בפני כב' השופטת ריבה שרון
תובעת שושנה חסאן
ע"י ב"כ עו"ד יששכר יצחקי ואח'
נגד
נתבעות 1.נעמ"ת- תנועת נשים עובדות ומתנדבות
2.כלל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אלכסנדר דורון ואח'
פסק דין
רקע עובדתי
1. התובעת - ילידת 1954, הועסקה ע"י הנתבעת 1 (להלן: "נעמ"ת"), בין השנים 2004 -1981, תחילה כמטפלת בילדים, והחל משנת 1993 - הועברה לעבוד במטבח כמנקה ומבשלת.
2. במסגרת עבודתה כמטפלת היה על התובעת, בין היתר, לשטוף, לנקות ולרחוץ את הילדים. במסגרת עבודתה במטבח- נדרשה התובעת, בין היתר, לבשל, לשטוף כלים, לנקות את המטבח, את הכיור, הכיריים, המקרר והתנור, ולקרצף סירים. הכול- תוך שימוש רב במים ובחומרי ניקוי.
3. במהלך השנים והחל משנת 1983 - כפי שיפורט להלן, סבלה התובעת ממחלת פטרת באצבעות ובציפורניי ידיה .
4. בשנת 2001, לאחר שהופנתה לרופא תעסוקתי, החלה התובעת להעדר לסירוגין מעבודתה ובחודש 8/04 יצאה לפנסיה מוקדמת ופרשה מעבודתה.
סלע המחלוקת
5. א. לטענת התובעת - אחראיות הנתבעות לנזק שנגרם לה כתוצאה ממחלת הפטרת שנגרמה לה, כתוצאה מחשיפתה לשימוש רב במים וחומרי ניקוי ללא כפפות.
ב. לטענת הנתבעות - תביעת התובעת התיישנה הואיל והחלה לסבול ממחלת הפטרת עוד בשנת 1983, ותביעתה הוגשה רק ביום 17.8.05. לחילופין, טוענות הנתבעות כי לא התרשלו כלפי התובעת, ומכל מקום גורסות הן לאשם תורם מלא מצדה.
ג. הצדדים חלוקים ביניהם גם בשאלת גובה הנזק.
העדים וחווה"ד הרפואיות
6. חוות הדעת הרפואיות:
בהסכמת הנתבעות- נעתרתי לבקשת התובעת לפטור מהגשת חוו"ד רפואית מטעמה.
הנתבעות הגישו חוו"ד של מומחה בתחום רפואת העור- ד"ר יוסף שירי (חוו"ד סומנה כנ/11, והשלמה לה כ-נ/11ב).
בהעדר הסכמה מצד התובעת לקביעותיו של ד"ר שירי, מונה כמומחה מטעם בית המשפט פרופ' אריה אינגבר (חוו"ד סומנה כבמ/1; תשובותיו לשאלות הבהרה מטעם הצדדים- כבמ/2).
מטעם התובעת הוגשה חוו"ד של פרופ' יעקב ברוך, מומחה בתחום הרפואה הפנימית ולמחלות כבד (חוו"ד סומנה כת/2) ולבקשת ב"כ הנתבעות הוא נחקר עליה בבית המשפט.
מטעם הנתבעות- הוגשה חוו"ד נגדית שניתנה ע"י פרופ' רן אורן (מצאתי כי הנ"ל הוגשה כראייה אך לא סומנה ואני מסמנת אותה כעת, לשם הנוחות, כ-נ/18). התובעת ויתרה על חקירתו.
העדים:
מטעם התובעת - העידה היא עצמה. תצהירה על נספחיו סומן כת/1, בכפוף להתנגדויות (החלטה בענין זה, עמ' 9-7 לפרוטוקול מיום 10.6.09; חקירתה בעמ' 24-9 לפרוטוקול הנ"ל); כן העיד מטעמה המומחה בתחום הפנימי- פרופ' יהודה ברוך (עמ' 25-17 לפרוטוקול מיום 2.3.10). לאחר שהעיד חוקר מטעם הנתבעת, העידו גם שניים מילדי התובעת: בנה רונן חסון (ת/2 ועמ' 34-31 לפרוטוקול הנ"ל); ובתה שמרית חסון (ת/3 ועמ' 35-34 לפרוטוקול הנ"ל)
מטעם הנתבעות- העידו, כאמור, המומחה מטעמן בתחום רפואת העור- ד"ר יוסף שירי (עמ' 4-1 לפרוטוקול מיום 9.12.09); מר שמואל קנובלר - מקרן הגמלאות המרכזית (להלן:קג"א) (עמ' 6-4 לפרוטוקול מיום 9.12.09); הגברת אילנה גיני - יו"ר מרחב נתניה של הנתבעת 1 (תצהירה סומן כנ/15; חקירתה בעמ' 8-6 לפרוטוקול מיום 9.12.09); הגברת צילה ברון – שכיהנה משנת 2001 כמנהלת המעון בו עבדה התובעת (תצהירה סומן בשוגג גם כן כנ/15; חקירתה בעמ' 9-8 לפרוטוקול);כן העיד מטעם הנתבעות מר יניב מור- חוקר (עמ' 30-26 לפרוטוקול מיום 2.3.10).
שאלת ההתיישנות
המסגרת הדיונית:
7. סוגיית התיישנות של תביעות על עוולות נזיקיות מוסדת בחוק ההתיישנות תש"י - 1951 (להלן: "חוק ההתיישנות") ובפקודת הנזיקין (נ"ח) תשמ"א- 1981 (להלן: "פקודת הנזיקין").
8. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע את העיקרון לפיו תקופת התיישנותה של תביעה שאינה במקרקעין, הינה 7 שנים.
סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי ככלל, תקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה". על פי הפסיקה מתחיל מועד זה ביום שבו מצוי בידי התובע 'כח תביעה קונקרטי', שפירושו אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, ככל שיעמוד בנטל ההוכחה העובדתי והביסוס המשפטי של תביעתו.
חוק ההתיישנות צפה מצבים שבהם התובע לא ידע את דבר קיומן של עובדות מהותיות המרכיבות את עילת התביעה, ולפיכך- התאחר בהגשת תביעתו עד לאחר גילוין המלא של כל עובדות העילה.
למקרים כאלה של "התיישנות שלא מדעת", נקבע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות כלל העוצר את מרוץ ההתיישנות במקרים של אי ידיעת העובדות:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
עפ"י סעיף 27 לחוק ההתיישנות - הוראות החוק חלות על תובענות אזרחיות באשר הן, כל עוד לא נקבעו בדין הוראות מיוחדות לסוגי תביעות מסוימות.
9. בתביעות נזיקין - חל דין התיישנות מיוחד, על פי סעיף 89 לפקודת הנזיקין הקובע כדלקמן:
"89. לענין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות, היום שנולדה עילת התובענה הוא אחר מאלה:
(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל;
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם ע"י מעשה או מחדל - היום שבו אירוע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק"
סעיף 89(2) מבטא, על כן, 'כלל גילוי' ספציפי, אשר נועד למקרה שבו קיים פער של זמן בין מועד התרחשותה של עוולה נזיקית למועד שבו התגלה רכיב הנזק שבה.
10. שאלת היחס שבין הוראות ההתיישנות המיוחדות בפקודת הנזיקין הנוגעות לעוולות נזיקין לבין ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות, נדונה רבות בפסיקה, ובין היתר- בשאלה האם עקרון "ההתיישנות שלא מדעת" המעוגן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל בתביעות בגין עוולות נזיקין, ובמיוחד בעוולות שעילתן מתבססת על נזק שנגרם ע"י מעשה או מחדל.
ההלכה שנתגבשה הינה כי ככלל- הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מתייחס למקרה שבו רכיב הנזק נתגלה באיחור, שאז כאמור - המרוץ מיום הגילוי וגבול ההתיישנות יהא 10 שנים ממועד אירוע הנזק.
ואולם - כשמדובר בגילוי מאוחר של עובדות אחרות החיוניות להקמת עילת התביעה שסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אינו עוסק בהן במישרין, יחול סעיף 8 לחוק ההתיישנות, דהיינו - המרוץ יתחיל ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.
(ראו בהקשר זה: בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב בע"מ, פד"י נד(2) 535, בעמ' 547 (להלן: "ענין המאירי"); ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד (פורסם בנבו) (להלן: "ענין רשאד"); ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (פורסם בנבו) פסקה י' (להלן: "ענין סורוקה"); ע"א 10591/06 רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ ואחרים (פורסם בנבו) פסקאות 27-25 (להלן: "ענין רפאל יפרח"); ע"א 2206/08 יחזקאל סיגמן נ' חב' דובק בע"מ (פורסם בנבו) פסקאות 18-8 (להלן: "ענין סיגמן")).
בענין המאירי נקבע אף, בנגזר מהעיקרון הנ"ל, כי יש להפריד לצורך העניין בין שאלת גילוי הנזק שסעיף 89(2) מדבר בו, לבין שאלת הקשר הסיבתי בין האשם לבין הנזק שסעיף 89(2) אינו דן בו, ואשר על מועד גילויו ניתן להחיל את כלל "ההתיישנות שלא מדעת", על מכלול תנאיו, עפ"י סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
ברגיל עפ"י חוק ההתיישנות, מתחיל מועד ההתיישנות במועד שבו נתגבשו מלוא העובדות החיוניות לצורך עילת התביעה, כך שיש בידי הניזוק לעמוד על 'כח התביעה שבידו'.
סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע מבחן גילוי אובייקטיבי ואינו מסתפק, לצורך עיכוב מרוץ ההתיישנות, באי ידיעתו בפועל של התובע אודות העובדות הרלבנטיות, אלא מתנה עיכוב כאמור, בכך שהעובדות אף לא היו בידיעתו בכוח. דהיינו- די בכך שתהיה בידי התובע מודעות בכוח - 'כוח תביעה' מהותי המאפשר לו, הלכה למעשה, לפנות לביהמ"ש, להגיש את תביעתו, ולזכות בסעד, כדי שמרוץ תקופת ההתיישנות יחל במועדו הרגיל ולא יידחה (עניין המאירי, עמ' 547).
11. ככלל - הנטל להוכיח את טענת ההתיישנות מוטל על כתפי הנתבע, הנדרש להראות שכל רכיבי התובענה התיישנו. די בכך שאחד מיסודות התביעה התגלה באיחור על ידי התובע, כדי לדחות את מועד תחילת ההתיישנות. ככל שממועד הגילוי המאוחר ועד למועד הגשת התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בדין , התביעה לא התיישנה.
בדומה - מקום בו אין הנתבע מסוגל להצביע איזה נזק נגרם לתובע עובר לחלוף תקופת ההתיישנות ואיזה נגרם לאחריה- תידחה טענת ההתיישנות כולה (ע"א 702/86 איטונג בטרום (אינוונג) בע"מ נ' בן הרוש, פד"י מד(1) 160, עמ' 172-171).
ואולם, "משהועלתה ע"י הנתבע טענת התיישנות, והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח את קיומן של העובדות המצדיקות חריגה כאמור" (למשל- ע"א 34/88 ג'וזפינה רונטברג רייס נ' עזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פד"י מד(1) 283-278; בענין המאירי עמ' 553).
רכיב הזיקה הסיבתית בעילת התביעה מתגלה עם גילויו של בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לאירוע, או כשנתגלה לתובע ולו קצה חוט הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק, ועל התובע להוכיח להגנתו כי נקט אמצעים סבירים כדי לגלות את הזיקה הסיבתית בין השניים.
12. כפי שצוין לעיל, ההלכה הנוהגת בנושא טיב והיקף הנזק אשר בהתגבשותו והתגלותו יש כדי לסמן את פתיחתו של מרוץ ההתיישנות, הינה שאין להסתפק בגילוי 'נזק כלשהו' שהינו בבחינת 'נזק של מה בכך'. מנגד- נקבע שאין מקום שתובע ימתין בהגשת תביעתו לגיבוש מלוא הנזק, ובלבד שנתקיים 'נזק בהיקף ממשי'. משנתגלה כזה, אין צורך להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו.
המבחן לתחילת מרוץ ההתיישנות בגילוי הנזק לצורך סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, הוא מבחן אובייקטיבי - של האדם הסביר, דהיינו: נזק של מה בכך, שאדם סביר לא היה מגיש בגינו תביעה לערכאות, לא יחשב כנזק שעם גילויו יפתח מרוץ ההתיישנות.
לענין זה- התרחשותו של נזק ממשי שאדם סביר היה תובע בגינו- פותחת את מרוץ ההתיישנות במועד בו נודע (ראו בענין זה בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י לח(4) 554, בעמ' 559 (להלן: "ענין יתרו בוכריס"); בענין יפרח הנ"ל; בענין "יחזקאל סיגמן" פסקה 15; ועוד).
13. השאלה האם מבחן מועד גילוי הנזק ב'התיישנות שלא מדעת' עפ"י סעיף 89(2) לפקודה הינו מבחן סובייקטיבי, קרי - שלא נדרש ממנו מאמץ סביר כלשהו לצורך גילוי הנזק, וגם מקום שהעובדות בעניין הנזק היו 'בידיעתו בכוח', גם אם לא בפועל; או שמא יש להחיל עליו אמת מידה אובייקטיבית בדומה למבחן הגילוי הקבוע מפורשות עפ"י לשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות, נותרה עד לאחרונה פתוחה בפסיקה.
כך למשל, ב"עניין המאירי" הושארה השאלה בצריך עיון. ב"עניין יפרח"- דעת הרוב, למרות שלא הכריעה בנושא הואיל ולא היה בכך צורך לשם קביעה לגופה של מחלוקת, צידדה בגישה לפיה המבחן צ"ל המבחן האובייקטיבי (כך בפסק דינם של כב' השופטים א. פרוקצ'יה וא. רובינשטיין, לעומת דעת המיעוט של כב' השופטת ע. ארבל). גם ב"עניין סורוקה" הנ"ל, הביע כב' השופט רובינשטיין דעה דומה.
בע"א 2206/08 ב"עניין יחזקאל סיגמן" הנ"ל, נדונה שאלה זו בהרחבה.
בית המשפט, ברוב דעות כב' השופטים א. פרוקצ'יה וא. רובינשטיין, כנגד דעתה החולקת של כב' השופטת ע' ארבל, קבע באשר לגילוי מאוחר של גורם הנזק בעוולת הנזיקין, הנשלט ע"י סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, כי הכלל הוא שלצורך פתיחת מרוץ ההתיישנות- אין הכרח שמלוא הנזק יתגבש ויתגלה בטרם יחל מרוץ ההתיישנות. המבחן לתחילתו הוא מבחן האדם הסביר, מבחן אובייקטיבי, המתיישב עם תכליתו של סעיף 89(2) לפקודה.
המבחן האובייקטיבי - מניח כי ההגנה הניתנת לתובע שגילה במאוחר את עובדת קיומו של נזק המהווה חלק מעילת התביעה, נפרשת על מי שלא התרשל בגילוי ונקט באמצעים סבירים כדי לגלות עובדות שהיו קיימות 'בכוח' ביחס לנזק.
כן נקבע כי פרשנות זו מתיישבת עם הניסוח הלשוני של סעיף 89(2) לפקודה; שומרת על האיזון הבסיסי בין האינטרסים של התובע, הנתבע והציבור הרחב; מתיישבת לא רק עם הוראות פקודת הנזיקין אלא עם תפיסת ההתיישנות הכללית; ומשקפת מדיניות התואמת את הדין המצוי והולמת את הדין הרצוי.
עוד נקבע שם - כי טיב האמצעים שעל תובע לנקוט בהם כדי שייחשב כמי שנקט זהירות סבירה בגילוי עובדות הנזק נגזרים מטיב העניין.
כך, "הימנעות התובע מנקיטת אמצעים סבירים לבירור סימני נזק ולעמוד על טיבם, עשויה להילמד מהצטברות סימני מחלה גלויים; מאבחנה רפואית ברורה על כשל גופני, ומבהירותה של אבחנה זו, נדירותה של המחלה, ומנגישות המידע הקשור אליה; מקיומן של עובדות הנוגעות ליסודות אחרים בעוולה, המעידים על אפשרות קיומו של היסוד החסר; מעלויות הבירורים הנוספים, ומיכולת של התובע לשאת בעלויות אלה".
וכן: "אשר לאמצעים שעל המטופל לנקוט, ככל שההסתברות האובייקטיבית לקיומה של עילת תביעה גדלה, וככל שהסימנים לסיכון ממשי הינם ברורים ומוחשיים, כך גדלה חובתו של התובע להעמיד עצמו לבדיקות מסוג ובתדירות ההולמים את הסיכונים אליהם נחשף, כדי לאתר את מקורות הנזק ולהקטינו" ועוד.
נטל ההוכחה בדבר גילוי מאוחר של עובדה המהווה מרכיב בעילת התביעה, המביא לדחיית מרוץ ההתיישנות, מוטל על התובע המעלה טענת הגנה כזו שעניינה גילוי מאוחר של עובדה מהותית, במענה לטענת הנתבע כי תביעתו התיישנה והיא תיבחן כאמור עפ"י מבחן מאזן ההסתברויות שעל התובע להוכיחו (שם, פסקאות 28-25 לפסק הדין של כב' השופטת פרוקצ'יה).
מן הכלל אל הפרט
14. תביעת התובעת מבוססת על שתי עילות: עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה.
בשתי עוולות אלה (סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין) הנזק הינו אחד מיסודות האחריות הנזיקית.
מכאן - שחל לגביהן סעיף 89(2) לפקודה, שעניינו בהתיישנות תביעות בגין עוולות שנזק הינו אחד מיסודותיהן ואין לגביהן תחולה להוראות סעיף 89(1), לרבות לסיפא של סעיף זה, שעניינה במעשה או מחדל הנמשכים והולכים.
במועד היווצרות הנזק - מתגבשת עילת התובענה לצורך מרוץ ההתיישנות עפ"י סעיף 89(2) לפקודה.
התובעת העלתה שתי טענות לעניין האיחור בגילוי עובדות חיוניות המהוות חלק מעילת התביעה בנזיקין שהוגשה כנגד נעמ"ת ומבטחתה:
האחת- שהנזק, קרי מחלת הפטרת, החמיר בשנת 2001, וזאת להבדיל ממה שהיא מכנה 'סימנים קלים' שבאו והלכו במרוצת השנים הקודמות, אשר טופלו באופן מקומי, ולטענתה לא הפריעו לה בעבודתה.
והשנייה - כי הקשר הסיבתי בין עבודתה בנעמ"ת לבין המחלה נודע לה אף הוא לראשונה רק במועד זה, כאשר רופא העור ד"ר אברהם דוד (שטיפל בה, כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שהוצגו גם לפני כן), כתב ביום 28.2.01 כי "לדעתי בהחלט יש קשר בין עיסוקה והממצאים בעור".
לפיכך, טוענת היא, האיחור בגילוי הנזק ובגילוי הקשר הסיבתי בין מחלת הפטרת לבין עבודתה, הפסיק את מרוץ ההתיישנות, אשר התחדש רק בשנת 2001 בעקבות בדיקתה הרפואית הנ"ל, ולכן לשיטתה תביעתה שהוגשה רק בשנת 2005 לא התיישנה.
15. לאחר בחינת הראיות שבפני, באתי לכלל מסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה שעל כתפיה להראות כי נתקיימו בעניינה התנאים לתחולת 'מבחן הגילוי המאוחר', המצדיק את עיכוב מרוץ ההתיישנות וחידושו רק עם הגילוי המאוחר.
16. חקירתה הנגדית של התובעת, המסמכים הרפואיים שהוצגו וחוו"ד המומחים בתחום רפואת העור - מצביעים בבירור על כך שבמהלך השנים וכבר החל משנת 1983 הייתה התובעת מודעת היטב לדבר קיומה של מחלת פטרת הציפורניים, והיא פנתה בגינה פעמים רבות לרופאים שונים.
גם הקשר הסיבתי בין עבודתה, ולכל הפחות האפשרות לקשר כזה ו/או כי העבודה מחמירה את מצבה, היו בפניה ובידיעתה, באותן שנים.
17. תקופת עבודתה של התובעת בנעמ"ת הייתה מיום 1.12.79 ועד פיטוריה 'הרשמיים' ביום 1.4.04. בין 12.7.02 ועד 31.8.04 שהתה בחופשת מחלה.
התובעת מפרטת בתצהירה (ת/1, סעיפים 6-5) כי החלה את עבודתה כמטפלת בילדים, שאז נדרשה בין היתר לשמור ולדאוג לניקיונם, לשטוף ולרחוץ אותם וכו'.
בשנת 1993 לערך (לטענתה- בשנת 1993, לטענת נעמ"ת בשנת 1994) היא הועברה לתפקיד של מבשלת ומנקה במטבח של מעון הילדים, במסגרתו נדרשה לבשל עבור ילדי המעון "ובנוסף, בין היתר, גם לשטוף כלים, לנקות את המטבח כולו, לשטוף ולנקות את רצפת המטבח, את הכיור, את הכיריים, את המקרר, ואת התנור וכיו"ב".
18. בפני חוקר המל"ל (נ/5 לתיק מוצגי הנתבעות) טענה התובעת שסימני המחלה החלו בשנת 1993 כשעברה למטבח, וכעבור שנה (קרי ב- 1994 לשיטתה), החמירו. בתצהיר תשובות לשאלון (נ/1 הראשון, תשובה 12) ציינה התובעת כי המחלה פרצה רק בשנת 2001 לערך. הגרסה השתנתה שוב ושוב עם התקדמות ההליך בבימ"ש. למומחה מטעם הנתבעת בתחום רפואת העור, ד"ר שירי, סיפרה התובעת כי הבעיות בעור החלו עם תחילת עבודתה במטבח (נ/11)- דהיינו, 1993. למומחה מטעם בית המשפט בתחום רפואת העור- פרופ' אינגבר (במ/1), סיפרה התובעת כי "כשנה שנתיים לאחר שהחלה לעבוד במטבח הופיעה פריחה בידיים, בעיקר סביב הציפורניים, ובציפורניים", קרי - בשנת 1995/1994. מאידך - במסמך רופא עור מטפל של התובעת, נ/5, נכתב כי "הנ"ל נמצאת בטיפולנו מאז 8.2.83". גרסתה כי המחלה החריפה מאד בשנת 97' לערך, (כ-4 שנים לאחר המעבר למטבח), אינה עולה בקנה אחד עם האמור במסמכים רפואיים נוספים (ולמשל - נ/2, נ/3, שניהם משנת 2001), כי היא סובלת מהמחלה מזה 8-9 שנים (בראשון) וכי "מזה כ-7 שנים סובלת מממצאים בציפורני ידיים וסביב הציפורניים לעיתים עם דלקות וכאבים. טופלה בכדורים ומשחות". דהיינו - לפחות משנת 1993 או 1994.
ואולם, בסעיפים 10-11 לתצהיר עדותה הראשית -ת/1, היא שינתה שוב את גרסתה והצהירה: "הסימנים הראשונים לפטרת באצבעות, מאוד מינוריים וקטנים, החלו כ-6-7 שנים לערך לאחר שהתחלתי לעבוד אצל הנתבעת כמטפלת (דהיינו – בשנות ה-80' – ר.ש.), אך החריפו מאד בערך כארבע שנים לאחר שהתחלתי לעבוד כמבשלת ומנקה במטבח אצל הנתבעת". גרסה זו שונה כאמור, בעליל, מזו שנמסרה באופן ספונטני לפני הגשת התביעה לחוקר המל"ל, מזו שנמסרה לד"ר שירי בשלבים מוקדמים של ההליך, ומזו המתוקנת שנפסקה לפרופ' אינגבר.
במילים אחרות: התובעת עצמה- בתצהירה, ממקמת את מועד פרוץ המחלה בשנת 85 לכל המאוחר ועם זאת- מבקשת ליצור מצג של החמרה בשנת 1997.
19. בחקירתה הנגדית של התובעת (עמ' 14-10 לפרוטוקול מיום 10.6.09) הוברר כי בעיית הפטרת החלה כבר בשנת 83', וכי מאז היא טופלה במסגרת קופת החולים ובי"ח "מאיר", במשחות שונות - בטיפות עץ התה, ועוד, על דרך של ניסוי וטעייה.
התובעת ציינה בתצהירה כי "בכל פעם כאשר המצב החמיר יותר, לדוגמא כאשר הייתה הופעה של מוגלות מסביב לציפורניים או רגישות גדולה יותר באצבעות הידיים והציפורניים, הייתי פונה לרופא עור, אולם נאלצתי להמשיך לעבוד על מנת שלא אאבד את מקום העבודה, והמצב הלך והחמיר עד כדי כך שהיו מקרים שלא יכולתי להחזיק דברים בידיים" (סעיף 12). בחקירתה הנגדית סיפרה כי פנתה שוב ושוב לרופא עור, בתדירות משתנה (מדי 3 שבועות/חודשיים/שלושה/חצי שנה).
20. באשר לחומרת המחלה, סיפרה התובעת בחקירתה כי כבר באותן שנים, מ-83' ואילך היא נאלצה לצאת לעיתים מהעבודה הביתה, ובלילה משחה את ידיה במשחה חיצונית (עמ' 10 שורות 9-6) ואף אישרה כי התסמינים היו דומים לאלה שבהווה - כאבים, מוגלה, אודם ונפיחות (עמ' 14-10; עמ' 13 ש' 5-4). היא הוסיפה וטענה (בעמ' 13) כי כשהתחילה לעבוד במטבח "התעוררו האקזמות" (כלומר- גם קודם לכן סבלה מאקזמות) וכי המחלה החריפה בתוך שנה, שנה וחצי . קרי- ב-1994.
21. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו כי הקשר בין העבודה לממצאים בידיים נודע לה רק במהלך ביקור אצל ד"ר אברהם דוד, בשנת 2001. ואולם, בתצהיר עדותה הראשית, מפרטת התובעת כי: "כאשר נבדקתי ע"י רופא העור, נאמר לי שהמחלה באצבעות היא כתוצאה ממגע עם מים וחומרי הניקוי. הוא המליץ לי על משחה וטיפות לטיפול במוגלות שנוצרו על האצבעות" מבלי שתציין מתי בדיוק נאמר לה כך , מבל שתטען, אז- בעת עריכת התצהיר, כי נאמר לה כך בשלבים מאוחרים ומתקדמים של המחלה (סעיף 13).
בסעיף 20 לתצהירה, שם מתייחסת התובעת לביקור אצל רופא זה, אינה כותבת כי שמעה על האפשרות לקשר כזה מפיו - בפעם הראשונה בחייה. טענה זו שבסיכומי ב"כ התובעת אף אינה עולה בקנה אחד עם האמור בסעיפים 13-10 לתצהיר, ואף לא עם כלל הראיות וההיגיון.
הנה כי כן - ניתן למצוא בדברים ספונטניים אלה בתצהירה של התובעת משום הודאת בעל דין מפיה, כי הקשר האפשרי בין תנאי עבודתה ובין מחלת הפטרת שבציפורניה, היה ידוע לה לאורך השנים בהן סבלה מתופעות כמתואר על ידה ופנתה לרופאים באופן קבוע.
22. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בחקירת התובעת, שאישרה כי גם במהלך השנים בהן עבדה כמטפלת וסבלה מהפטרת, הרבה לפני שעברה למטבח, דהיינו- החל משנת 1983 ולפני שנת 1993- פעלה תחת הנחה כי חומרי הניקיון והשימוש במים במסגרת עבודתה אינם מיטיבים עם מחלתה:
"בתקופה שסבלתי מהידיים לא עשיתי כלום בבית" (עמוד 13 שורה 32).
"ת. אני לא עשיתי כלים בבית בזמן שהיו לי בעיות בידיים ולא עשיתי כלום, גם לא ניקיון וספונז'ה, כי רציתי בבוקר לקום וללכת לעבודה.
ש. כבר הבנו שהבעיות בעור התחילו בשנת 1983.
ת. נכון.
ש. ואת טופלת בקופת חולים ובית חולים "מאיר" במשך השנים האלה?
ת. נכון.
ש. במשך השנים האלה משנת 1983 ואילך בבית שלך כן שטפת כלים וניקית את הרצפה ועשית כביסה?
ת. אני לא זוכרת את השנים. לפני הייתי מתפקדת בבית אבל לא משוגעת על חומרים. במעון היו מחייבים אותנו היגיינה וניקיון וגם אנחנו היינו שומרים בשביל הילדים. זה לא כמו בבית.
ש. למה בבית בשנת 1983 הפסקת בבית להשתמש בחומרים?
ת. כי בבית יכולתי להרשות לעצמי. כשהיו לי קצת את הבעיות משנת 1983 אז הייתי נמנעת בבית לא לגעת אבל במעון זה עבודה, הייתי מקבלת משכורת ועושה הכול, לא מדברת מילה. כואב לא כואב הולכים הביתה. (בוכה) .
ש. אבל בבית את לא נגעת בחומרים כי הבנת שזה מזיק לך לידיים?
ת. בודאי. נכון.
ש. אז מה שאת אומרת את הולכת למעון למרות שאת יודעת שחומרי הניקיון מזיקים לך לידיים את בכל זאת משתמשת בהם?
ת. נכון. היו מחייבים אותי".
23. מכל האמור לעיל, עולה בבירור שהתובעת הייתה מודעת, לאורך שנות עבודתה בנעמ"ת, לכך שיש קשר - בין אם כגרימה ובין אם כהחמרה, בין מחלת הפטרת בציפורני ואצבעות ידיה ובין עבודתה עם מים וחומרי ניקוי.
הכתובת הייתה על הקיר ואין נפקא מינה לכך שמדובר, כטענת ב"כ בהקשר זה, באישה שאינה יודעת קרוא וכתוב.
כדי לעמוד במבחן הסבירות לצורך גילוי מאוחר המעכב את מרוץ ההתיישנות, היה עליה, בנסיבות העניין, ועל רקע סימני המחלה הברורים ומודעותה לכך שקיים קשר בינם ובין תנאי עבודתה, לברר את הדרכים העומדות בפניה, להפסיק את עבודתה, לבקש העברה, שינוי תנאים, חזרה לטיפול בילדים, לפנות לרופא ולשאול כיצד ניתן למנוע את התפרצות התסמינים; יתכן והיו ממליצים לה על שימוש בכפפות; מעבירים אותה לתפקיד אחר.
היה עליה אף לנקוט באמצעים סבירים להגשת תביעה בתוך תקופת ההתיישנות שמרוצה החל, לכל המוקדם, בשנת 1983 ולכל המאוחר בשנת 1994- שאז הסתיימה לכל המאוחר בשנת 2004, שהרי אין ספק שאז כבר היו בידיה 'כוח תביעה ממשי', וידיעה באשר לגורם לנזק ולהיקפו. יתכן והייתה אכן מקפחת את משרתה, אך באפשרות תיאורטית זו, אין כדי להאריך את תקופת ההתיישנות מעבר לקבוע בחוק.
תחת זאת - התובעת המתינה שנים רבות בלא מעשה, פנתה למל"ל רק בשנת 2001, ואפילו לאחר שהגישה תביעה לקביעת נכות ביום 14.3.02, ולמרות שטענה בפני וע"ר שליד המל"ל מיום 31.10.02 שמזה 8 שנים שהיא עובדת כמבשלת והחלו "בעיות בציפורנים" (דהיינו משנת 1994), את התביעה לבית המשפט היא הגישה רק בשנת 2005, קרי - 11 שנה לאחר ש"החלו הבעיות" אפילו עפ"י דבריה לרופאי הועדה הרפואית, 12 שנה על פי הצהרתה באוזני חוקר המל"ל בשלב מוקדם יותר, 22 שנה אחרי שפרצה המחלה לראשונה בשנת 1983.
24. א. מכל האמור לעיל - עולה שאין ספק כי בשנים 1983 ואילך, התובעת כבר הייתה מודעת למחלה ולקשר בינה ובין תנאי עבודתה.
ניתן לקבוע שכבר אז- התגבש נזקה לכלל נזק ממשי וניכר, המחלה אובחנה באופן ברור על ידי הגורמים שעל ידם היא טופלה, והקשר בינה ובין תנאי עבודתה ו\או שאלה מחמירים את מצבה, היו בידיעתה.
ב. גם אם יבוא מי ויטען כי קיים קושי לקבוע חד משמעית שבאותן שנים הייתה התובעת מודעת לחומרת מחלתה וכי היו בה עליות ומורדות, הרי שעל פי עדותה בפני חוקר המל"ל, בתצהיר תשובות לשאלון, בפני ד"ר שירי, בפני פרופ' אינגבר ומתוך עדותה הנגדית,- עולה כי בשנת 1993 או לכל המאוחר בשנת -1994 החמירה מחלתה באופן משמעותי, והרי בפנינו 'נזק ממשי' לכל המאוחר בשנים אלה.
ג. דעתי הינה אפוא שהתובעת לא עמדה בנטל שעל כתפיה להוכיח איחור בגילוי עובדות הנזק (מחלת הפטרת) ובדבר הקשר הסיבתי בינו לבין עבודתה והאפשרות לאשמת המעבידה- ככל שיש כזו, כנדרש לצורך עיכוב מרוץ ההתיישנות.
ד. ואולם- גם אם אקבל את טענת התובעת קיים איחור בגילוי, הרי שלכל המאוחר הנזק הממשי נתגלה עם ההחמרה במצבה - על פי עדותה, וזו חלה אי שם במהלך שנת 93' או 94' ולא בשנת 01' למרות שרק אז יצאה לחופשות מחלה לסירוגין ובהמשך נקטה בהליכים מול המל"ל, יצאה לחופשת מחלה ממושכת ולאחר מכן פרשה מעבודתה לפנסיה מוקדמת.
ממועד מאוחר זה בשנת 93' או 94', חלפה כאמור תקופה של 11 או 12 שנה עד למועד הגשת התביעה ביום 17.8.05.
ה. יוצא - שגם על פי אפשרות זו- אין מנוס מהתוצאה כי רכיב הנזק של התביעה התיישן עוד בטרם הוגשה.
ו. אף אין בידי לקבל את טענת התובעת כי הנזק שנגרם לה הוא נזק שנמשך והתחדש כל עוד הועסקה ע"י נעמ"ת וכי לכן התביעה לא התיישנה, מאחר ולא חלפו 10 שנים ממועד בו צמצמה את עבודתה (בשנת 01') או ממועד בו יצאה לחופשת מחלה (בשנת 02').
איש מהצדדים (בפרט לא התובעת- שהנטל עליה), לא ביקש מהמומחים לפרט מהו שיעור והיקף הנזקים והסימפטומים, כפי שהיו בתקופות השונות במהלך עבודת התובעת בנעמ"ת. משכך- אין לי אלא לקבוע כי מדובר בנזק שנוצר והתגבש לפני שנים רבות והינו כרוני מאז. כדרכן של מחלות כרוניות- יש במחלת הפטרת של התובעת תקופות של עליות ומורדות.
התובעת עצמה, כמפורט לעיל, העידה כי סבלה בעבר לפרקים מאותם סימפטומים מהם היא סובלת כיום.
ודוק; מחוו"ד המומחים עולה שגם בהווה- בחלוף שנים מאז פרשה מעבודתה- אין שיפור במצבה (ראו למשל את האמור בחוו"ד ד"ר שירי).
זאת ועוד - גם עילת תביעה הכוללת נזק עלולה להיות עילה נמשכת, מקום בו מעשה האשם הגורם נזק הולך ונמשך. מקום בו נזק ממשי כבר נתגלה, אין בעובדה שהמשיך והחמיר לאחר גילויו, כדי להשעות את מרוץ תקופת ההתיישנות.
בענייננו- עסקינן בנזק שמקורו- על פי חוו"ד המומחים, במגע מתמיד עם מים וטראומות חוזרות לאצבעות.
גם אם מדובר בנזק שהתפתח בהדרגתיות לאורך שנים מתחילת עבודתה בשנת 1979, ולא הופיע בהבזק אחד, וגם אם נניח שאבחנת הנזק בהיקף ממשי הוא 'מועד הגילוי' הפותח את מרוץ ההתיישנות, הרי שזה חל עם האבחנה הרפואית בשנת 1983 ולכל המאוחר בשנת 93' או 94' (כעולה בבירור מן האמור ב-נ/2,נ/3,נ/4, נ/5). לכן - גם אם נתייחס למועד הרלבנטי, ההלכה הינה כי מגבלת 10 השנים הקבועה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין- לא נועדה להאריך את תקופת ההתיישנות כאשר חלפו למעלה מ-7 שנים מיום גילוי הנזק ואינה מאפשרת זאת. היא נועדה לקבוע גבול עליון להגשת תביעות: 10 שנים מיום אירוע הנזק אשר התגלה באיחור, כשטרם חלפו 7 שנים ממועד גילויו. ואולם - מקום בו חלפו 7 שנים ממועד גילויו של הנזק - התביעה תתיישן בתום אותן 7 שנים, ואילו בתקופת 10 השנים לא יהיה כדי להעלות או להוריד.
לסיכום - העובדה שהתובעת המשיכה בעבודתה עד לשנת 2001/2 כשלטענתה חלה החמרה הדרגתית במצבה לאורך השנים (טענה שלא הוכחה, כאמור) אין בה כדי לשנות מהתוצאה לפיה הן מועד האבחון הרפואי של מחלת הפטרת והן המועד שבו נזקה כבר התגבש לכדי נזק משמעותי, התרחשו זמן רב קודם לכן.
מכאן- שתביעתה הוגשה לאחר שתמה תקופת ההתיישנות.
ז. סוף דבר בעניין ההתיישנות: עם כל הצער על התובעת - אין מנוס מהמסקנה כי אפילו היה גילוי מאוחר, הרי שבמועד הגשת התביעה על ידה ביום 17.8.05, חלה התיישנות על רכיב הנזק ביסוד התביעה. אין אף מנוס מהמסקנה, בענייננו, כי רכיב הקשר הסיבתי בעילת התביעה התיישן.
כפי שצוין לעיל, על מועד הגילוי של הקשר הסיבתי חלות הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות ובשונה מיסוד הנזק, הרי שיסוד הקשר הסיבתי נעדר ביטוי פיזי- מוחשי, והוא נקבע בתהליך מחשבתי. די, על פי הפסיקה, להצביע על בסיס לסברה הקושרת בין מעשה אשם של הנתבע לבין הנזק שנגרם, אין "קצה חוט" (ראו בעא 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב, פד' נב/1) 857 בעמ' 866.
משנתגלה לתובעת דבר מחלתה בשנת 83' ומשזו הצריכה את אותם טיפולים חוזרים וטיפולים שונים לאורך השנים, היה עליה, כאדם סביר, לברר את הנסיבות שהביאו למצבה, ובאופן כזה (גם אלמלא ציין זאת רופאה באוזניה), היה עליה לעמוד על אפשרות קיומה של זיקה סיבתית בין עבודתה לבין גילוי מחלתה. אין זה סביר שמי שלוקה בפטרת, לא יפנה לברר את מקור המחלה וגורמיה נוכח הסבל האסתטי והגופני. נקיטת צעדים כאלה מתבקשת מאליה.
מהתשתית הראייתית עולה אפוא כי התובעת ידעה ו/או הייתה חייבת לדעת על קשר כזה החל משנת 83' ולכל המאוחר עם תחילת עבודתה בשנת 93' או בחלוף כשנה 1994.
בפועל- כפי שצוין לעיל, שוכנעתי שהתובעת ידעה על קשר כזה, שהרי נמנעה בביתה לעשות שימוש במים ובחומרי ניקוי.
מכל האמור לעיל, עולה כי גם הרכיב זה של הקשר הסיבתי התיישן בטרם הוגשה התביעה ומכל מקום, התובעת לא הרימה את הנטל המוטל על כתפיה להוכיח במדויק כי הזיקה התגלתה לה בפועל מאוחר יותר.
25. בשולי הדברים ולמעלה מן הדרוש אציין כי לא נעלם מעיני העיקרון לפיו ראוי ליתן פרשנות מצמצמת לטענת ההתיישנות, כדי שלא לפגוע בזכותו המהותית של אדם. לו היו בענייננו כפות המאזניים מעוינות, הייתי ממשיכה ותרה אחר נתיב שיאפשר מתן פירוש הוראות הדין הנוגעות לטענת ההתיישנות על דרך הצמצום. אך כמה שהפכתי והפכתי בחומר הראיות ותרתי אחר חרכים שבעדם ניתן לאפשר לתביעת התובעת להיכנס מבעד שער ההתיישנות- לא מצאתי כאלה.
26. לסיכום פרק זה - אני קובעת כי התביעה התיישנה ולפיכך דינה להדחות.
למעלה מן הדרוש
27. היה וחלילה טעיתי בדחיית התביעה עקב התיישנותה, אתייחס להלן בקצרה לטענות בשאלת אחריותה של נעמ"ת לנזקי התובעת.
מבחינת כלל הראיות באתי לכלל מסקנה כי לא קמה אחריות כזו- בנסיבות העניין, ואנמק.
עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה
28. הלכה פסוקה מקדמת דנא היא כי בין מעביד לעובד קיימת חובת זהירות מושגית.
באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, נפסק כי זו נבחנת על פי שני קריטריונים: האם האדם הסביר יכול היה לחזות את התרחשות הנזק בנסיבות המקרה הספציפי והאם צריך היה לצפות את התרחשותו (מבחן הצפיות).
חובת הזהירות הקונקרטית מוטלת רק בגין סיכון סביר שהינו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, ודורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו.
29. התובעת מפרטת בתצהירה (ת/1) וכאמור לעיל, כי עבדה בנעמ"ת - תחילה כמטפלת בילדים, שאז נדרשה בין היתר לשמור לדאוג לניקיונם, לשטוף ולרחוץ אותם וכו', וכן נדרשה לבצע עבודות ניקיון ושטיפה אותן ביצעה בידיים חשופות וללא כפפות. בתחילת שנת 93', היא הועברה כאמור ועל פי עדותה לעבוד במטבח כמבשלת ומנקה, שם נדרשה מלבד הבישול, גם לשטוף כלים ולשפשף סירים גדולים עם צמר פלדה, לשטוף ולנקות את הכיורים, המקרר, התנור וכו'. עבודות אלו בוצעו- לדבריה, על פי הוראות מנהלת המעון ותוך שימוש בחומרי ניקיון שנרכשו על ידי המעון, בידיים חשופות וללא כפפות ובמגע עם חומרי ניקיון, סבון ומים. מציינת התובעת כי גם לאחר ששנים רבות לאחר תחילת עבודתה נרכש על ידי נעמ"ת מדיח כלים תעשייתי, היא עדיין נדרשה לשטוף ידנית כלים, סירים וכלים גדולים, להוציא כלים מהמדיח כשטמפרטורת פנים המדיח גבוהה, אפופת אדים ולחות והכל - תחת עומס עבודה רב ובידיים חשופות, ללא כפפות (ראו גם סעיפים 5, 6 לכתב התביעה).
התובעת פירטה באיזה סוג חומרי ניקוי עשתה שימוש, כמו: אקונומיקה, רם , סנט מוריץ, צמר פלדה, סבון כביסה,אבקת כביסה, מסיר שומנים, סיליט, אסטוניש ודומים (תצהירה - סעיף 7; עמ' 13 ש' 27-30).
גם בתצהיר הגב' גיני - שהייתה מנהלת המרחב, מצאנו רשימת חומרים (סעיף 1), כאלה שהם ושכמותם נמכרים במרכולים. אף התובעת אישרה זאת (עמ' 13, ש 27-29, ראו בהקשר זה גם את עדות הגב' גיני, בעמ' 15).
התובעת לא הגישה חוו"ד ביחס לחומרים אלה ולא הוכיחה כי מי מהם מהווה חומר מסוכן.
בחוו"ד של ד"ר שירי, נכתב כי מדובר ב"חומרי ניקוי ותכשירים רגילים הנמצאים בשימוש במשק בית רגיל ואין כאן מקרה של חשיפה לחומרים מסוכנים או חריגים" ונקבע על ידו כי: "הגב' חסן סובלת מפרוניכיה כרונית וזיהום משני פטרייתי ע"י קנדידה, התופעות מהן סובלת הינן תופעות הקשורות למגע שאינו מוגן עם מים וחומרי ניקוי... על רקע של רגישות קונסטיטוציונלית שלה, הרקע הסוכרתי וכמו כן אי שימוש בכפפות בעת עבודתה".
המומחה מטעם בית המשפט- פרופ' אריה אינגבר, קבע כי "פטרייה זו מופיעה בשכיחות יתר בחולי סכרת, בעיקר אלה שיש להם מגע מתמיד עם מים וטראומות חוזרות לאורך זמן סביב הציפורניים" , "אני מקבל את עמדת... הועדה הרפואית במל"ל שהמחלה העורית של גב' חסאן קשורה לעבודתה בנעמ"ת. העבודה הייתה כרוכה במגע מתמיד עם מים וכן בעבודות הניקיון. יש להניח שגב' חסאן קיבלה טראומות חוזרות לאזור ציפורני הידיים", וכן: "לגב' חסאן כנראה עקב הסכרת רגישות אישית שהביאה להופעת מחלת העור".
30. האם נעמ"ת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת?
לאחר שבחנתי את כלל הראיות שהובאו בפני, באתי לכלל מסקנה שהתשובה לשאלה זו, בסופו של יום- שלילית.
יש להבחין בענייננו בין "צפיות נסיבתיות- ובין "צפיות משפטית". הראשונה- מתקיימת, השנייה, לטעמי - לא.
31. התובעת לא הוכיחה שקיים נוהל המחייב חבישת כפפות במהלך ביצוע עבודות מסוג אלה שביצעה במהלך שעות עבודתה במעון.
יש לזכור שכיום, אין עוד חולק כי מחלת התובעת פרצה בשנת 83', כשעבדה עדיין כמטפלת, נמשכה כ-10 שנים עד שעברה לעבוד במטבח והוסיפה להתקיים אף לאחר מכן. הוכח גם כי במהלך אותן 10 שנים, התבטאה המחלה בתקופות של פריחה, מוגלה ועוד.
התובעת לא הוכיחה (ומסיבות השמורות עמה לא שאלה את המומחים), כי מרגע שפרצה המחלה, בשנת 83', היה שימוש בכפפות מונע החמרה, או האם לא התגבשה לכדי מצב כרוני עוד בטרם עברה למטבח.
ברי לכל גם ששימוש בכפפות לא היה מרפא את המחלה. ד"ר שירי אינו מתייחס בחוות דעתו לעבודת מטפלת, באופן ספציפי ובמובחן מעובדת מטבח. הוא לא נשאל על כך, ובחוות דעתו - שלא נסתרה ע"י התובעת הוא כותב, כי "לא ניתן לחייב עובדי משק העובדים עם חומרי ניקוי ומזון רגילים לעבוד עם כפפות ואין גם אינדיקציה רפואית לחייב עובדים לעבוד עם כפפות".
פרופ' אינגבר מציין בהקשר זה כי "יש להניח שמיליון נשים בעולם עובדות בדיוק בעבודה שעבדה גב' חסאן בנעמ"ת ללא כל בעיה".
לסיכום: נטל ההוכחה להצביע על קיומם של נהלים המחייבים מטפלות ו/או עובדי מטבח לעשות שימוש בכפפות, מוטל על כתפי התובעת והיא לא הרימה אותו.
לו היה קיים נוהל כזה- יכולה הייתה התובעת לחקור אודותיו ולאתרו בשלב גילוי המסמכים, ו/או תוך כדי חקירת עדות הנתבעת, אך היא כשלה (או נמנעה ביודעין) מלעשות כן, והדעת נותנת שאין כזה.
32. מצאתי לציין, כהערת אגב, כי התנהלותה של נעמ"ת בעניינים מסויימים הקשורים בתפעול המעון אינה חפה מכל מתום, וזאת בלשון המעטה.
יודגש עם זאת, שלא הוכח בפני קשר סיבתי משפטי בין נהלי עבודה והתנהלות לקויים של נעמ"ת על פי מיטב הבנתי, ובין הנזק שנגרם לתובעת - פרוץ מחלת הפטרת ממנה היא סובלת ונעמ"ת אף לא יכולה הייתה לצפות כי כך יאונה לתובעת, הסובלת מרגישות אישית וייחודית, שאינה בגדר צפיות של מעביד סביר.
ובמה דברים אמורים? אמנם- הגב' אילנה גיני, יו"ר מרחב נתניה בנעמ"ת, טענה בתצהירה כי "לנעמ"ת מערכת פיקוח על עובדי באמצעות רכזת נעמ"ת ומפקחת פדגוגית כאשר בפועל מוודאת נעמ"ת קיום ההנחיות הניתנות על ידה לעובדיה באמצעות מנהלת המעון"; "המעון..עומד בתקנים מחמירים... ועובר ביקורות שוטפות, אשר אינן מאפשרות יצירת מפגעים מסוג כלשהו" (סעיפים ג'- ה' לתצהירה);
"יש מערכת שלמה של נהלים ושאנו עובדים על פיהם" (ח"נ בעמ' 16-17 לפרוטוקול).
עוד הצהירה גב' גיני כי "עמדו לרשות עובדי נעמ"ת ובכללם גם התובעת באופן זמין במטבח המעון כפפות משני סוגים (גומי ופלסטיק) לשימוש במהלך העבודה, אך התובעת סירבה לקיים את ההנחיות שניתנו לה... ולא מילאה אחרי ההנחיות גם אחרי התרעות חוזרות ונשנות בעניין זה. ההנחיות ניתנו על ידי מפקחים, רכזות, מנהלת מעון ואני." כ'ראייה לכאורה' - צירפה הגב' גיני חשבוניות "בגין רכישת כפפות עבור התובעת לשנים 03'-04' וכפי המצוין במסמך מדגם זהה לזה שנרכש בשנים קודמות" ( סעיף 2(ז) לתצהירה) והוסיפה כי: "התובעת הודרכה על ידי בשיחות אישיות רבות מאד בדבר נהלי הבטיחות.. ובפרט לעניין השימוש בכפפות, כאשר התובעת חזרה ואמרה לי בכל פעם כי אינה רוצה לעשות שימוש בכפפות כיוון שהן מפריעות לה" (סעיף 2\ח'). ועוד: "התובעת הייתה בעלת ציפורניים שהודבקו עם דבק ולמרות אינספור אזהרות בעניין זה לא שעתה אחר הוראות ולא הסכימה להשתמש בכפפות" (סעיף 2(ט).
קראתי ולא האמנתי למקרא עיני !
לא זו בלבד שהנהלים על פיהם עובדת נעמ"ת לא צורפו ולא הוצגו לראיה, כאשר לדברי הגב' גיני- לא הביאה אותם משום שב"כ נעמ"ת לא ביקש ממנה לצרפם ולתצהיר (עמ' 7 רישא לפרוטוקול)...
בנוסף- אותן חשבוניות שבחרה נעמ"ת להציג, מתייחסות לשנים 03'-04' כאשר אין חולק שהתובעת לא עבדה באותה תקופה, ולמעשה הייתה בחופשת מחלה ממושכת ערב פרישתה מעבודה. מטעמים השמורים עם הנתבעת, לא הוצגה ראיה פוזיטיבית לרכישת כפפות עבור המעון בכלל ועבור התובעת בפרט ולא מן הנמנע איפוא שכלל לא היו כאלה בתקופה הקודמת לזו המופיעה בחשבוניות. למותר לציין כי איני נסמכת בעניין זה על האמור בחוות - הדעת של ד"ר שירי ופרופ' אינגבר שניזונו מפי הנתבעת, כי סופקו כפפות ו/או כי התובעת נצטוותה להשתמש בהן. מדובר בשאלות עובדתיות והראיות שבפני אין תומכות בגרסת הנתבעות בהקשר זה. הנתבעות אף נמנעו מלהעיד את מי מעובדי/ות המעון לאורך שנות עבודתה של התובעת, ובחרו לזמן מטעמן דווקא את יו"ר המרחב- הגב' גיני ואת מנהלת המעון הגב' צילה ברון, שהוברר כי נכנסה למעון רק בשנת 01'.
אם לא די בכל אלה, והעיקר - הגב' גיני טענה שהדריכה את התובעת, העמידה אותה על חשיבות השימוש בכפפות, סיפקה לה כפפות, אך באותה נשימה- הצהירה כי ידעה בבירור שהתובעת נמנעת ממילוי אחר ההוראות. כל זאת, ולמרות שמדובר בעובדת הבאה במגע עם מזונם של פעוטות- נמשכה העסקתה במטבח המעון לאורך שנים רבות ודורת רבים של ילדים "אכלו" מידיה הנגועות.
יודגש כי דברים אלה, על יסוד העדויות, מתייחסים רק לעובדי המטבח, והתובעת לא הצביעה על העדרם/קיומם של נהלים ביחס לעבודתה כמטפלת, בשנים בהן פרצה המחלה ו/או לקשר בין אלה והפרתם ובין מחלתה. לכן- התנהלותה הפגומה של נעמ"ת בכל הנוגע לאספקת כפפות ואכיפת השימוש בהן, מרגע שהוברר שיש בהן צורך לגביה באופן ספציפי, אינה מהווה הפרת חובה חקוקה ואינה יוצרת קשר סיבתי עובדתי או משפטי לנזק- מחלת הפטרת, שאין ספק כי נגרם הרבה לפני כן.
אזכיר, כי התובעת הודתה בפה מלא שהסתירה את מחלת הפטרת. ואם כך עשתה, "בהצלחה יתרה", מה לנו כי נבוא בטרוניה למעסיקה- על שלא הורתה לה לעשות שימוש בכפפות, לטובתה ולטובת ילדי המעון, בשלב מוקדם יותר.
ודוק; ידוע לכל בר בי רב כי המטרה של חבישת כפפות רב-פעמיות, במקומות עבודה הינה שמירה על סטריליות, כמקובל למשל בקרב אנשי צוות רפואי, ולא למניעת מחלות, כמו הפטרת. גם לא הוכח בפני כי שימוש בכפפות עד שנת 83 היה מונע את המחלה ולאחר שפרצה- כי היה עוצר או מעלים אותה ו/או כי שימוש בכאלה, לאחר שפרצה, היה מפחית את התסמינים. בכלל – לא הוכח כי המחלה החמירה ושוכנעתי כי להיפך : מרגע שהמחלה פרצה, היא כרונית והא-ראיה, כאמור, שעפ"י האמור בחוו"ד של פרופ' אינגבר לא השתפר המצב, למרות שהתובעת אינה עובדת בנעמ"ת מזה שנים.
התובעת לא הצביעה על כך שדבר היותה חולת סכרת הובא לידיעת הנתבעת באיזה שהוא שלב במהלך שנות עבודתה במעון. גם לו הדבר היה מובא למעסיקה, לא הוכח ע"י התובעת כי היה על מעסיק סביר לצפות שעבודה עם מים רבים וכו', שהינה חלק בלתי נפרד מעבודתם של כל מי שעובדים במטבח, או בטיפול בפעוטות, טומנת בחובה סיכון לשלום ציפורניה ואצבעותיה של התובעת, בשונה מכל עובד רגיל שאין לו רגישות מיוחדת ואישית.
33. בשולי הדברים, כהערת אגב, ויובהר שלא היה בדברים שלהלן כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי בתביעה זו שבפני, מצאתי לציין כי עדותן של נציגות נעמ"ת- הותירה טעם מר בפי, ולא יכולתי להתעלם מעניינים אלה מבלי להזכירם למען "הדורות הבאים". התמונה המצטיירת הינה של חוסר מודעות עד כדי אדישות מצד האחראים במעון למתרחש תחת אפם. העובדה שהתובעת הצליחה להסתיר מהממונים עליה, במשך כמעט שני עשורים, סימני מחלת פטרת בציפורני ואצבעות ידיה- איברים חשופים לעין, ואפילו מדובר בתסמינים לא קבועים, עם חומרה משתנה, אומרת דרשני.
היעלה על הדעת שלא תעשה ביקורת על בסיס תדיר, של מצב ידיהם וציפורניהם של אנשי הצוות- המכינים את מזונם של הפעוטות, נוגעים בכלי המזון שלהם, רוחצים את פניהם, ישבניהם וכיו"ב? כשם שלא יעלה על הדעת כי מנהלת המעון תאפשר לעובד שחוטמו זב, ששיערו סתור, פרוע, פזור ושורץ כינים, או למי שיש לו נגעים מפרישים באזורים חשופים- כבענייננו, לבוא במגע עם גופם, כליהם ומצעיהם של הפעוטות, כך עליה לוודא כי עובדי המעון ועובדי המטבח בכללם, אינם סובלים מליקויים כאלה או אחרים, לרבות כמו אלה שמהם סובלת התובעת.
הייתכן לאפשר למטפלת הלוקה בפטרת לרחוץ את ישבנו של פעוט שעשה את צרכיו ללא כפפות ולאחר מכן לרחוץ באותן ידיים את ישבנו של פעוט אחר? יש להניח שקיים נוהל של נטילת ידיים בין טיפול בפעוט אחד למשנהו, אחרת - יהא בכך מתכון בדוק להעברת טפילים ועוד. בה במידה יש להקפיד על העדר מגע בין מטפלת הלוקה בפטרת ובין אותם ילדים רכים.
כך למשל לא יעלה על הדעת לאפשר לעובדת מטבח הנדרשת לעשות שימוש באקונומיקה ללא כפפות, בהנחה שאין הוראה חוקית או נהלים המחייבים זאת, לסדר- באותן ידיים "ריחניות" וחשופות, את פרוסות הלחם של הילדים על מגשו לפני שתיטול את ידיה היטב. האם נגעים מפרישים אינם מחייבים זהירות דומה או מוגברת?
שמירה על כללי היגיינה בסיסיים הינה הכרחית לטובת הפעוטות והעובדים כאחד, והאמצעים למילוי אחר חובה זו זולים, זמינים ופשוטים ביותר. מן העדויות עולה לכאורה שלא הייתה בנעמ"ת הקפדה על כך.
בעדותן של הגב' צילה ברון והגב' אילנה גיני יש משום תעודת עניות עבור נעמ"ת בעניינים אלה ואין לי אלא לקוות שהדברים אינם משקפים את המצב היומיומי בכל המעונות – אז ובהווה.
יודגש עם זאת, שוב, שאין בדברים אלה בכך כדי להשפיע על התוצאה בתביעתה של התובעת. שכן- אין בפנינו תביעתו של מי שנפגע עקב העדר פיקוח מספיק וראוי על כללי היגיינה. עם זאת- כפי שציינתי לעיל – בעיניי, הדברים חשובים ולכן ראיתי להביאם בשולי הדברים.
34. מכל מקום ולענייננו, לסיכום פרק האחריות, אני קובעת כדלקמן:
• לא הוכח שקיימת התוויה חוקית ו/או שבנוהג ו/או רפואית לחבישת כפפות בעת ביצוע עבודות ניקיון מטבח של מעון.
• נזקה של התובעת נובע מהיותה בקבוצת סיכון ספציפית שלא הוכח כי נעמ"ת ידעה ו/או צריכה הייתה לדעת עליה. לכן- אין מדובר בנזק המצוי במתחם הצפיות- לא עובדתית ולא משפטית.
• כשהוברר לממונות על התובעת דבר מחלתה, אותה הצליחה להסתיר מאז שנת 1983, היא הונחתה לעשות שימוש בכפפות, ועם זאת - התנהלותן השערורייתית של הממונות על התובעת בכך שאפשרו לה "לעמוד במריה" ולא הקפידו על עטיית הכפפות כשנדרשה לכך, בשלב בו מחלתה הייתה ידועה וגלויה לעין כל- לא החמירה את מצבה ולא גרמה למחלה.
• נוכח מצבה המיוחד של התובעת כבעלת רגישות אישית מיוחדת וספציפית, המעבידה לא יכולה ולא הייתה צריכה לצפות את הנזק.
• לא הוכח כי נעמ"ת הפרה חובה חקוקה כלשהי כלפי התובעת, ולא הוכח קשר סיבתי משפטי בין התנהלות נעמ"ת ובין נזקה של התובעת.
• מדובר בגולגולת דקה, ובנזק- שאת שניהם מעביד סביר לא יכול ולא צריך היה לצפות.
תוצאה אחרת תהא כהצבת סטנדרט התנהגות בלתי סביר ומרחיק לכת שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות הבטיחות בעבודה כפי שהן קיימות כיום.
התוצאה מכל האמור לעיל הינה - שגם אלמלא דחיתי את התביעה מחמת התיישנות, ולאחר שמצאתי כי הנתבעת לא הפרה בענייננו את חובת הזהירות הקונקרטית שלה כלפי התובעת, נהגה כפי שמצופה ממעביד סביר- בכלל, וממפעילת מעון לילדים בפרט, לנהוג כלפי עובדו, הייתה התביעה נדחית בשאלת החבות.
עוד למעלה מן הדרוש- שאלת אשם תורם
35. היה וטעיתי בתוצאה אליה הגעתי בשאלת החבות, ראיתי להתייחס גם לטענות הצדדים בשאלת קיומו של אשם תורם.
לשיטתן של הנתבעות, "אשמה התורם של התובעת הינו מירבי ובשיעור של 100% בנסיבות המקרה, שעה שבניגוד להוראות, הנחיות והדרכות בחרה התובעת שלא להשתמש בכפפות אשר היו מונעות את מחלתה הנטענת והמוכחשת ואשר היו זמינות בנקל".
אכן- כפי שפורט לעיל, מצאתי כי הדעת נותנת שרופאה של התובעת אמר לה שמקור המחלה מעבודה במגע עם מים וחומרי הניקוי (סעיף 13 ו-ת/1) וכי לכל הפחות – ברי שהיא הבינה זאת בעצמה, ומשום כך- היא נמנעה, על פי עדותה שלה, מביצוע עבודות ושימוש בחומרים במשק ביתה.
אמנם, התובעת סיפרה כי הסתירה את מחלתה ממעסיקה ואפילו מבני ביתה; כשכבר סופקו לה כפפות, הודתה כי התעקשה שלא לעשות בהן שימוש בשל הסבל ואי הנוחות שגרמו לה.
ואולם- הנתבעת 1 מצידה - לא פיקחה אחר מצב ידיה של התובעת, לא הוכיחה כי סיפקה לה כפפות, ולאחר שהפכה להיות מודעת למצב ידי התובעת - הודתה בפה מלא כי לא הקפידה על שימוש בכפפות, ככל שהיו כאלה, ולמרות שהתובעת הונחתה לעשות שימוש בכפפות חד"פ - המשיכה להעסיקה.
לאחר ששקלתי את התנהלות התובעת אל מול זו של התובעת, ובכלל זה - למשל, העובדה שהתובעת הסתירה את מצבה ממעסיקה ביודעין, את האפשרות שהקפדה על בדיקת ידי התובעת באופן תדיר הייתה מונעת את סבלה ארוך השנים, לו הועברה לתפקיד אחר ואז הייתה מטפלת בעצמה לפני שנים;
על יסוד כל אלה - ואלמלא קבעתי שהתנהגות הנתבעת אינה מקימה אחריות כלפי התובעת, הייתי רואה להטיל על התובעת אשם תורם למצבה, בשיעור של שליש.
ועוד למעלה מן הדרוש: שאלת הנזק:
36. הגם שמצאתי כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנות, וגם לגופה- בשאלת החבות, ולמקרה שטעיתי, אתייחס להלן, בקציר האומר, לטענות בשאלת הנזק.
37. פרופ' אינגבר- מומחה בית המשפט ציין בחוות דעתו כי עקב מחלת הפטרת בציפורניה ובאצבעות ידיה, נכותה של התובעת הינה בשיעור של 10% על פי תקנה 80(2) לתקנות המל"ל, בהתאמה. ועם זאת- קבע כי "יש לתת סעיף זה זמנית כי מדובר במחלה זיהומית פטרייתית וגב' חסאן יכולה בהחלט לטפל במחלה ולהביא לריפויה המוחלט!"; (ההדגשה במקור – ר.ש.).
"אין שום סיבה שגב' חסאן לא תטפל במחלת העור שלה ע"י כדורים נגד פטריות והחשש מפגיעה בתפקודי הכבד מוגזמת. בזמן הטיפול מבצעים בדיקות של תפקודי כבד באופן קבוע ואם מופיעה בעיה כלשהי (שנדירה יחסית) הפסקת הכדורים גורמת בד"כ להעלמת הבעיה הכבדית";
"כל זמן שהמצב הנוכחי קיים גב' חסאן לא יכולה לעבוד בכל עבודה הכרוכה במגע ממושך עם מים, ברגע שתטפל בעצמה והמחלה תעלם אין כל מניעה שתחזור לעבוד עם חבית כפפות מתאימות באופן קבוע.
38. בפרק "פרטי המקרה" שבחוות דעתו, מפרט פרופ' אינגבר שבעבר טופלה התובעת ע"י קפסולות תרופת ה-ספורנוקס עם הטבה, אך הפסיקה את הטיפול מחשש לפגיעה בכבד. הוא אף מציין כי "זה שנים לא עובדת אך אין שיפור בפריחה. בחורף יש הרעה בולטת והופעה של הפרשה מהנגעים".
התובעת הגישה מטעמה את חוו"ד של פרופ' ברוך, מומחה למחלות פנימיות, מערכת העיכול דרכי מרה וכבד, המציין כי על פי חוות הדעת של פרופ' אינגבר, התובעת סובלת ברקע מסוכרת ומיתר שומני הדם. אף הוא מציין שבעבר התובעת טופלה על ידי ספורנוקס דרך הפה לבעיית הפטרת בציפורניים וכי הטיפול הופסק עקב חשש מפגיעה בכבד, ומוסיף כי בתרופה זו- מבחינת הכבד, תופעות הלוואי נעות בין הפרעה חולפת באנזימי הכבד ועד אי ספיקת כבד חריפה ומוות או השתלת כבד.
דעתו "היא נגד השימוש בתרופה, ברוב המקרים שבהם הסיבה לשימוש היא בעיה אסתטית בלבד. ההחלטה הסופית, כמובן, היא בידי החולה. במקרה שלפנינו, על סמך בדיקתו של פרופ' אינגבר אין זיהום משני. נושא הנכות אינו מהווה אינדיקציה לטיפול. לדעתי זכותה המלאה של החולה, לסרב לטיפול זה עקב הנאמר לעיל".
ד"ר ברוך מציין ש"התובעת סובלת ממספר גורמי סיכון לכבד שומני הכוללים מין, סוכרת ויתר שומני הדם. סיכוייה לסבול מתופעות לוואי ובעיות נוספות הקשורות לאינטוקציה בין תרופות, קרוב לוודאי, גבוה מזה המתואר";
ובפרק הסיכום מוסיף כי "אחוזי הריפוי אינם מוחלטים ואחוז לא מבוטל של החולים יזדקק לטיפול ממושך או חוזר הכרוך בסיכון נוסף."
פרופ' ברוך נחקר על חוות דעתו (פרוטוקול מיום 2.3.10) והסביר כי הינה תיאורטית, אך נתבקש ע"י ב"כ התובעת שלא לבדוק אותה כדי לחסוך בעלויות, למרות שהיה מעוניין בכך. עם זאת- סבור הוא שדי במסמכים שצוינו בחוות דעתו ואשר עליה הסתמך, לצורך מתן מענה לשאלה שעל הפרק (עמ' 18 לפרוטוקול עמ' 22' ש' 5-6).
יוער כי ב"כ הנתבעות הציב בפני פרופ' ברוך שלא הוצגו מסמכים המוכיחים שהתובעת סובלת מסוכרת, אך הואיל ונתון זה נזכר אפילו בחוו"ד של מומחה הנתבעות ד"ר שירי, איני מוצאת להתייחס אליו כאל שנוי במחלוקת.
אמנם פרופ' ברוך עמד על כך שהגישה של כל רופאי הכבד הינה נגד נטילת תרופות לפטרת, בגלל סיכון למחלת כבד גם אצל אוכלוסיה בריאה, אך אישר שכל רופאי העור מטפלים בחולים באותה תרופה, כי גישתם המסורתית הינה שהסיכוי כנגד הסיכון יותר מועיל, וכי הקונפליקט בעניין זה בין סוגי הרופאים נמשך כ - 30 שנה ולא נפתר (עמ' 19, ש' 5-17)
פרופ' ברוך הבהיר כי אינו סבור שיש להוריד את תרופת הספורנוקס מהמדף והסביר מדוע המליץ לתובעת שלא להשתמש בה: "אני כן משתמש בתרופה הזאת ומאשר לרופאי העור להשתמש בה, אך לא כשמדובר בחולה עם סימנים קלים ובעיה אסתטית קלה כמו שיש לתובעת" (ש' 19- 26). הערכתו כי מדובר בסימנים קלים ובעיה אסתטית קלה מעמידה בספק את תלונות התובעת בדבר עוצמת המחלה והשפעתה התפקודית, אם בכלל.
כשנשאל – האם, לו הגיעה אליו חולה עם מחלת פטרת הפוגעת באורח חייה, היה מקום לגישתו לשקול בחיוב והכף הייתה נוטה לשימוש בתרופה, השיב כי וודאי שכן, אם כי לדבריו - היה מסביר לחולה ש"אנו מדברים על סיכון למוות" (עמ' 19 ש' 27-31). ועם זאת - הוסיף באותה נשימה כי "הייתי ממליץ להשתמש בתרופה בחולים שיש להם סכנה שהזיהום יכול להוביל לבעיות זיהומיות כמו שיכנס חיידק טורף, בחולה סכרת למשל" (עמ' 20 ש' 7-8) (ההדגשה שלי- ר.ש.)
פרופ' ברוך ציין כי קרא מאמר בתחום רפואת העור שפורסם בעיתון ה- 'ניו אינגלנד' על פיו הריפוי אינו מוחלט אלא ב-50% מהחולים, כי הדלקת של הציפורן עקשנית ביותר וכי ייתכן והחולה תצטרך טיפולים חוזרים (עמ' 21 ש' 20-31). הוצג בפניו שיש עבודה אחרת המתארת מצב שבו כל החולים החלימו, אך פרופ' ברוך אמר שיש אחרות שישקפו מקרי מוות. מכל מקום- מעדותו עולה שמדובר ב0.11 - 1.2 מתוך 20,000 חולים שפיתחו את העלייה באנזימים עקב השימוש בתרופה וכשנגמר הטיפול בה הם החלימו (עמ' 22 ש 1-13).
הוא אף השיב שלא ידוע לו כי בעבר התובעת טופלה באותה תרופה וכי הייתה הטבה למרות שלמעשה עובדה זו ויתר פרטים מצוינים בחוו"ד של פרופ' אינגבר שעמדה בפניו.
בהמשך חקירתו של פרופ' ברוך - התברר כי כמומחה לכבד גישתו העקרונית ביחס לנטילת תרופות בכלל הינה שלילית, ולשיטתו – מסוכן ליטול ואפילו כדור אקמול (עמ' 22 ש 11-16), עמ' 24 ש' 7).
המעקב אחר חולה המחליט ליטול את התרופה - נעשה ע"י בדיקות דם שגרתיות, בתדירה של אחת לחודש.
פרופ' ברוך אישר כי כשאין עלייה באנזימים אחרי 3 חודשים, הסיכוי שתהיה כזו כמעט אפסי והוסיף: "אני מסכים שהמחיר שווה ושתמשיך לקחת את התרופות"; וכי אם יש עלייה באנזימים אחרי 3 חודשים, הפסקת התרופות תקטין את הסיכון של מוות ועם זאת-ציין כי יש מקרים שבהם גם הפסקת התרופה לא עוזרת להתפתחות המחלה אפילו לאחר מעקב (עמ' 23 ש' 14 עד עמ' 24 ש 6; ש' 10-12).
פרופ' ברוך סיכם ואמר שכשמדובר בבעיה אסתטית בלבד, הוא אישית לא היה מציע לחולה ליטול את תרופת הספורנוקס, "אך אם זה מעבר לזה למשל אם מציבים בפני כי מדובר באישה שאצלה האסתטיקה היא המפתח להשתלבות בעבודה או הימלטות מהעבודה אז הבעיה היא יומיומית... היא צריכה לדעת את תופעות הלוואי ושכיחותם. אני חושב שהתרופה הזאת היא תרופה מסוכנת ולכן צריך להיזהר, מכיוון שאם עומד שאלה של עבודה או כל משהו אחר בחיים או בחירת בן זוג אני יכול להבין, מישהו שהשיקול שלו יהיה לקחת את התרופה והסיכון" (עמ' 24 ש' 13-21) .
לסיכום - מחקירתו של פרופ' ברוך, עולה כי הוא נתן את הדעת לכך שהתובעת החלה בעבר טיפול בכדורי ספורנוקס עם הטבה, למרות שהמידע עמד בפניו.
כן הוברר כי גישתו של פרופ' ברוך הינה כנגד נטילת תרופות באופן גורף. אך אפילו לשיטתו המחמירה- כאשר אין מדובר בבעיה אסתטית בלבד, וכאשר מדובר בחולה סוכרת החשוף לסכנת התפתחות של זיהום, הכף נוטה לכיוון של שימוש בתרופה, כאשר המעקב נעשה בבדיקת דם פשוטה אחת לחודש.
39. הנתבעות הגישו חוו"ד נגדית לזו של פרופ' ברוך, בכל הנוגע לשימוש בתרופת הספורנוקס.
פרופ' רן אורן - מומחה לרפואה פנימית וגסטרואנטרולוגיה- לאחר שבחן את חוות הדעת של פרופ' אינגבר, של פרופ' ברוך, את דוחות המל"ל ומסמכים נוספים כמצוין בחוות דעתו מיום 3/3/310 (נ/18), כותב כי לא מצא בספרות המקצועית תימוכין לקביעותיו של פרופ' ברוך, לדעתו – "הבסיס לקביעותיו הינו אינטואיטיבי בלבד ואינו מבוסס כלל, וזאת מהנימוקים הבאים:
ידוע על תופעות לוואי פטאליות , אך שכיחותן ממש זניחה;
לכאורה הגיונית טענת פרופ' ברוך כי סוכרת והפרליפידמיה מחמירים את סיכון השימוש בתרופה, אך אין לכך כל תימוכין במציאות".
פרופ' אורן מפנה למאמרים שונים ומדגיש כי אלה, לרבות המאמרים המצוטטים ע"י פרופ' ברוך ומתארים נזק כבדי, "אינם מסתיימים בהמלצה להסתייג מהתרופה אלא בהמלצה לבחירה אחראית של החולה ולמעקב תדיר אחר תפקוד הכבד".
מסכם פרופ' אורן כי: "אני מזדהה עם דאגתו של פרופ' ברוך אך אין כל הוריה בספרות הרפואית ההפטולוגית או הדרמטולוגית - להימנע משימוש בתרופה".
התובעת ויתרה על חקירתו של פרופ' אורן.
40. בתשובות לשאלות ההבהרה של ב"כ התובעת (במ/1ב') מציין פרופ' אינגבר שאין שום מסמך רפואי המאשר שיש לתובעת כבד שומני.
בהמשך - מאשר פרופ' אינגבר את שמובן מאליו, כי אמנם "איננו יכולים להבטיח ריפוי מוחלט. ברפואה אי אפשר להבטיח, כי ברפואה אין תמיד ואין אף פעם"; ומסביר: "ברור שכוונתי היא שקיימת סבירות גבוהה להגיע לריפוי מוחלט. זה הניסיון שלי והניסיון המצטבר בעולם".
מוסיף פרופ' אינגבר ומבהיר:
"אנחנו בהחלט מחשיבים מאוד את תופעות הלוואי האפשריות, אבל לנו יש את הניסיון בטיפול עם תרופות אנטי פטרייתיות. זו העבודה היומיומית שלנו";
"מניסיון אישי שלי עם מאות חולים עם פטרת במשך 30 שנה של עבודה כרופא עור, אני יכול לציין, שפגיעה כבדית משמעותית מכדורים לטיפול בפטרת נדירה ביותר גם בהתחשב במספר החולים בעולם כולו, המטופלים בכדורים אלו. אנו עוקבים אחרי תפקודי הכבד של המטופלים בבדיקה חודשית ובמשך הטיפול ואם ישנו שינוי באנזימי הכבד (דבר לא שכיח כשלעצמו) אנחנו מיד מפסיקים את הטיפול וברוב המוחלט של המחקרים האנזימים חוזרים לנורמה. המקרה שמביא פרופ' ברוך בחוו"ד היא נדירה ויוצאת דופן ואינה מהווה סיבה שלא לטפל בפטרת עם כדורים, תוך מעקב קבוע כמקובל אחרי המטופל".
פרופ' אינגבר מסיים בכך שהוא מצטרף לתגובתו של ד"ר שירי לחוו"ד של פרופ' ברוך.
איש מהצדדים לא ביקש לחקור את פרופ' אינגבר על חוות דעתו.
41. בחוו"ד משלימה, מציין ד"ר שירי, כי הטיפול בתרופת הספורנוקס נעשה במשך שבוע אחד בכל חודש, למשך חודשיים, ובמהלכו מבוצע מעקב אחר תפקודי הכבד ע"י בדיקת דם פשוטה. "המקרים אותם מזכיר פרופ' ברוך הינם מקרים נדירים ביותר בהם לא בוצע מעקב נאות בעת טיפול ממושך מספר המטופלים בעולם הינו מעל ל-15 מיליון מטופלים והתרופה מאושרת לשימוש מאז תחילת שנות ה-90 אצלנו, באירופה ובארה"ב" (נ/11 ב').
בחקירתו לב"כ התובעת חזר ד"ר שירי על הסבריו ומסכם: "המדובר בסה"כ בתרופה שכיחה בידיים הנכונות" (עמ' 4 ש' 5).
42. התובעת טענה כי הפסיקה את הטיפול בכדורי הספורנוקס לאחר שמישהי מנעמ"ת "התקשרה אלי הביתה והזהירה אותי מפני הכדורים האלה וסיפרה לי שהם גורמים לפגיעה מסוכנת בכבד ושאסור לי לקחת אותם. מאוד פחדתי" (סעיפים 21-22 לתצהירה). בחקירתה הנגדית - התובעת אישרה שאין לה מחלת כבד וחזרה כאוטומט על כך שהיא פוחדת.
43. התובעת מבקשת "לאחוז במקל בשני קצותיו ולנופף בו בעת ובעונה אחת".
מתארת היא כי מצב האצבעות והציפורניים הוא פטרייתי בצקתי ודלקתי (למשל סעיף 55 לתצהירה); מתארת היא מציאות עגומה של כשלון למצוא עבודה כלשהי; טוענת היא שאינה מסוגלת לבצע עבודות בית הקשורות במגע עם מים וחומרי ניקוי (למשל סעיף 85 ועוד); כי היא נמנעת מלבשל בבית (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 10/6/09 ש' 13).
מוסיפה היא ומציינת היזקקות לתרופות ומשחות, כאבים תמידיים (למשל סעיף 89 לתצהירה); מתארת היא פגיעה בדימוי האישי, מצוקה אישית וכלכלית, פגיעה בהנאת החיים (למשל סעיפים 109 - 104).
במצב כה נואש, לשיטתה, ומבלי שאקבל את דבריה כהווייתם, ולאחר שבשימוש באותה תרופה – שהופסק על ידה באמצע וביוזמתה, הייתה הטבה, נשאלת השאלה מדוע התובעת לא בוחרת לנסות ולהתרפא ולפתוח בפניה חלון הזדמנות לדף חדש ושיפור באיכות חייה האישיים והתעסוקתיים.
44. לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל: את חוות הדעת של המומחים, דברי התובעת, טענות ב"כ הצדדים ועוד, לא שוכנעתי שיש הצדקה רפואית או עובדתית להימנעות התובעת מלטפל במחלתה ולנסות ולהקטין/להעלים את נזקה.
מעדיפה אני את דעתם של מומחה הנתבעות ד"ר שירי ופרופ' אינגבר, הנתמכות בחוו"ד של פרופ' אורן. זאת – לאחר שהוברר מתוך חקירתו של פרופ' ברוך כי דעתו קיצונית באופן גורף, מנותקת מהמקרה הספציפי של התובעת ומהמקובל בקרב רופאים.
שוכנעתי כי הסיכויים לריפוי מצוינים, התהליך קל ופשוט (נטילת כדורים שבוע בחודש למשך חודשיים פעם אחת ואולי טיפול חוזר במידת הצורך, ובדיקת דם פשוטה אחת לחודש). הסיכונים מזעריים ורחוקים, ודווקא נוכח תלונותיה הסובייקטיביות של התובעת בדבר עצמת המחלה והשלכותיה הכבדות על מהלך חייה היותה חולת סוכרת, כך שהפטרת מעמידה אותה בפני סיכון לזיהום משני – יש לצפות כי תפעל לשיפור מצבה ולריפוי.
לכל אלה יש השלכות והחלטתה שלא לקבל את המלצת מרבית הרופאים לעבור את הטיפול האמור, משליכה על שיעור זכאותה לפיצוי.
על יסוד כל המצוי בפני שוכנעתי כי עמדת התובעת אינה סבירה בנסיבות העניין, ויש ליתן לה משקל משמעותי בעת בחינת נזקיה בגין מחלת הפטרת על יסוד כל אלה-דעתי הינה שיש להפחית 60% מכל סכום שבו יוערך שווי נזקה של התובעת, בגין אי נקיטת מהלכים סבירים בניסיון לריפוי מחלתה.
הואיל והמידע באשר לסיכויי ההחלמה והכרוך בכך מבוסס על הראיות שהובאו, ביחס להפסדי עבר- אערוך חישוב ללא הפחתת שני שליש בגין אי נקיטת אמצעים לריפוי. הפחתה זו תעשה ביחס לפריט הפגיעה בכושר ההשתכרות כנזקי העתיד בלבד, ותלקח בחשבון באומדן פריטים אחרים להם היא רלבנטית.
45. הנכות התפקודית
התובעת הינה ילידת 1954. נכותה הרפואית בגין מחלת הפטרת הועמדה על ידי המומחים (והמל"ל) על 10%.
מן הטעמים שפורטו לעיל ועפ"י פרופ' אינגבר - יש לראותה כנכות זמנית, ולו עד מיצוי ניסיון סביר לריפוי.
במכלול הנתונים לרבות גילה של התובעת כיום (57 שנה); לשם הערכת הנכות התפקודית, יש להתחשב בכך שאינה יודעת קרוא וכתוב וכי במשך כ-23 שנים עבדה בנעמ"ת כמטפלת/מבשלת; כיום היא מנועה מלעבוד בעבודות הכרוכות בשימוש רב במים; מצב ידיה אינו אסתטי (לוקה בפריחה, דפורמציה בציפורניים, ולדבריה - תקופות של החמרה ומוגלה כמפורט למשל מפיה בחוו"ד של פרופ' אינגבר).
התובעת טוענת שמאז פרשה מנעמ"ת אינה עובדת. לטענתה - הורים לתינוקות מסרבים להעסיקה, אך בחקירתה הנגדית הוברר שעשתה ניסיון אחד בלבד בכיוון זה. עם זאת - מקובל עלי כי במצב ידיה - הסיכוי שיימצא מאן דהוא שיסכים להעסיקה כמטפלת לילדיו נמוך ולמטה מכך.
מאידך-הנתבעות טוענות שהתובעת עובדת כמבשלת עבור מסעדה השייכת לבנה.
מטעמן - העיד בהקשר זה החוקר מר יניב מור (תצהירו סומן נ/15), אשר ציין בתצהירו כי ביקר במסעדת מרינדה בפתח תקווה השייכת לבנה של התובעת מר רונן חסן, וכי שוחח עם הבן הנ"ל ועם בת נוספת בשם שמרית. לתצהיר צורף צילום תפריט (דף הכריכה צורף לתצהיר, התפריט סומן כנ/7), הכולל מאכלים מסוגים שונים: ארוחת בוקר, בשרים על האש, ספיישל הבית ועוד, וכן טור הנושא את הכותרת "מטבחה של שושנה (עפ"י הצעת היום)" ותחתיו סוגי מאכלים שונים, כגון: מוסקה; ממולאים; קציצות, מפרום, ועוד.
החוקר מפרט בתצהירו כי שמע מהבן שמדובר בעסק משפחתי, כי התובעת הייתה טבחית במסעדה, כי שמע מהבת שמרית שאמה עובדת כטבחית במסעדה, מאז עזבה את מעון נעמ"ת. בחקירתו הנגדית- אישר החוקר שהוא עצמו לא פגש במקום את התובעת. חקירתו בעניין זה, וכל האמור בסעיף 10 לתצהירו הייתה בכיסוי ונסמכת על חקירת מכרים, שכנים, שפרטיהם לא צוינו.
לא נמצא אישור פוזיטיבי לדברים אלה.
מנגד- טען הבן חנן כי "שושנה" הינה אימא של גיסו וכי ביקש לעשות שימוש בשמה הואיל וקיים בירושלים עסק בעל מוניטין ובאותו שם. הבן חנן עמד על כך שאימו מעולם לא עבדה במסעדה או בישלה עבורה. הוא אישר עם זאת שאמו יודעת לבשל ומכינה "מה שאתה רוצה", "המאכלים שמופיעים בתפריט אמא יודעת לבשל", "אך רוב הזמן היא לא מבשלת" (עמ' 33-34 לפרוטוקול מיום 2/3/10).
אף הבת שמרית עמדה על הטענה שאמה לא עוזרת ולא עובדת במסעדה וכי אינה מבשלת (עמ' 35-34 לפרוטוקול מיום 2/3/10).
בחנתי את הטענות והעדויות בעניין זה.
לא שוכנעתי שהתובעת עובדת במסעדה באופן סדיר, אם בכלל.
מאידך - לא שוכנעתי שאינה מסוגלת לבשל שהרי נכותה אסתטית, אינה אורטופדית, ומצב ידיה - באם תעבוד עם כפפות - מטעמי היגיינה, אינו מונע זאת.
לא שוכנעתי גם שהתובעת עשתה די לחיפוש עבודה, למרות מגבלותיה ומצבה.
מכל אלה- ובשים לב לגילה והשכלתה, ראיתי להעמיד את נכותה התפקודית הזמנית של התובעת על 20%.
46. שיעור הנזק
א. כאב וסבל
בשים לב לשיעור הנכות הרפואית (%10), למהות המחלה, השלכותיה ויתר גורמים הצריכים לעניין ראיתי להעמיד את שווי הפיצוי שהיה מגיע בפריט הנזק הלא ממוני על סך של 40,000 ש"ח.
סכום זה היה נפסק במלואו גם אם היתה מחלימה, שכן מדובר על סיכויי החלמה וריפוי בעתיד, לאחר כמעט 3 עשורים של מחלה.
ב. הפסדי שכר
ב.1 מטופס הודעה על פגיעה בעבודה (חלק מנ/9 בתיק מוצגי הנתבעת) עולה שהתובעת הפסיקה לעבוד בפועל ביום 13/12/01.
עד ליום 12/07/02 נעדרה התובעת מעבודתה ושולם לה שכר מופחת. ביום 27/3/02 נקבעה לה על ידי המל"ל נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10% והופעלה תקנה 15 במלואה.
מיום 12/7/02 יצאה לבקשתה לחל"ת, עד ליום 31/08/04 שאז פרשה לפנסיה מוקדמת.
מיום 12/7/02 החלה התובעת לקבל פנסיה מלאה בשיעור 70% מקג"א (נ/12; נ/13).
ב.2 שכרה של התובעת כאשר עבדה (כמופיע באישור המל"ל נ/14) היה 3,856 ₪ ברוטו.
סכום זה צמוד בלבד מיום 1.12.01 להיום: 4,589 ₪; ומשוערך (הצמדה וריבית) להיום:6,252 ₪ .
ב.3 התובעת טוענת כי במקביל לעבודתה בנעמ"ת- היא עבדה בשמרטפות בביתה לילדי המעון בשעות אחה"צ והערב, והשתכרה סך נוסף של 600 ש"ח לחודש.
מדובר בהכנסה לא מדווחת ולא מוכחת. התובעת לא זימנה לעדות איש מהורי אותם ילדים עליהם שמרה כטענתה.
כידוע- הימנעות מהבאת ראיה, מקימה למעשה לחובתו של הנמנע, חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון הקיים, לפיה - דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. לפיכך – אין בידי לקבל את טענת התובעת בדבר הכנסה נוספת מעבר לזו ששולמה לה בגין עובדתה בנעמ"ת.
ב.4 סך הפסדי השכר בעבר של התובעת בעבר הינם אפוא כדלקמן:
ב.4.1 במשך כ-6.5 חודשים לשנת 2002 ועד ליום 12/7/02, הפסד בסכום נומינלי של 1,473 ₪ (מעבר למה ששולם לה) כנדרש בסיכומי ב"כ התובעת, בתוספת ריבית מאמצע התקופה הנ"ל:
(ריבית מיום 22.4.02 + 6.5 חודשים * 1,473 ₪) = 12,845 ₪ .
ב.2.4 מיום 12/7/02 מקבלת התובעת פנסיה בהיקף של 70%, כעולה מאישור קג"א.
הואיל ונכותה התפקודית על פי הערכתי הינה בשיעור של 20%, ההפסד הינו לפי 20% משוויו המשוערך של שכרה של התובעת כאשר עבדה - להיום, למשך 103 חודשים עד היום, בתוספת ריבית מאמצע התקופה:
142,679 = (ריבית מיום 1/11/06 + 103 חודשים x 20% X 6,252 ₪).
מהפסדי העבר, אלמלא נדחתה התביעה אין מקום להפחית אחוז כלשהו בגין אי נקיטת
צעדים לריפוי.
ג. הפסדי שכר לעתיד
לפי 20% משכרה בלבד צמוד להיום (20% X 4,589 = 918), בהיוון למשך 10 שנים (עד הגיעה לגיל פרישה גיל 67) ( מה 103.5618 ) = 95,070 ₪ .
מסכום זה יש להפחית 60% בגין אי נקיטת מהלכים לריפוי, בהתאם ומהטעמים המפורטים לעיל בענין זה, כך שההפסד שהיה נפסק בגין פגיעה בכושר ההשתכרות אלמלא נדחתה התביעה היה הסך של 38,028 ₪.
ד. עזרת הזולת
נכותה של התובעת הינה בעיקר אסתטית, כאשר על פי דבריה למומחה - בחורף יש החמרה והפרשה מהנגעים. עדיין- אין הגבלת תנועות בפרקי האצבעות. התובעת מוגבלת בעבודה הכרוכה בשימוש מרובה במים, אך אף את אלה היא יכולה לבצע עם כפפות, כשמדובר במשק בית רגיל, בו מתגוררות כיום שתי נפשות בלבד. יש לה אף שליטה על קצב העבודות, אופן הביצוע - כך התובעת אינה מנועה מהדחת כלים, אשר בבית רגיל (בעיקר לאחר שילדיה יצאו מהבית), אינה מצריכה שימוש בכמות מים אדירה וממילא היא יכולה לעטות כפפות מתאימות ונוחות מתוך המבחר שבשוק, למשך זמן קצר ותוך כדי ביצוע מלאכה זו או אחרות. כך גם בסחיטת סמרטוט רצפה, וכו', למותר לציין שאינה מוגבלת בניגוב אבק, סידור מיטות, בישול.
אזכיר כי התובעת סיפרה שהסתירה את מחלתה משך שנים רבות (מאז פרצה בשנת 1983) מבני משפחתה, (ולא רק במקום עבודתה), ניהלה את משק ביתה, וגידלה 3 ילדים. טענתה כי בתקופות של החמרה היא נמנעה מביצוע עבודות בביתה לא הוכחה, ואיש מבני ביתה לא העיד על כך, ומכאן שתפקדה כדבעי.
חרף כל האמור לעיל, בשים לב לכך שיתכן ויש תקופות של החמרה במצב הידיים, אם כי עניין זה לא הוכח כדבעי, תוך שיודגש שאיש מבני משפחת התובעת - ילדיה, ובעיקר בעלה - לא זומן להעיד מטעמה בעניין זה, ראיתי להעריך שווי של עזרת הזולת - ספורדית ולא קבועה ולפעולות מסוימות, בסכום כולל של 10,000 ₪, לעבר ואת הסך של 30,000 ₪ לעתיד, ממנו יש להפחית 60% בגין אי נקיטת צעדים לריפוי.
ה. הוצאות רפואיות
מחלת התובעת הוכרה כמחלת מקצוע בשנת 2001. ממועד זה ואילך - זכאית התובעת לכיסוי הוצאותיה הרפואיות לרבות נסיעות לטיפולים, על ידי המל"ל.
אומנם המחלה פרצה בשנת 1983 ומאז - התובעת עושה שימוש בתרופות שונות. אך היא בחרה להגיש את תביעתה רק בשנת 2005, ארבע שנים לאחר שהמל"ל הכיר בתביעתה. עם זאת, ראיתי להעריך את ההוצאות מעבר למכוסה על ידו, עבור רכישת כפפות ועוד אמצעי ריפוי שונים, בסכום כולל של 5,000 ₪ לעבר ולעתיד גם יחד. אלמלא נדחתה התביעה, היה סכום זה נפסק במלואו, ללא הפחתה בגין אי נקיטת צעדים לריפוי שכן עיקרו לעבר.
ו. הפחתה בגין אשם תורם
כפי שפורט לעיל - אלמלא דחיתי את התביעה, היה עלינו להפחית שליש מהסכום שהיה נפסק לתובעת, בגין אשם תורם למצבה.
ז. ניכויים
א. התובעת קיבלה מענק חד"פ מהמל"ל, בשווי של 33,740 ₪, נכון ליום 14/2/03; ובסך של 13,864 ₪ נכון ליום 29/4/03 (נ/14).
שווי הנ"ל למועד פסק הדין: 59,157 ₪ .
ב. מיום 12/7/02 ועד גיל מאה ועשרים- זכאית התובעת לתשלומי פנסיה בשיעור
של 70%.
גובה הגמלה נכון ליום 26/11/09 הינו הסך של 2,783.29 ₪ (נ/13).
מר שמואל קנובלר - איש הקרן, הסביר כי מקום שמדובר ביציאה לפנסיה מוקדמת עקב הכרה בנכות על ידי המל"ל, המזכה במענק חד"פ - מקוזז שווי המענק החד"פ של הקרן אם שולם מהתקבולים המשולמים בהמשך הגימלה. הוא הבהיר שבפועל - כך נעשה עם התובעת, כאשר המענק ששולם לה טרם קיבלה כספים מהמל"ל הוחזר על ידה על דרך של קיזוז מכספים שהגיעו לה (נ/12; נ/13 ועדותו של מר קנובלר בעמ' 4-5 לפרוטוקול מיום 9/12/09).
ג. הואיל ומצאתי להעריך את הפגיעה בכושר השתכרותה של התובעת בשיעור של 20% בלבד, וקג"א משלמת לה 70% גמלה, ממילא אין מקום לנכות את תשלומי הגימלאות המשולמים לה בגין זכויות שצברה במהלך שנות עבודתה הרבות בנעמ"ת.
ד. מאידך - יש לנכות את המענק החד"פ ששולם על ידי המל"ל כאמור לעיל, בסך של 59,157 ש"ח נכון למועד פסק הדין.
47. אזכיר כי הדיון בשאלת גובה הנזק לעיל הינו תיאורטי בלבד, הואיל וקבעתי שדין התביעה להידחות מחמת התיישנות וכן - הואיל וקבעתי שגם אלמלא נדחתה התביעה מחמת התיישנות, הרי שלא קמה חבות מצד הנתבעות בנסיבות העניין.
סוף דבר
48. צר לי על התובעת, אשר עבדה בנעמ"ת משך כ-23 שנה, ובשל חוסר מזל שמקורו ברגישות אישית ומיוחדת, מצאה עצמה לוקה במחלת הפטרת אשר על פי המומחים ונסיון החיים- בד"כ עובדים בתפקידים דומים לשלה לא לוקים בה. אין לי ספק שהמחלה פוגעת באיכות חייה ומאמינה אני כי הדמעות שזלגו מעיניה במהלך עדותה – היו אמיתיות, ובאו מתוך כאב לב של אישה שלא השכילה לחשוף את מחלתה בפני הגורמים הממונים עליה מרגע שפרצה לפני כמעט 30 שנה, בחרה להסתירה, ולולא עשתה כן - לא מן הנמנע כי השתלשלות העניינים הייתה אחרת.
מאחלת אני לתובעת ריפוי מוצלח של מחלתה ורפואה שלמה, אך את תביעתה אין בידי לקבל והיא נדחית מכל הטעמים שפורטו לעיל.
בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, ראיתי שלא להטיל על התובעת הוצאות לטובת הנתבעות.
פסקי דין נוספים בנושא: פורום רשלנות רפואית , מצוקה עוברית, אבחון סרטן ועוד