פיגור שכלי - פיגור שיכלי - רשלנות רפואית?


פיגור שכלי- פגור שיכלי - רשלנות רפואית בהריון?

להלן פס"ד הנוגע לסוגיית זיהוי מומים כגון פיגור שכלי וכדומה בעת מעקב ההריון. לשלאלות בנושא ניתן לפנות לעו"ד ענת מולסון בטלפון 0524787850 או במייל: legal1@bezeqint.net


א 3304/98 פלונים נ’ המרכז הרפואי ע"ש שיבא, מדינת ישראל משרד הבריאות, פרופ’ שלמה משיח


פלונים



נ ג ד


1. המרכז הרפואי ע"ש שיבא
2. מדינת ישראל משרד הבריאות
3. פרופ’ שלמה משיח


פסק דין

1. התובעת 2 (להלן: "התובעת") היא אמו של התובע 1 (להלן: "התובע"). התובע נולד ביום 20.12.73, בשבוע ה-34 להריונה של אמו, בבית החולים תל השומר. התובע סובל מפיגור שכלי חמור, מקוודרופלגיה ספסטית ומעוורון מלא.
עילת תביעה של התובעים היא "הולדה בעוולה". לטענתם, לאור מצבו של התובע, מוטב היה לולא היה נולד, מאשר לו נולד.

2. לאמו של התובע יש דם מסוג AB מינוס - RH שלילי. לאביו המנוח היה דם מסוג A פלוס - RH חיובי.
מצב כזה עלול לגרום לסכנה לעובר, מטעמים שיובהרו בפירוט בהמשך פסק דין זה.

אמו של התובע טופלה לפני ההריון ובמהלך ההריון שלה על ידי הנתבע 3 - פרופ’ משיח. אין מחלוקת כי פרופ’ משיח היה מודע לסכנה הנובעת מחוסר ההתאמה בין סוג הדם של האם לבין סוג הדם של העובר. אין גם טענה לפיה הטיפול שנתן פרופ’ משיח לאם במהלך ההריון היה רשלני או לא תקין מכל בחינה שהיא.
3. ב"כ התובעים הבהיר את טענות התובעים בישיבת קדם המשפט מיום 8.2.06. הוא הצהיר כי "אנו טוענים שלא היה צריך לסייע או לגרום לכך שאמו של התובע תכנס להריון. בנוסף, אנו טוענים שלא הסבירו לה על הסיכון של לידת ילד נכה, אם היא היתה יודעת על הסיכון, היא לא היתה נכנסת להריון. אין לנו טענה לגבי הטיפול שלה במהלך ההריון ועל היותו רשלני" (ר’ עמ’ 7 שורות 3-5).

טענות התובעים
4. טענת התובעים נוגעת למידע שמסר פרופ’ משיח לתובעת. על פי הטענה, בהתאם למידע שנמסר לתובעת על ידי פרופ’ משיח, היא היתה סבורה כי הטיפול והמעקב במהלך ההריון יבטיחו לה שכתוצאה מההריון יקרה אחת משתיים - היא תלד תינוק בריא, או שתפיל, או תלד עובר מת. לטענת התובעת, היא לא היתה מודעת לאפשרות שתלד תינוק נכה, כפי שקרה בסופו של דבר, פרופ’ משיח לא העמיד אותה על הסיכון הזה, ולו היתה מודעת לכך, לא היתה נכנסת להריון כלל.

התובעת הוסיפה וטענה, כי הסיכון ללידת תינוק נכה היה גבוה במיוחד, לאור המספר הגבוה של ההריונות שהרתה התובעת, קודם ללידתו של אריאל.

5. ב"כ התובעים טוען כי ניתן להגיע למסקנה לפיה התובעת לא הוזהרה מפני הסיכון של לידת תינוק נכה, מעדותה של התובעת עצמה בתצהירה ובחקירתה הנגדית. המסקנה הזאת מתחזקת גם נוכח העובדה שפרופ’ משיח לא הציג רישום רפואי שבו נזכרה האזהרה שנתן לתובעת.
העדרו של רישום רפואי, יש בו על פי הטענה, כדי להעביר את נטל הראיה אל הנתבעים - להוכיח כי אזהרה על האפשרות של לידת תינוק נכה אכן ניתנה לאם.

עוד נטען כי גם בחקירתו הנגדית, פרופ’ משיח ציין את הסכנה בכך שאי ההתאמה בין סוג הדם של האם ושל העובר תגרום ללידת עובר מת, את הסכנה של הפלה, ואת האפשרות של לידה מוקדמת של תינוק בריא, אך לא ציין את הסכנה של לידת תינוק נכה כתוצאה מאי ההתאמה.


התובעים מודים כי לתובע יש אחות גדולה, ד’, שנולדה עם נכות קלה. הם מודים כי היום ידוע להם כי יתכן שגם נכות זו היא תוצאה של אי ההתאמה בין הדם של האם לבין דמה של ד’. אולם, התובעת טוענת כי עניין זה לא היה ידוע לה לפני שהתובע נולד, והיא היתה סבורה כי הנכות הקלה של ד’ נגרמה כתוצאה מהעדר אספקת חמצן למוח למשך זמן קצר במהלך הלידה של ד’.

טענות הנתבעים
6. מנגד, טוענים הנתבעים כי פרופ’ משיח העמיד את התובעת על מכלול הסכנות להן היא היתה חשופה. היא היתה מודעת גם לסכנה שייוולד לה תינוק נכה, ואף על פי כן החליטה להכנס להריון, תוך תקווה כמובן שייוולד לה תינוק בריא.

הנתבעים טוענים כי התובעת היתה במעקב צמוד במהלך ההריון, שנועד לבחון את רמת הנוגדנים במי השפיר. המעקב נועד לכך שאם תיצפה עליה ברמת הנוגדנים, ניתן יהיה ליילד את האם בלידה מוקדמת, כדי למנוע את המשך הפגיעה והנזק לעובר. הנתבעים טוענים כי המעקב ההריוני כלל דיקורי מי שפיר רבים. גרסת התובעת לפיה היא הבינה כי המעקב נועד רק כדי למנוע הפלה, איננה סבירה שכן בדיקת מי שפיר איננה בדיקה שנועדה לצפות הפלות, או למנוע אותן (אלא היא עצמה עלולה להביא להפלה).

ב"כ הנתבעים טוען כי עדותה של התובעת היתה מגמתית ומיתממת. מנגד, לטענתו, היתה עדותו של פרופ’ משיח עדות יציבה וברורה. מעדותו עולה גם כי אין לתת אמון בגרסת התובעת לפיה לו היתה מודעת לסיכון של לידת ילד נכה - היא היתה מעדיפה לאמץ ילד. זאת, בין היתר משום שגם לאחר לידתו של התובע, כשבני הזוג כבר ידעו כי התובע הוא פגוע ונכה, רצו בני הזוג לנסות ולהרות פעם נוספת.
7. באשר לרישומים הרפואיים, טוענים הנתבעים כי נוהל רישום מפורט ביחס לעצם הטיפול שהתובעת קבלה.
אין עדות לפיה במועד הרלוונטי (שנת 1973), היה רופא סביר צריך לתעד הסברים שניתנו על ידיו להורים, מה עוד שאין מדובר בפעולה אקטיבית פולשנית, שרק ביחס אליה יש להחתים מטופל על טופס "הסכמה מדעת".

הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התובעת היתה מודעת לכך שנכותה של בתה ד’ היא תוצאה של אי ההתאמה בין סוג ה-RH של האם לבין זה של הבת, וכי הדבר נובע בין היתר מכך שהמידע אודות נכותה של הבת ד’, הובא לידיעתו של פרופ’ משיח מהתובעת, וכתוצאה מכך החליט פרופ’ משיח לערוך לאם בדיקת נוגדנים.

הסיכון בהריון של אשה בעלת דם מסוג RH מינוס
8. כאשר לאישה יש דם מסוג RH מינוס, והיא נשואה לגבר שסוג דמו הוא RH פלוס, העוברים שהיא נושאת יהיו לרוב בעלי סוג דם שלRH פלוס.
בכל הריון של האם (בין אם הוא מסתיים בלידה ובין אם הוא מסתיים בהפלה), עוברות כדוריות דם של העובר לדם האם, במהלך ההריון ובעיקר במהלך הלידה. מעבר כדוריות הדם של העובר לאם, במקרה כזה, יוצר אצל האם "ריגוש" - היינו, יוצר נוגדנים, שעלולים להשפיע על העובר, אם האם תהרה שוב (לכן התופעה היא נדירה בהריון הראשון של האם, ושכיחותה עולה בכל הריון נוסף - ר’ חוות דעתה של פרופ’ גיל מטעם התובעים).

כך, בהריונות הבאים, הנוגדנים של האם עוברים את מחסום השליה, מגיעים לעובר, תוקפים את כדוריות הדם האדומות שלו, ומפרקים אותן. העובר מפתח אנמיה גדלה והולכת. אם הוא לא מטופל או לא מוצא מהרחם במועד, הוא מפתח תופעה המכונה "הידרופס פטליס - hydrops fetalis", המתבטאת בבצקות וצבירת נוזלים ברקמות ובחללי הגוף (ר’ עדותו של פרופ’ משיח בעמוד 35 שורות 8-14 לפרוטוקול, חוות דעתה של פרופ’ גיל בעמ’ 3, וחוות דעתו של פרופ’ כספי, בעמוד 3 לחוות הדעת).
9. על מנת לנסות למנוע את התופעה הנ"ל, ניתן לבחון את רמת הנוגדנים של האם לפני ההריון, ולנסות לעקוב אחרי רמת הבילירובין של העובר במהלך ההריון. עליה ברמת הבילירובין היא אינדיקציה לפגיעה של נוגדני האם בכדוריות הדם של העובר. במצב כזה ניתן ליילד את התינוק כדי למנוע את המשך הפגיעה בו, או לעשות לו עירוי דם תוך רחמי (עדותו של פרופ’ משיח, עמ’ 35 שורות 16-26, וחוות הדעת של פרופ’ כספי בעמ’ 6).

ההסטוריה הרפואית של התובעת
10. ההריון ממנו נולד התובע היה ככל הנראה הריונה התשיעי של התובעת (התובעת כופרת בכך, וטוענת כי מדובר בהריון השישי בלבד). התובעת היתה בת 36 בעת ההריון.
התובעת עברה 5 הפלות יזומות לפני שנת 1962 (לטענתה מודבר ב-3 הפלות). בשנת 1962, נולדה בתה הבכורה, ד’. ד’ סבלה מצהבת בלידה - רמת הבילירובין שלה הגיע ל-18 מג"ר. לד’ יש נכות קלה ביד וברגל כתוצאה מפגיעה נוירולוגית, שנגרמה ככל הנראה כתוצאה מאי ההתאמה בין סוג הדם של ד’ לבין זה של אמה, התובעת.
לאחר לידתה של ד’, בצעה התובעת הפסקת הריון נוספת. בשנת 1972 הרתה התובעת פעם נוספת. היה זה הריון של תאומים שהסתיים בלידה מוקדמת בחודש השישי, והעוברים לא שרדו.

11. התובעת פנתה לפרופ’ משיח, לטענתה משום שהיא התקשתה להכנס להריון, וכדי שהוא יסייע לה לעבור את ההריון בהצלחה (ר’ ס’ 8 לתצהיר עדותה הראשי). התובעת כפרה בכך שנכנסה להריון כתוצאה מטיפול שקבלה אצל פרופ’ משיח, ואילו הנתבעים טענו כי היא הרתה לאחר טיפול על ידי כלומיפן ציטרת.
לפני ההריון, נבדקה רמת הנוגדנים נגד גורם RH בדמה של התובעת, הרמה היתה נמוכה (ר’ חוות דעתו של פרופ’ כספי בעמ’ 3).

בשבוע השביעי להריון, אושפזה התובעת בחשד להריון חוץ רחמי שנשלל. רמת הנוגדנים נגד RH היתה עדיין שלילית, אולם כייל הנוגדנים עלה בהדרגה עד ל1/256 בשבוע ה-27 להריון. בשלב זה הוחלט על ביצוע בדיקות של מי השפיר של האם לצורך הערכה מדויקת יותר של מצבו של העובר. התובעת עברה, לכן, בדיקות מי שפיר מדי שבוע - שבועיים, מהשבוע ה-27 להריונה, ועד לשבוע ה-34. הבדיקה האחרונה הזו העידה על כייל נוגדנים גבוה במי השפיר המורה על יילוד.
לכן, אושפזה התובעת באופן מיידי לשם גרימת לידה, והתובע נולד כאמור בשבוע ה-34 להריון.

לידתו של התובע
12. התובע נולד בלידה רגילה במשקל 2 ק"ג. דמו היה מסוג RH פלוס.
לגישתה של המומחית מטעם התובעים, היו לו בלידתו סימנים מובהקים של Hydrops Fetalis- חיוורון, בצקות פריפריות, Hepatosplenomegaly. האפגר שלו בדקה הראשונה לאחר הלידה היה 1.

רמת הבילירובין בדמו של התובע בלידה היתה 8 מ"ג /ד"ל’. התובע לא היה מסוגל לנשימה עצמונית והוא הונשם ברציפות במשך 16 יום. לתובע בוצעו 5 החלפות דם, שבעקבותיהן הופיעה אצלו גם טרומבוציטופניה (ר’ חוות הדעת של פרופ’ כספי ושל פרופ’ גיל).

מצבו של התובע השתפר בהדרגה, והוא שוחרר מבית החולים לאחר כחודש, במשקל 3.450 ק"ג, וכשהוא סובל מאז ועד היום עד היום מנכות קשה ביותר.


13. בין הצדדים היתה מחלוקת ביחס לשאלה האם נכותו של התובע היא פונקציה של העובדה שהוא נולד כפג, או שהיא פונקציה של אי ההתאמה בין סוג הדם שלו לבין זה של אמו.

פרופ’ משיח טען בהקשר זה בחקירתו הנגדית כי מצבו של התובע כאשר נולד, מבחינת רמת הבילירובין שלו היה טוב אף מזה של אחותו ד’. לטענתו "הוא הוגש לפגיה במצב מצוין, הוא לא היה הידרופס, הוא היה בילירובין 6, לד’ היה 19. ההמוגלובין שלו היה 7.6 שזו אנמיה יחסית קטנה ומייד הוא קבל החלפות דם כדי לא לתת לבילירובין לעלות..." (ר’ עמ’ 36 שורות 16-17). יוער כי מסקנתו של המומחה מטעם הנתבעים, פרופ’ כספי, שונה במקצת.

14. עוד יוער כי בשנת 1979, אמצו התובעת ובעלה המנוח ילד נוסף. לטענת הנתבעים, הילד הוא בנו הביולוגי של האב המנוח מאישה אחרת. התובעת כופרת בכך.
עוד יצוין כי האב המנוח נפטר ביום 28.6.95, היינו התביעה הנוכחית הוגשה מספר שנים לאחר פטירתו.

דיון
15. כדי להכריע במחלוקת שבפני, יש לדון במספר שאלות. כאמור, מתמקד הדיון בשאלת ידיעתה של התובעת על הסיכון שבלידת תינוק נכה כתוצאה מאי ההתאמה.

יש לבחון קודם את השאלה על מי חל הנטל להוכיח כי ניתן או לא ניתן הסבר על סיכון כזה;
יש לבחון את השאלה מה הוכח ביחס להסברים שניתנו לתובעת לגבי הסיכון שבלידת תינוק נכה;
יש לבחון את השאלה האם ניתן להסיק מחומר הראיות בכללותו כי התובעת היתה מודעת לסיכון שבלידת תינוק נכה כתוצאה מאי ההתאמה, שאז לא נגרם לה נזק אף בהנחה שפרופ’ משיח לא נתן לה הסבר על הסיכון הזה;

כן יש לבחון את שאלת הקשר הסיבתי, היינו את השאלה - בהנחה שהתובעת לא היתה מודעת לסיכון של לידת תינוק נכה כתוצאה מאי ההתאמה, האם הוכח כי לו היתה מקבלת הסבר בדבר הסיכון הזה, היא היתה מחליטה שלא להרות - אלא לאמץ ילד.

על מי מוטל נטל ההוכחה
16. לפני שנפנה לסקור את חומר ראיות ולבחון מה הוכח ביחס למידע שניתן לתובעת בטרם ההריון, נבחן את השאלה על מי מוטל נטל ההוכחה בתביעה.
ככלל, כידוע, מוטל על התובעים להוכיח את תביעתם על כל מרכיביה. אולם, בתביעה הנוכחית טוענים התובעים כי יש להפוך את הנטל, כתוצאה מכך שלא הוצג על ידי הנתבעים רישום המעיד על ההסברים שניתנו לתובעת לפני שנכנסה להריון. לטענת התובעים היתה חובה על פרופ’ משיח לרשום את האזהרה להורים מפני סכנת היוולדו של ילד נכה, ואת הסכמתם להמשיך בהריון לאחר כל בדיקה ובדיקה. העדרו של רישום כזה - כך נטען - מעביר את הנטל אל הנתבעים, להוכיח כי הסבר ביחס לסיכון של לידת תינוק נכה אכן ניתן לתובעת.

17. אינני סבורה כי יש לקבל את הטענה.

ההלכה הפסוקה קובעת כי כאשר בית המשפט בוחן האם נפל חסר ברישום עליו לבחון זאת בהתאם לסטנדרט המקובל בעת הרלוונטית למעשים נשוא התביעה. בענין זה נקבע לאחרונה בע"א 4747/05 פלונית נ’ שרותי בריאות כללית (טרם פורסם; להלן: "ענין פלונית") כי "... עלינו להיזהר מהרכבת פרקטיקות מודרניות, שהתגבשו בעידן של פסיקה המחייבת תיעוד ושל חוק זכויות החולה, באופן גורף על ימים שמכבר, והדבר כמובן מחייב ראיות הרלבנטיות לעת המתאימה ..." (פיסקה 14 לפסק דינו של כב’ השופט א’ רובינשטיין).

בית המשפט העליון התבסס על ההלכה הידועה לפיה "המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת המעשה..." (ע"א 180/60 פרדו נ’ פלדמן, פ"ד ט"ו (3) 1974, 1977), "והכל בהתאם לנורמות המקובלות אותה עת בעולם הרפואה" (ע"א 323/89 קוהרי נ’ מדינת ישראל, פ"ד מ"ה (2) 143).

כך, בתי המשפט בחנו האם נפל פגם באופן שבו נעשו רישומים רפואיים בהתאם לסטנדרט המקובל והקריטריונים באותה עת (ר’ לדוגמא, ע"א 5373/02 נבון נ’ קופ"ח, פ"ד נ"ז 4 35; ע"א 1/01 שמעון מרדכי נ’ קופת חולים, פ"ד נ"ו (5) 502 - באותו ענין, התייחס בית המשפט לסטנדרט המקובל אותו זמן בבית החולים; ת"א (י-ם) 1578/98 מור נ’ ד"ר שגיב , פ"מ תשס"א (1) 913, שם נפסק כי יש לבחון רישום בטופס הסכמה לניתוח בהתאם לסטנדרטים שהיו חלים לפי הדין שקדם לחוק זכויות החולה. נפסק כי לא היתה חובה לרשום את הסברי הרופאים וניתן היה להסתפק בהסברים בעל-פה).

18. מכאן עולה כי על התובעים להוכיח כי במועד הרלוונטי לתביעה, דהיינו בשנים 1972-1973, היה נהוג ומקובל לנהל רישום הסברים שניתנו לאם טרם הכניסה להריון, בדבר הסיכונים לנזקים שעלולים להגרם לתינוק (וזאת באבחנה מהשאלה האם היתה חובה להסביר על קיומם של הסיכונים, שאלה שאיננה שנוייה כלל במחלוקת).

19. התובעים לא עמדו בנטל זה.

אכן, ההלכה הפסוקה הכירה, גם בטרם חקיקתו של חוק זכויות החולה, בחשיבות של רישומים רפואיים מדוייקים. רישום רפואי, כך נפסק, הוא "שימורו הפיזי של הזכרון שבתודעתנו. הוא מבטיח את שלמות המידע בפני המחליט..." (ר’ ע"א 2506/95 קליין ואח’ נ’ קנר ואח’, פ"ד נ"א (1) 505 שהתובעים הפנו אליו בסיכומיהם, המאזכר את פסק הדין בענין ברונר נ’ קופת חולים).
יחד עם זאת, אמת המידה לרמת התיעוד הנדרשת נגזרת ממבחן הסבירות. אל מול חשיבותו של התיעוד נשקלים שיקולים מעשיים של אפשרויות ויכולת מבחינת תנאי עבודתו של הרופא, דחיפות פעולתו, העומס המוטל עליו, וכיוצא באלה (ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ’ פינטו, תקדין-עליון 2002 (3) 2648).

20. יש לזכור כי ענייננו מתייחס למקרה שאירע לפני למעלה מ-32 שנים, כאשר הרישום אליו מתייחסים התובעים הוא רישום בדבר הסבר על סיכונים של לידת תינוק נכה - שניתנו או לא ניתנו לאם לפני שנכנסה להריון, ולא רישום המתייחס לעצם הטיפול שניתן.

התובעים אינם טוענים כי הרופא, פרופ’ משיח, היה חייב להחתים את האם על טופס "הסכמה מדעת" או טופס דומה לו, לפני שהיא החליטה להעזר בו לצורך כניסה להריון ומעקב אחרי ההריון. הטענה היא רק כי על הרופא היתה מוטלת חובה לנהל רישום עצמי של תוכן השיחות שלו עם האם, ולתעד את האזהרות שנתן לה במהלך השיחות הללו.


21. כשנשאל פרופ’ משיח מדוע לא רשם את ההסברים להורים הוא העיד כי "מדובר בשנת 73, בקושי נרשם משהו באותם שנים בגליון, תיקח גליונות מהשנים האלה ואף 10 ו-20 שנה לאחר מכן ולא תמצא גליון שכתוב בו כל כך הרבה. מי חלם אז על תביעות הזויות ועל חוק זכויות החולה". (עמ’ 40 לפרוטוקול, שורות 10-12). המומחה מטעם התובעים, פרופ’ רנה גיל לא התיחסה בחוות דעתה לענין זה. פרופ’ גיל מפרטת בחוות דעתה כי "מן הראוי היה להעמיד את האם בפני הסכנות הכרוכות בהריון זה למרות ביצוע המעקב שהיה נהוג באותה עת". אולם, היא אינה מתיחסת לשאלה האם באותו זמן היה נוהג לנהל רישום עצמי של האזהרות שניתנו לחולה בכרטיס המעקב.

22. התובעים הפנו בסיכומיהם לפסיקה ממנה, לטענתם, ניתן ללמוד על הנורמות שהיו נהוגות בענין חובת הרישום בטרם נחקק חוק זכויות החולה. פסיקה זו עוסקת בחובה לנהל רישום אודות הטיפול הרפואי שניתן לחולה. אולם, לא מצאתי בפסיקה זו עיגון לחובה למתן אזהרות ותיעוד שיחות. כמו כן הפסיקה ברובה דנה במועדים מאוחרים לאלו הרלוונטים לתובענה.

23. התובעים הפנו לת"א (י-ם) 577/95 שושני נ’ פרופ’ יגל (לא פורסם). שם נדונה תביעה רשלנות שעניינה אי גילוי מומים בבדיקות שבוצעו טרם הלידה, ובליקוייים ברישומים הנוגעים לבדיקות אלה. בית המשפט מצא ליקוי ברישומים הנוגעים לתיעוד של בדיקת אקו לב העובר ושל הממצאים והחשדות בעטייה. התובעים הפנו לדברי בית המשפט לפיהם " יש חשיבות מרובה לתיעוד בענין אנמנזה (הכוונה למידע שנמסר על-ידי החולה ותשובותיו לשאלות מנחות של הרופא, ר.ר. ) , דיאגנוזה (אבחנה- ר.ר.), ופרוגנזה (הערכה של מהלך מחלה בחולה מסוים-ר.ר.), כדי שנדע מה המידע שקיבל הרופא מפי המטופל, או בדרך של הפניה מרופא אחר, מה דעתו בענין הממצא, ובענין זה אפילו הרהורי מחשבה על דעתו זו חשובים לאין ערוך כדי שנדע בעתיד אם צדק או טעה בקביעת הפרוגנוזה והטיפול המיידי או העתידי". מדברים אלה התובעים ביקשו ללמוד על החובה במקרה שלפנינו.

אינני מקבלת את הטענה. ראשית כל, מדובר בפסיקה מאוחרת מאוד למועדים נשוא התביעה. באותו ענין דובר בתינוקת שנולדה בשנת 1993, דהיינו כ-20 שנה לאחר המועד הרלוונטי לתביעה. שנית, אינני סבורה כי ניתן ללמוד מפסיקה זו על קיומה של חובת רישום תוכן שיחות בין רופא ומטופל. מפסק הדין עולה חשיבות התיעוד על מנת שיהיה אפשר ללמוד בעתיד על אופן הטיפול (כך גם יושם העיקרון בפסק הדין).

24. לעומת זאת, הנתבעים הפנו לפסיקה ממנה ניתן ללמוד כי בשנות ה-80 לא היתה נהוגה חובה כזו (כאמור בעניננו מדובר בשנים מוקדמות יותר). כך, בת"א (חי) 10492/97 אפטאבי עדיאל נ’ שירותי בריאות כללית (לא פורסם) דובר בתביעה שעילתה הולדה בעוולה. התובעים טענו כי אין זכר ברישומים לטענת הנתבעת, בדבר הסבר שניתן להורים כי בנוגע לאופציה להפסקת הריון, או כי נמסר להורים שמדובר במום קשה. בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת כי באותו זמן (שנת 1988) הרישום נעשה על גבי טפסים סטנדרטים, שלא חייבו לציין את השיחות עם ההורים וההסברים שניתנו להם, ודחה את התביעה מטעם זה ומטעמים אחרים.

25. מכאן, לא הוכח כי במועדים הרלוונטים לתביעה (ואף במועדים המאוחרים יותר בטרם שנחקק חוק זכוית החולה) קמה חובה לתעד ברישומים רפואיים שיחות בין רופא למטופלו, ואזהרות שניתנו למטופל במהלך שיחות אלה. לכן, אינני מוצאת לנכון להתייחס לשאלת קיום חובה כזו היום, לאחר חקיקת חוק זכויות החולה. אעיר רק כי הענין מוטל בספק בעיני גם כיום.

לכן, אני סבורה כי העובדה שלא קיים רישום המתעד את ההסברים שניתנו לתובעת על ידי פרופ’ משיח, אין בה כדי להצדיק את היפוך נטל הראייה והעברתו לפרופ’ משיח, ומכאן שהנטל להוכיח את העובדה שלא ניתנו הסברים - היה ונותר על שכמה של התובעת הטוענת זאת.

יובהר בסוגריים כי גם לו היה הנטל מוטל על הנתבעים, אני סבורה כי הם הרימו אותו, וכי הם הוכיחו לאור חומר הראיות בכללותו כפי שיפורט לעיל, כי פרופ’ משיח הבהיר לאם גם על קיומו של סיכון ללידת תינוק פגוע.

אילו הסברים ניתנו לתובעת?
26. כאמור, לגרסת הנתבעים, ניתנו לתובעת ובעלה לפני ההריון ומהלכו, הסברים מלאים על מצבה ועל הסיכונים הכרוכים בו מבחינת העובר.
פרופ’ משיח העיד כי הסביר לתובעת ולבעלה בדבר הסיכונים: "הסברתי לה בפעם הראשונה כשנפגשנו לצורך טיפול פוריות וידעתי את ההסטוריה של ד’, הסברתי לה כשהמצב נעשה חמור יותר כשהנוגדנים בשבוע ה-27 עלו ל-1/126, והסברתי לה בכל פעם מה משמעותו של דיקור" (ר’ עמ’ 39 שורות 19-23). עוד העיד פרופ’ משיח - עדות שאני מקבלת אותה, כי "עוד לפני חוק זכויות החולה, נהגתי לספר כל מה שידעתי לחולים" (עמ’ 20 שורה 2).

27. זאת ועוד, התובעת עצמה טוענת כי היא היתה מודעת לכך שקיימת בעיה כתוצאה מהעובדה שסוג הדם שלה הוא RH מינוס (ר’ סעיף 11 לתצהירה). היא היתה מודעת לכך שכתוצאה מכך, יתכן שהעובר ייפגע וימות, ואף היתה מודעת לכך שכתוצאה מכך יתכן שייאלצו ליילד אותה בלידה מוקדמת. לצורך כך התנהל, לטענתה, מעקב של רמת הנוגדנים במי השפיר של העובר.

כך טוען ב"כ התובעים בסיכומים: "מטרת המעקב היא לזהות את תחילת התהליך התחלואי, וכשזה מתרחש, יש לבצע לידה מזורזת בטרם העובר יחלה וייוולד מת" (ס’ 3 ה’ לסיכומים). ובהמשך, בס’ 3י’ לסיכומים מבהיר ב"כ התובעים כי "בהסתמך על דברי פרופ’ משיח, סברה האם שזיהוי תחילת התהליך התחלואי בשלב מתקדם זה של ההריון יביא לזירוז הלידה, וזאת במטרה ללדת לפני שהעובר יינזק".

גם בחקירתה הנגדית של התובעת, היא העידה: "בגלל שהמצב של הנוגדנים גדל, הזמינו אותי ללידה בחודש השמיני. אם לא עושים את הלידה מוקדם, זה יכול לגרום להפלה. העובר יכול למות" (ר’ עמ’ 18 לפרוט’).

כלומר, עמדתה של התובעת, בהתאם לעדותה ולסיכומים מטעמה, היא כי היא היתה סבורה שמטרת המעקב ההריוני היא לזהות את תחילת תהליך התחלואה - כדי לזרז את הלידה כאשר הוא יקרה, ועל מנת שהתהליך לא יתפתח באופן שהעובר "יחלה וייוולד מת". יובהר כי עמדה זו עולה בקנה אחד עם ההסברים הרפואיים של הנתבעים, כפי שניתנו על ידי פרופ’ משיח.

28. אחזור ואדגיש, כי התובעים אינם טוענים כל טענה ביחס לטיפול עצמו שנתנו הנתבעים לתובעת, ואין להם כל טענה לפיה המעקב, הטיפול או הלידה עצמה בוצעו ברשלנות. כלומר, הדברים שנאמרו לתובעת ערב ההריון ובמהלכו, אכן בוצעו על ידי פרופ’ משיח כפי שהבטיח - הוא אכן ניהל מעקב צמוד אחרי רמת הנוגדנים של העובר, וכאשר איתר עלייה ברמת הנוגדנים במהלך החודש השמיני להריון, הוא החליט להפסיק את ההריון, על מנת להפסיק את הפגיעה בעובר, ולכן יילד את התובעת בשבוע ה-34 להריונה.

29. הקושי בעמדת התובעת כפי שהיא מוצגת לעיל, הוא בכך שהתובעת מציגה עמדה לפיה הובהר לה שקיימות שתי אפשרויות בלבד - שהתינוק ייוולד בריא, או שלא ישרוד, וימות.
אולם, קריאה מדוקדקת של עמדת התובעת כפי שסוכמה על ידי בא כוחה, מעלה כי התובעת היתה מודעת לכך שהפגיעה בעובר היא פגיעה הדרגתית. מדובר ב"תהליך", במחלה של העובר, שעלולה להתפתח במהלך ההריון. זיהוי מהיר של המחלה - יביא ללידה מוקדמת, לפני שנגרם נזק משמעותי לעובר. ככל שהעובר יוסיף לשהות ברחם, יחמיר מצבו, עד שבסופו של דבר תגרום המחלה למותו.
אם זה האופן שבו הובהרו הדברים לתובעת לפני ההריון, אינני סבורה כי ניתן לטעון שלא כל המידע הובא בפניה. התובעת היתה מודעת לסיכונים. היא היתה מודעת לאפשרות של התפתחות מחלה בעובר. אין מדובר - גם לגרסתה - בפגיעה בעובר שמשמעותה היא מוות מיידי שלו, אלא בפגיעה הדרגתית, שמטרת המעקב היא לאבחן אותה בהקדם האפשרי.
כאשר אדם מודע לכל האמור, הוא בהכרח מודע לכך שאיתור של הפגיעה בשלבים מאוחרים שלה, עלול להוביל לכך שהתינוק ייוולד פגוע, ולמרות זאת ייוולד חי.

30. יש להוסיף בהקשר זה, כי קשה כמובן לבחון היום את האופן המדויק בו נאמרו הדברים על ידי פרופ’ משיח לאם, לפני כ-33 שנים. קשה עוד יותר לבחון את האופן בו הובנו והופנמו הדברים על ידי הוריו של התובע. אך זאת יש לציין - מדובר בזוג שרצה מאוד ללדת ילד נוסף. על כל אין מחלוקת. (כפי שיובהר להלן, רצונם היה עז עד כדי כך שהם בקשו לנסות ללדת ילד נוסף אחרי התובע, ובסופו של דבר אמצו ילד נוסף).

סביר להניח כי ההורים, ערב הכניסה להריון, העדיפו לשמוע ולהפנים את הפן האופטימי בדבריו של פרופ’ משיח (ואין מחלוקת כי פרופ’ משיח הותיר להורים פתח גדול לתקווה כי ייוולד להם ילד בריא).


מובן שהיום, לאחר שהסיכון התממש, והתובעת חשה כי מוטב אולי אלמלא היה התובע נולד כלל, רואה התובעת את הדברים באופן שונה, ויתכן שהשינוי בנקודת המבט שלה, משליך גם על יכולתה לזכור מה בדיוק נאמר לה, מה היא הבינה ומה חשבה לפני ההריון ובמהלכו.

31. זאת ועוד, כפי שציינתי, אין חולק כי חובה היתה על הרופא המטפל להבהיר לאם את הסיכון הנובע מעובדת היותה בעלת סוג דם של RH מינוס. עם זאת, הסבר יכול להינתן בדרכים שונות, ברמות פירוט שונות, ותוך מתן הדגשים שונים.

בהחלט יתכן כי פרופ’ משיח נתן להורים הסבר ששם דגש על האופציה האופטימית, וציין כי המעקב ההריוני יסייע בהפחתת הסיכון, ויאפשר לעשות מאמץ לזרז את הלידה תוך פגיעה מינימלית בתינוק. גם אם זה האופן בו הובהרו הדברים לאם, אין בכך כדי לבסס את עילת התביעה כנגד פרופ’ משיח.

יובהר כי מעדותו של פרופ’ משיח עולה כי לאור רמת הנוגדנים הנמוכה שהיתה לתובעת טרם ההריון, ולאור אמצעי המעקב שהיו פרופ’ משיח, הוא הניח כי הסיכון ללידת תינוק נכה אינו גבוה. מסקנה זו עולה גם מחוות דעתו של פרופ’ כספי (ר’ עמ’ 5 לחוות הדעת). אין מקום לקבוע, לאור חומרת הראיות, כי הערכה זו לא היתה נכונה.

למעלה מן הצורך אעיר, כי אינני סבורה כי בית המשפט צריך להנחות רופאים להדגיש תמיד רק את התרחיש השלילי והפסימי מבין התרחישים העובדתיים האפשריים. די בכך שתרחיש כזה יוצג להורים (כמו לכל מטופל אחר), כתרחיש אפשרי, תוך פירוט רמת הסיכון שיקרה, באופן שיהיה ברור כי ההורים הבינו אותו והביאו אותו בחשבון, כדי שהרופא ייצא ידי חובת ההסבר.

32. עוד יש לציין כי התובעת טוענת כי הסיכון שבלידת ילד נכה ופגוע, לא היה ידוע לה גם במהלך ההריון. גם גרסה זו היא בעייתית. כאמור, אין חולק כי משלב מסוים בהריון, נערכו לתובעת בדיקות מי שפיר. התובעת טוענת כי הבינה שמטרת הבדיקות היא למנוע את הסיכון לו היתה חשופה - שהיה לגישתה סיכון של הפלה. ואולם, בדיקות מי שפיר אינן נועדות למנוע הפלות, והן אף מגדילות את הסיכון להתרחשותן.

סיכומה של נקודה זו - התובעים לא הרימו את הנטל ולא הוכיחו כי פרופ’ משיח לא הסביר להם, ערב הכניסה להריון ובמהלך ההריון, כי קיים סיכון שהתינוק ייוולד נכה. מכלול הראיות מוביל למסקנה כי פרופ’ משיח אכן הבהיר להורים גם על קיומה של אפשרות כזו.

מה ידעה התובעת לפני ההריון ביחס לסיכון בלידת תינוק נכה
33. אני סבורה כי הוכח שהתובעת ידעה לפני שנכנסה להריון כי קיימת סכנה שתלד תינוק נכה, וזאת הן בהתאם לדברים שהיא מודה שידעה ושנאמרו לה, והן בהתאם לחומר הראיות בכללותו.

ראשית, אני סבורה כי התובעת היתה מודעת לסכנה שבלידת תינוק נכה כתוצאה מכך שהוא ייוולד פג.

כפי שהובהר בראשית הדברים, קיימת מחלוקת מסויימת ביחס לשאלה האם מצבו של התובע כיום, נובע מאי ההתאמה בין סוג הדם שלו לבין זה של אמו, או שהוא פונקציה של הלידה המוקדמת, והעובדה שהתובע נולד כפג. כך או אחרת, אין מחלוקת כי התובעת ידעה כי קיים סיכון שיהיה צורך ליילד אותה בלידה מוקדמת, בטרם סיום תקופת ההריון - הדברים נובעים, כזכור, מעמדתה של התובעת מעדותה ובסיכומים.

התובעת לא הסבירה באופן מפורט מה סברה ביחס לאפשרות של לידה מוקדמת, ביחס לנזק שעלול להגרם לתינוק במקרה כזה. התובעת טענה כי ידעה על האפשרות כי תלד פג, אולם הניחה כי יהיה מדובר ב"פג בריא".

התובעת לא הבהירה בפירוט האם - העובדה הידועה לכל - כי לידת פג מסכנת את התינוק, היתה ידועה גם לה ערב ההריון. אם התובעת ידעה זאת, ואין כל סיבה להניח כי לא ידעה זאת, הרי שהתובעת ידעה כי קיימת סכנה שתלד תינוק נכה או בעל מום.
לענין זה אין השלכה לשאלה האם נכותו של התובע נגרמה בסופו של דבר כתוצאה מהפגות או כתוצאה מאי ההתאמה, שכן השאלה שצריך לבחון אותה היא מה ידעה האם בטרם כניסתה להריון ביחס לסיכונים האפשריים לתינוק.

34. זאת ועוד- אין מחלוקת כי לתובעת יש בת, ד’, שנולדה 11 שנים לפני שנולד התובע, ושסובלת מנכות קלה. בכתב התביעה טענה התובעת הבת ד’ "נולדה עם בעיית C.P. עקב מחלה המוליטית של היילוד, הנובעת מאי התאמת סוגי דם RH בין האם והוולד, אשר פגעה בה מבחינה מוטורית בלבד" (ר’ ס’ 7 לכתב התביעה).

35. התובעת טוענת כי מסקנה זו המצוינת בכתב התביעה, לא היתה ידועה לה לפני שהתובע נולד, אלא רק שנים לאחר מכן היא חשבה שאולי גם הבעיה של ד’ היתה יכולה להיות קשורה ל-RH (עמ’ 14 שורה 8 לפרוט’).

האם ניתן לקבל גרסה זו של התובעת, או שמא יש להעדיף את גרסת הנתבעים, לפיה התובעת היתה מודעת לכך שתיתכן בעיה של פגיעה בוולד עקב אי התאמה בין ה-RH שלו ושם האם, כתוצאה ממצבה של הבת ד’?

36. אני סבורה כי מכלול הראיות מוביל למסקנה כי יש לקבל את עמדתם של הנתבעים.

ראשית, הנתבעים הציגו את הרישום של פרופ’ משיח - במ/5, שם מציין פרופ’ משיח כי הבת ד’ סבלה מ"קרן היקטוריס" (פגיעה מוחית כתוצאה מרמת בילירובין גבוהה).

פרופ’ משיח הסביר בעדותו את משמעותה של התופעה של "קרן היקטוריס":
"כשעובר נמצא ברחם ורמת הבילירובין בדמו עולה, והוא אינו מקבל טיפול נאות... הבעיה הגדולה היא בבילירובין שזה החומר הרעיל שיכול לגרום לנזק בלתי הפיך ליילוד, הוא עובר את המחסום שבין הדם למוח, ושוקע בגרעיני המוח ואז מופיע "קרן" שזה שם של חוקר שתיאר לראשונה את הסינדרום הזה, הקטרו זאת צהבת של היילוד שנובעת מרמה גבוהה של בילירובין ששוקע בגרעיני המוח וגורם לנכות בלתי הפיכה אצל היילוד".

פרופ’ משיח העיד, כי התובעת אמרה לו שהבת ד’ ניזוקה בגלל עליית הבילירובין, וכתוצאה מכך יש לה נכות מוטורית. על סמך דברים אלה של האם, רשם פרופ’ משיח את הרישום שלו, בו השתמש במונח הרפואי לתופעה שהאם תיארה לו. הוא מעיד כי "שטחו בפני את הסיפור של ד’ ולא יכול להיות שלא דנתי במקרה של ד’. גם אם אני כתבתי "קרן היקטוריס’ זה התעורר ביום שהם הופיעו בפני" (עמ’ 43 שוררות 15-16)?
לתובעים אין הסבר ביחס לשאלה - איך ידע פרופ’ משיח כי הבת ד’ סובלת מנכות כתוצאה מקרן היקטוריס, אלמלא ההסבר של התובעת בשיחה שהיא ניהלה איתו כאשר הגיעה אליו לטיפול?

37. זאת ועוד, לטענת פרופ’ משיח שלא נסתרה, הוא שלח את התובעת לבדיקת נוגדנים בטרם כניסתה להריון, כתוצאה מכך שידע על המקרה של הבת ד’. אלמלא כן, לא היה צורך בבדיקה כזו (ר’ עמ’ 33 שורה 18 לפרוט’). המידע על הבעיה של הבת ד’, ניתן לפרופ’ משיח על ידי התובעת (אין כל מקור נטען אחר למידע), ואף ענין זה מחזק את המסקנה לפיה התובעת היתה מודעת לסיכון של פגיעה או נכות בתינוק כתוצאה מחוסר ההתאמה ב-RH.

38. לכאורה, עולה מסקנה דומה מהמסמך במ/9. מדובר ב"גליון יולדת" שנערך לתובעת כאשר הגיעה לבית החולים כדי ללדת את התובע. בגליון נכתב כי התובעת "נשואה 14.5 שנה. 1962 הריון ולידה רגילה 3.800 צהבת היילוד ואנמיה Kern Icterus עתה בריאה".

התובעים כפרו באותנטיות של המסמך בסיכומים מטעמם, וטענו כי המילים Kern Icterus הוספו למסמך בדיעבד, כדי להתאימו לטענותיו של פרופ’ משיח. עורכת המסמך לא זומנה לחקירה - לטענת הנתבעים משום שבכתב התביעה לא כפרו הנתבעים במסמך. לטענת הנתבעים, המסמך נערך לפני הולדתו של התובע, ולפני שהובהר כי הוא נכה, וניתן להסיק ממנו כי התובעת ידעה כי קיים קשר בין בעיית ה-RH לבין הנכות של הבת ד’.

אכן, עורכת המסמך במ/9 לא הוזמנה להעיד, ולכן האמור במסמך זה הוא עדות שמיעה. הנתבעים לא הבהירו מדוע יש לקבל את המסמך, חרף הכלל האוסר על קבלת עדות שמיעה. לכן, אינני מסתמכת על האמור במסמך זה.

סיכומה של נקודה זו - הנתבעים הוכיחו כי התובעת היתה מודעת, בטרם הריונה ובמהלך ההריון, לסיכון שתלד ילד נכה, והחליטה להרות חרף מודעותה לסיכון זה.

39. יוער בסוגריים כי התובעת לא טענה כי לא היתה מודעת לשיעור הסיכון ללדת ילד נכה, או כי היתה סבורה כי הסיכוי ללידת ילד נכה הוא קטן יותר מאשר היה בפועל (לענין זה פרופ’ משיח טען בחקירתו הנגדית כי לפני ההריון, ניתן היה להעריך את שיעור הסיכון ללידת תינוק פגום אצל התובעת על כל ההסטוריה הרפואית שלה, ב-5%. הוא הדגיש כי חומרת הפגיעה האפשרית ליילוד פגוע, היא רחבה, וכי הסיכון לפגיעה חמורה כמו זו שנגרמה לתובע היא של חלקיק האחוז - ר’ עמ’ 39 שורות 9-14).
לטענתה של התובעת היא כלל לא ידעה על קיומו של סיכון כזה, ולכן אין צורך לבחון את השאלה האפשרית האם נמסרו לתובעת נתונים מדוייקים בדבר שיעור הסיכון ללידת ילד פגוע.

40. בסיכומי התשובה הועלתה ע"י ב"כ התובעים טענה נוספת, לפיה פרופ’ משיח לא הזהיר את האם ולא העמיד אותה על המגבלות וחוסר הדיוק בבדיקות שהתכוון לעשות. מדובר בטענה חדשה, שלא הועלתה בכתב התביעה ובסיכומים המקוריים, והיא מהווה לכן הרחבת חזית אסורה. מעבר לכך, אני סבורה כי יש לדחות את הטענה גם לגופה, שכן התובעים לא הוכיחו מהן "מגבלות חוסר הדיוק" בבדיקות שערך פרופ’ משיח, וכן לא הוכח כי פרופ’ משיח מסר לאם מידע לא מדויק בהקשר זה, או כי מידע זה השפיע על תהליך קבלת ההחלטות של האם.




האם הוכח קשר סיבתי בין העדר הגילוי לבין הנזק?
41. לצורך הוכחת עילת התביעה, היה על התובעת להוכיח לא רק שלא קיבלה הסבר בדבר הסיכון שבלידת תינוק נכה, אלא גם כי לו היתה מקבלת הסבר כזה - היא היתה נמנעת מלהכנס להריון.

יודגש כי התובעת לא טענה לנזק בגין "פגיעה באוטונומיה", אלא לנזק בגין עצם הכניסה להריון, ולידתו של התובע, לידה שהיא לגישת התובעת "לידה בעוולה".
עוד יוער כי התובעת לא טענה שהיה על פרופ’ משיח להנחות אותה שלא ללדת את התובע בלידה מוקדמת לאחר שהסתברה העלייה ברמת הנוגדנים, על מנת להביא להחמרת המחלה של התובע, ולכך שהוא ייוולד כעובר מת (ר’ עמ’ 7 שורות 3-5 - דברי ב"כ התובעים בקדם המשפט).

42. בהנחה שהתובעת לא קבלה הסבר על הסיכון שבלידת תינוק נכה, אני סבורה כי הנתבעים הוכיחו שאף לו היה הסבר כזה ניתן לתובעת, הדבר לא היה משנה את החלטתה להכנס להריון. אף מטעם זה יש לדחות את התביעה.

הראיה לאופן ההתנהלות של התובעת, בהנחה שהסיכון ללידת תינוק נכה לא היה ידוע לה, היא בכך שפרופ’ משיח העיד כי כשנה וחצי לאחר שהתובע נולד, פנו אליו התובעת ובעלה המנוח, ובקשו להרות פעם נוספת.
בחקירתה הנגדית - לא כפרה התובעת בעובדה זו. בסיכומים מטעמה טען בא כוחה בהקשר זה כי:
"כשהתברר כבר לאם ולבעלה המנוח עד כמה קשה וחמור מצבו של התובע, הם עדיין לא ידעו ולא הבינו שנכותו הקשה של התובע מקורה באי ההתאמה. הם עדיין לא ידעו ולא הבינו שאסור לה להכנס להריון, ולכן הם פנו לפרופ’ משיח פעם נוספת כדי שיסייע בידי האם להרות פעם נוספת ויפקח על ההריון..." (ר’ ס’ 3 ט"ו לסיכומי התובעים).

אינני מקבלת את הטענה לפיה פניית ההורים לפרופ’ משיח,לאחר שהסתבר מצבו של התובע, בבקשה שיסייע להם להרות פעם נוספת, נבעה מחוסר ידיעה כי הפגיעה נגרמה כתוצאה מאי ההתאמה. אני סבורה שגירסת התובעים בהקשר זה איננה סבירה.
כאמור, התובעת היתה מודעת לבעית אי ההתאמה עוד בטרם ההריון שלה עם התובע. התובעת היתה מודעת לכך שהתנהל מעקב הריוני לצורך איתור תחלואה אפשרית של העובר, לאור בעיית אי ההתאמה. התובעת היתה ערה לכך שרמת הנוגדנים של התובע עלתה, וכתוצאה מכך היא נדרשה ללדת אותו בלידה מוקדמת.

43. התובעת אינה מבהירה מה חשבה ביחס לגורם לנכות של התובע, והיא מן הסתם הבינה, לאחר שהתובע נולד ולאחר שהסתבר לה מצבו החמור, כי יש קשר בין מצב זה לבין בעיית אי ההתאמה. בין אם היא היתה סבורה כי הבעיה של התובע היא תוצאה ישירה של אי ההתאמה, בין אם סברה כי היא נובעת מהפגות, ובין אם סברה כי מדובר בשילוב של שני העניינים - אין כל ספק כי לאחר שהתובע נולד, היתה התובעת מודעת לכך שהריון במצבה כרוך בסיכון ללידת ילד בעל נכות קשה מאוד.

אף על פי כן, התובעת אינה כופרת בכל שהיא היתה מעוניינת לנסות וללדת ילד נוסף, לאחר לידתו של התובע, ופרופ’ משיח הוא שהניא אותה מכוונתה זו.


44. עולה מהאמור לעיל כי גם אלמלא ניתן לתובעת הסבר על הסכנה שבלידת תינוק נכה לפני ההריון עם התובע, הרי הוכח שגם לו היה הסבר כזה ניתן, התובעת היתה פועלת באותו אופן בו פעלה - והיתה בוחרת להכנס להריון, וללדת את התינוק. כך פעלה התובעת לאחר שהבינה ללא ספק את משמעות הסיכון, ואף לאחר שהתובעת היתה מודעת לאפשרות של התממשות הסיכון, ולמשמעות הנוראה של התממשות זו.

45. ביחס לפנייתם של ההורים לפרופ’ משיח כשנה וחצי לאחר שנולד התובע, יש לציין כי פרופ’ משיח המליץ להם אז שלא לנסות ולהרות פעם נוספת, בניגוד למצב שהיה בטרם ההריון של התובע, שכן חל שינוי משמעותי בהיסטוריה הרפואית של התובעת לאחר שהתובע נולד, שהביא לשינוי בהערכת הסיכון הנובע מסוג הדם של התובעת.
לכן, העצה שנתן הפרופ’ משיח להורים לאחר לידתו של התובע, היתה שונה מהעצה שנתן להם לפני שהוא נולד, כאשר ההיסטוריה הרפואית כללה רק את הבת ד’.

לכן, ומכל הטעמים שלעיל, אני סבורה כי דין התביעה להדחות.
אני מחייבת את התובעים לשאת בהוצאותיהם של הנתבעים וכן בשכר טרחת עורכי דינם בסך 25,000 ₪.

המזכירות תשלח העתק של פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום 28.9.2006 בהעדר הצדדים
רות רונן, שופטת

%


1


בתי המשפט
בדלתיים סגורות
א 003304/98
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו



תאריך:
כב’ השופטת רות רונן
בפני:













א 3304/98 פלונים נ’ המרכז הרפואי ע"ש שיבא, מדינת ישראל משרד הבריאות, פרופ’ שלמה משיח

-פירמות עורכי דין מובילות-

  • meitar
  • nevo-molson
  • maschit
  • gornitzky
  • yehuda
  • firon
  • firon