תצהיר של עובד מתאים מטעמה, אשר יצהיר על אודות הנטען על ידה. ביום 25.1.11 הוגש מטעם העירייה תצהירו של מר יוסי ביטון (להלן: "מר ביטון"), המשמש כסגן מנהל מת"ש במרכז תשלומי שכר בעירייה. לצדדים ניתנה ההזדמנות להגיש השלמת סיכומים, אך הם לא מימשו את זכותם במועד שהוקצב.

 

הכרעה:

 

הזכות לקבלת הפרשי הצמדה וריבית בגין השבת סכום כסף שהוחזק בידי צד להסכם, גובשה לאורך השנים בפסיקה, כאשר הרציונל לכך הוא, בין היתר, מניעת התעשרות שלא כדין של מחזיק הכספים, וזאת בין אם המחזיק עשה שימוש בכסף ובין אם לאו (ראה עניין קרייתי לעיל וכן ע"ע ארצי 456/06 אוניברסיטת תל אביב נ' רבקה אלישע, מיום 16.6.08; ע"ע 110/07 פרדי ברבי נ' יוסי ברבי; מיום 1.9.08).

 

בשאלה העומדת להכרעה בהליך שלפנינו – קרי - החזקת כספים בידי צד שלישי, התייחס בית המשפט העליון בעניין קרייתי. שם נפסק לאמור:

 

"ככלל, חזקה על אדם המחזיק בכסף כי הוא עושה בו שימוש. זו נקודת המוצא המשמשת כאמת מידה. מכאן גם ההנחה כי דחייה של מועד תשלום, חוזי או אחר, היא בבחינת הטבה (השווה ע"א 3348/97 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' דיקלה חברה לניהול קרנות נאמנות בע"מ, פ"ד נו(1) 1). כאשר הכסף המיועד לתשלום זמין בידי החייב, הוא עשוי לשמש להשקעה פיננסית, לפרויקט עסקי או לכל מטרה כלכלית אחרת. אם הכסף אינו זמין, טובת ההנאה עשויה לבוא לידי ביטוי בחסכון של עלויות מימון שהיו נדרשות כדי לשלם את החיוב במועדו. אין הכרח, כמובן, שדווקא הכסף שיועד לתשלום החיוב ישמש בפועל להשקעה. הכסף מתערבב, על-פי רוב, עם שאר הכספים שבידי המחזיק, כך שאין אפשרות להבחין בין השימושים. לכסף אין סימן היכר (השוו ע"א 3515/97 בית מרקחת "אילן" נ' פקיד שומה, פ"ד נו(5) 311). לכן, ככלל, ניתן לומר כי המחזיק עושה שימוש – ולו גם עקיף - בכל כסף המצוי ב"מצבת נכסיו". ואפילו לא נעזר המחזיק במנגנון להשקעת כספים, עדיין אין ללמוד מכך שלא צמחה לו כל טובת הנאה מדחיית מועד תשלום החיוב. המציאות הפיננסית וההגיון הכלכלי מצמיחים חזקה עובדתית, לפיה המחזיק בכסף עושה בו שימוש וכל דחייה בביצוע חיוב כספי חוזי טומנת בחובה טובת הנאה כלכלית.

 

כאשר עסקינן בהחזקת כספים מעוקלים, עשוי להיות מקום לסטות מחזקת השימוש כאשר התקיימה הפרדה מוחלטת בין הכספים המעוקלים ליתר כספי המחזיק, וזאת בתנאי שהדבר היה גם בידיעתו של הנתבע. בשל אופיו המיוחד של מוסד העיקול, יש לראות במחזיק שהפריד את כספי העיקול מיתר נכסיו וייחד אותם למימוש העיקול, כאדם שנמנעה ממנו האפשרות לעשות כל שימוש בכסף, בבחינת מי "שאיבד את הכסף עם קבלתו". בניגוד ל"אדם שהחזיק בכסף מתחת למזרן על פי רצונו שלו", המחזיק מכוח עיקול, שמצא לנכון לייחד את הכסף, עשה כן בסברו כי אין לו אפשרות לעשות שימוש בכסף. שיקולי מדיניות ועקרונות דיני עשיית עושר מצדיקים שלא לראות אדם כזה כמי שהתעשר שלא כדין. מכאן שאם יוכיח המחזיק כי ייחד את כספי העיקול למילוי הצו השיפוטי, החזיקם בנפרד ולא עשה בהם כל שימוש, הוא עשוי לסתור בכך את החזקה העובדתית בדבר שימוש בכסף. עם זאת, מחזיק הנוהג כך בכספי הנתבע מחויב על-פי עקרון תום לב להביא בפני הנתבע את העובדה כי כספו מונח ללא כל שימוש ומאבד מערכו ככל שחולף הזמן. ...

אמנם, בנסיבות מסוימות אין צורך בהודעה פורמלית של המחזיק לנתבע.

העובדה שהכסף מופרד ואינו בשימוש עשויה להיות מובנת מאליו לכל הנוגעים לעניין, למשל נוכח מאפיינים ייחודיים של המחזיק המוכרים גם לנתבע, או נוכח טיבה של מערכת היחסים ביניהם. הדבר החשוב הוא שהנתבע יידע על אופן הטיפול בכספו ויוכל לכלכל צעדיו בהתאם."

(הדגשות הוספו).

 

גם במקרה הנוכחי, כמו בעניין קרייתי, המדובר ברשות ציבורית הטוענת כי אין לה כלל מנגנון להשקעת כספים וכי בפועל, על אף שלא היתה הפרדה מוחלטת בחשבון נפרד, הרי שכספי העיקול "סומנו" במערכת ניהול הכספים של העירייה ונשמרו תוך הפרדה מסכומי התקציב השנתי המועברים משנה לשנה (סעיף 10-13 לתצהיר מרביטון). היות וכך, לא הופקו פירות מכספי העיקול והכספים המצויים בחשבון העו"ש של העירייה, אינם זמינים לשימושה. בכך נמנע ממנה לעשות שימוש בכספים המעוקלים לשם השקעה פיננסית או כל מטרה אחרת (סעיף 14 לתצהיר ביטון).

 

אולם, האמור בתצהירו של מר ביטון אינו מהווה הוכחה מספקת לכך שהכספים אכן הוחזקו בנפרד וללא שנעשה בהם כל שימוש. ברי כי העירייה לא זכתה ליהנות מהפירות המכסימאליים (קרי- ריבית והצמדה) ואפילו לא קרוב לכך. יחד עם זאת, ועל אף הצהרתו של מר ביטון, הרי שהעירייה לא הוכיחה כראוי את שנדרש ממנה על מנת לסתור את החזקה, כפי שנקבעה בעניין קרייתי לעיל. במיוחד שהכספים המדוברים מקורם ביחסי עובד ומעביד, ועל הצדדים ליחסים כאלו רובצת חובת תום לב מוגברת.

 

לפיכך, לא יהא זה נכון שלא לתת לתובע את הסכום המופקד כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, שהרי כאמור התצהיר שהוגש אינו מהווה הוכחה מספקת שהעירייה לא נהנתה בעקיפין מהחזקת הכספים, והיא לא הודיעה לתובע במשך שנים רבות היכן הם צבורים אצלה, ומה ייעשה בהם.

 

יתר על כן, אין מדובר בכספים סתם, אלא בגימלתו של גימלאי, ויתכן ומשום כך היתה העירייה צריכה להתכבד ולעשות יותר כדי שלא יאבדו את ערכם. כספי גימלה נועדו לעת אבטלה ו/או זקנה, וממילא חשיבותם לפרנסת הגימלאי, היא מעבר לחשיבותם של כספים המשולמים לפי חיוב חוזי גרידא.

 

באיזון שבין השיקולים הנוגדים, ובהתחשב גם בפסיקת בית המשפט העליון, החלטתי שהעירייה תשלם לתובע הפרשי הצמדה בלבד, בהתייחס לאותם השנים שבהן הוחזקו הכספים אצלה ועד ליום 5.4.04, הוא יום הסרת העיקול.

בהתייחס לתקופה שמיום 5.4.04 ואילך, פוצה התובע כראוי, כמפורט לעיל.

 

סוף דבר:

 

ביה"ד מצהיר כי העירייה מחויבת לשלם לתובע הפרשי הצמדה בלבד (לפי "מדד המחירים לצרכן") מיום תפיסת הכספים על פי צו העיקול, ועד ליום הסרת העיקול ביום 5.4.04.

 

 

בנסיבות הענין, והיות והתביעה התקבלה רק בחלקה, כל צד ישא בהוצאותיו.

 

בחסות אתר נפגעי רשלנות רפואית בישראל