שיתוק מוחי ספסטי - רשלנות רפואית?

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם
הדפסה

שיתוק מוחין ספסטי - רשלנות רפואית?

א 2198/00 כהן זכריה נ’ בית חולים שערי צדק

23


בתי המשפט
ת"א 002198/00
בית המשפט המחוזי בירושלים


30/07/2003
תאריך:
כב’ השופט בעז אוקון
לפני:


כהן זכריה


נ ג ד


בית חולים שערי צדק

הנתבע

פסק-דין

1. התובע, זכריה כהן ("התובע") סובל משיתוק מוחין ספסטי מלידה, עם תנועות אטטואידיות, ללא פגיעה בתפקוד השכלי. התובע הוכר כנכה בדרגה של 100% על ידי המוסד לביטוח לאומי. חרף נכותו היה התובע מסוגל להתהלך, אם כי באופן מוגבל. במהלך השנים 97’ ו-98’ חלה ירידה ביכולות ההליכה של התובע, מחמת כאבים בפרק ירך ימין. הוא נבדק בבית החולים ונקבע כי עליו לעבור החלפה מלאה של מפרק ירך ימין במפרק מלאכותי.

2. התובע נותח בבית החולים שערי צדק ביום 6.1.99. בהחלטה מיום 15.11.02 נקבע, כי בית החולים לא ביצע את הניתוח ברמת הזהירות הנדרשת ("ההחלטה").

תוצאות הרשלנות וגרימת הנזק
3. התובע מרותק מאז הניתוח לכסא גלגלים. לו הניתוח נעשה כראוי, הוא יכול היה להוביל "לשחרור מהצורך להיזקק לקביים או הליכון" (החלטה, ע’ 9). התובע היה חוזר "למצבו קודם להתדרדרות" (חוות דעת פרופ’ הלל, ע’ 5). עם זאת, צויין כי יש להניח שאף ללא הניתוחים היה נתקל התובע בקושי הליכה ההולך ומתגבר עם הזמן (חוות דעת פרופ’ הלל, ע’ 4).

4. אלה קביעות ברורות של המומחה. אין מדובר בניתוח בו קיימת הסתברות קלושה או נמוכה לשיפור מצבו של התובע. המומחה היה בדיעה כי לו הטיפול היה נעשה כראוי, הוא היה מצליח בהסתברויות גבוהות. חרף זאת, ניסה הנתבע לסמוך על ע"א 231/84 קופת חולים נ’ פתאח. לשיטתו, בכל מקרה נזיקי יש לפצות על הפחתת סיכויי ההחלמה בלבד. גישה זו לא יכולה להתקבל. שיטת הערכת הסיכויים אופרטיבית כאשר מוצגת שאלה היפותטית מובהקת או כאשר סיכויי החלמה נמוכים או גבוליים, סביב שיעור של 50 אחוזים. מכאן לא ניתן ללמוד שתוצאתו של כל טיפול רפואי היא היפותטית, באופן המצדיק את הפעלת השיטה. "לא כל המחדלים - אומרת השופטת שטרסברג כהן בע"א 2781/93 עלי דעקה נ’ בית החולים כרמל - עשויים מקשה אחת... יש וניתן ללמוד בנקל מה היה קורה בפועל, אלמלא ההתנהגות המחדלית ויש והתרחשות מחדלית בעבר אינה מלמדת דבר על התרחשות אחרת, שעשויה היתה להתרחש או להימנע מלהתרחש אלמלא המחדל". אמת, ניתן לקרוא מע"א 231/84 קופת חולים נ’ פתאח, מגמה כללית לריכוך הגישה של "זוכה מול אפס" או טכניקה של הכל מול לא כלום. ברור גם שההלכה אינה מוגבלת רק למקרה בו סיכויי של המטופל להתרפא לגמרי היו נמוכים מלכתחילה. בית המשפט הפנה במפורש לדברים שנאמרו בפרשת Hotson v. E. Berks H.A. [1987] 2 W.L.R. 287, שם נקבע במפורש כי הטלת אחריות מלאה על רופא, כאשר סיכויי ההחלמה הם בגבולות משוערים של 51 אחוזים, אינה הולמת. עם זאת, אין לומר שמעתה שונו דיני הראיות או דיני הנזיקין מיסודם, באופן שפיצוי הנפגע יהיה מוגבל תמיד לאפשרות המשוערת של ההחלמה. כל ניתוח צופן בחובו סיכון, ואין כמעט טפול שאינו מועד לכישלון במקרה יוצא מן הכלל. כאשר מדובר, כמו במקרה זה, בסיכויי החלמה טובים במקרה הרגיל, אין לכפות על הנפגע תוצאות סטטיסטיות כלליות, ואין להפוך אותו "לחייל ממושמע" של נתונים מספריים כוללים. במקרה זה הרשלנות סיכלה באופן ממשי את סיכויי ההחלמה. היא פגעה בתנאי הכרחי לעצם אפשרות ההצלחה מלכתחילה, כאשר שיעור הצלחה זה הוא גבוה. על כן נושא הנתבע במלוא התוצאות של רשלנותו. ניתן לומר על התובע כי הוא הצליח להראות במאזן ההסתברויות כי אלמלא רשלנות זו הוא היה נרפא, והיה נופל בתוך אותו תחום רחב של ניתוחים מוצלחים.

5. לתוצאה זו ניתן להגיע גם מכיוון אחר. הטיפול הרשלני, במקרה זה, חיבל ביכולת לבודד את עצם הרשלנות מתוך התוצאות המשוערות של ניתוח שהיה נערך כראוי (פורת ושטיין, "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה וישומים במצבים טיפוסיים של אי ודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט כ"א (תשנ"ח) 191; החלטה, ס’ 19).

6. לעומת זאת, יש להביא בחשבון בעת בחינת פרטי הנזק השונים, את מהלכה הטבעי של מחלתו של המערער. מהלך זה היה מתרחש, גם אילו הניתוח היה מבוצע כהלכה וזוכה להצלחה מלאה (חוות דעת הלל, ע’ 4).

פרטי הנזק
7. לאחר שניתנה ההחלטה בשאלת אחריות הנתבע, ניסו הצדדים להגיע לכלל הסכמה בנוגע לגובה הנזק, אך ללא הועיל. הצדדים הצליחו להגיע להסכמה רק בנוגע לשיעור הניכויים (950,000 ₪) ולעלות התאמת הדיור הנחוצה לתובע (50,000 ₪). יתר פרטי הנזק, ובהם עלות כסא גלגלים, עלות רכב, הפסדי השתכרות, עזרה בעבר, עזרה בעתיד, כאב וסבל, הוצאות רפואיות - נותרו שנויים במחלוקת.

במשפט רגיל נוצרת, בדרך כלל, תשתית עובדתית מספקת החושפת את העובדות הנחוצות לצורך הערכת הנזק, וזאת על ידי משיכת החבל הרגילה שבין התביעה לנתבעים. במקרה זה הועלו טענות על בסיס ראייתי חסר או חלקי. הצדדים המתינו לראות כיצד יתחלק נטל הבאת הראיה בסוף היום, ולא פעם נוצרו עקב כך חללים ממשיים.

8. כך, נמסרה תחילה הודעה לבית המשפט, לפיה הצדדים הסכימו "כי התובע זקוק לכסא גלגלים כאמור במפרט שצורף לתחשיב הנזק". באותו אופן נקבע, כי הצדדים מסכימים שהתובע "זקוק לרכב מסוג שברולט סוואנה וכן לאביזרים הנילווים לרכב" (הודעה מיום 17.3.03). הנתבע הודיע על הסתייגות מסוימת מהסכמה מיומרת זו (הודעה מיום 27.3.03). הנתבע הסכים, אולי, לתוכנם של המפרטים, אך דחה את הטענה כי התובע זקוק לכסא הגלגלים או לרכב. חרף זאת, נמנע הנתבע מלמסור נתונים כלשהם בנוגע לכסא הגלגלים, והסתפק בחקירה נגדית של התובע שלא קידמה בהרבה את התשתית הראייתית.

9. מחדליו של התובע חמורים יותר. הוא לא נרתע מלסמוך על טענות שהתחוורו בסוף היום כהשערות מפוקפקות, במקרה הטוב. כך, התובע הגיש תצהיר של ציון משולמי שטען כי בינו לבין התובע נקשר הסכם, לפיו הוא סייע לתובע בניידות, ברחצה, בלבוש, ובשליחויות שונות. הוא טען כי הוא השתכר סכום של 8,000 ₪ בחודש. הסכם דומה, ביחס לתקופה אחרת, צורף על ידי ציון צדוק, אשר טען כי שכרו היה 9,000 ₪ בחודש. התובע, בתצהירו, חזר על דברים אלה, אם כי בהסתייגות מסוימת. הוא אמר כי "כיום את רוב משכורתם של עובדיי אינני משלם אלא התחייבתי בפניהם שמיד לאחר קבלת דמי הפיצויים ישולם שכרם המלא" (ס’ 11).

בפועל, טענת השכר היתה תלויה על בלימה, בלשון המעטה. ציון משולמי לא קיבל 8,000 ₪, אפילו חודש אחד. זו גם היתה עדותו של ציון צדוק (פרו’, ע’ 29, ע’ 20). מתברר ששני "העובדים" לא ערכו חישוב מהו סכום החוב שהתובע חייב להם, וסיכום כזה לא נעשה גם על ידי התובע (פרו’, ע’ 23, ע’ 29). התובע נהג לשלם לשני נהגי מוניות אלה שכר עבור נסיעות מסוימות, אך לא היה בידיהם נתונים אודות גובה הסכומים שהשתלמו להם. לא למותר להדגיש כי ציון משולמי היה לקוח של התובע, והלה סייע לו בייעוץ מס. מאז שהחל לסייע לתובע, הוא לא שילם לתובע שכר עבור ניהול חשבונותיו (פרו’, ע’ 32). קושי זה בתיאור אינו נקודתי. דרך מסירה זו של ראיות יש בה כדי להכתים את מהלכיו של התובע. קשה להפריז בחומרה שיש ליחס למסירת מידע מקוטע ומגמתי מסוג כזה בתצהירים. כיצד נטען לשכר שלא השתלם מעולם ולחוב שלא חושב? התובע ניסה ליצור רושם כי שולמו כספים בשיעורים ניכרים, או כי קיימים חובות מוגדרים לנתוני שירותים, כאשר בפועל המצב רחוק מלהיות כך.

אלה הן הערות פתיחה. ניתן לעבור עתה לבחינת פרטי הנזק.




כאב וסבל
10. התובע היה נכה בדרגה 100% עוד קודם לניתוח. הוא התקשה בפעולות רחיצה, הלבשה, ואף היה מועד מידי פעם בעת שהתהלך ללא עזרה. אבל, התובע הצליח לשמור על מידה מסוימת של אוטונומיה ועצמאות. כך, התובע יכול היה, במידה בלתי מבוטלת, לעשות את צרכיו ללא עזרה, והוא יכול היה לנוע בכוחות עצמו. באחת הבדיקות המוקדמות שנעשו לתובע הוא "ניגש לשירותים, הוריד את מכנסיו עד ברכיו, ישב על האסלה והדגים פעולת ניגוב". הוא גם היה "מסוגל להתהלך הליכה איטית". בקיצור, התובע יכול היה "לעמוד על רגליו", תרתי משמע. ליכולות אלה של התובע היתה משמעות רבה מבחינתו שלו. הוא הפיק מהן הנאה ושמחה. התובע השתתף באולמפיאדת הנכים (בתחרות ריצה), התובע יכול היה לרקוד באירועים חגיגיים, וסגולותיו החברתיות יכלו לבוא לידי ביטוי משמעותי וממשי (פרוטוקול, ע’ 11).

תוצאות הניתוח הרשלני ריתקו את התובע לכסא גלגלים. בכך הן צמצמו, עוד יותר, את מידת האוטונומיה והעצמאות של התובע. פרופ’ גרוסוסר, מומחה שיקומי מטעם בית המשפט, ציין כי נפגעה יכולת התובע לבצע מעברים באופן עצמאי (מיטה, כסא גלגלים וחזרה), והוא הפך להיות תלוי בכסא הגלגלים. נוכח המגבלות שהיו קיימות בתנועות ידיו - עוד קודם לניתוח, וללא קשר להחמרתן - אין התובע יכול לתפעל כסא גלגלים חשמלי. תלותו בזולת גדלה באופן משמעותי. התוצאה היא, דרך משל, שהתובע שהיה "מצליח להגיע לשירותים בכוחות עצמו הרי כיום הוא אינו יכול להגיע לשירותים בכוחות עצמו... וכן זקוק לעזרה רבה בלבוש ובנושא הנקיון האישי" (חוות דעת גרוסווסר, ע’ 5).

11. זוהי פגיעה חמורה. הגבלה נוספת על מי שנתון לו חופש פעולה מצומצם יכולה להיות קשה כספחת. היא נוטלת מהאדם את שרידי החופש שנותרו לו. פגיעה כזו ראויה לפיצוי מתאים.


12. זאת ועוד, הפגיעה בתובע אינה מצטמצמת לתוצאות הניתוח. בעקבות כשלונו של הניתוח הראשון, נאלץ התובע לעבור סדרת טיפולים, ובהם החזרה סגורה (ההחלטה, ס’ 17), וניתוחים נוספים (ההחלטה, ס’ 18). הגם שמהלכים טיפוליים אלה נעשו באופן הולם, הם נגרמו מהרשלנות הבסיסית. טיפולים אלה לא הועילו לתובע, אך חשפו אותו לכאבים נוספים. גם תהליך ההחלמה לא היה קל והתובע בילה תקופות ממושכות - כארבעה חודשים - בבתי חולים (חוות דעת הלל, ע’ 1).

13. על התובע הוטלה מגבלה קשה. מגבלה זו אינה מתבטאת רק בערכים כלכליים, הנוגעים לשכר או לצורך בעזרת הזולת. היא משפיעה על האוטונומיה והעצמאות של התובע. היא מכבידה על שמירת פרטיותו. היא הופכת אותו לתלוי יותר בסביבתו. אגב הטלת מגבלה זו נחשף התובע לכאבים, שהם תולדה של טיפולים רפואיים (כשרים כשלעצמם) להם לא היה נחשף אלמלא הרשלנות.

14. הערכת הפיצוי של נתון זה אינה נדמית לתרגיל בחשבון. ההערכה זו היא פרי של התרשמות כוללת. עיינתי בפסקי הדין אליהם היפנו התובע (למשל, ת"א (ירו’) 681/95 יפרח נ’ פולגת; ע"א 398/99 קופת חולים נ’ דיין) והנתבע (למשל, ת"א (ירו’) 653/94 ארבל נ’ המרכז הרפואי שערי צדק; ת"א (ת"א) 2621/86 שליין נ’ צבע אור ומים). לא תמיד ניתן לזהות בהם קול אחד. ההשפעה של פגיעה פיסית אינה מאפשרת לחלץ מכנה משותף מובהק. הבדלים בגיל הנפגע, בסוג הנזק ומועד התרחשותו - יכולים להשליך על התוצאה. מכל מקום אין למשוך את "השורה התחתונה" של פסקי דין שונים כדי לחלץ מהם מסקנה, אותה ניתן להדביק על מקרה נתון (ע"א 81/55 כוכבי נ’ בקר, פ"ד יא 225, בע’ 234). בנסיבות אלה ניתן לסמוך על מבחנים של שכל ישר, תוך אימוץ הקו הרגיל הנקוט בפסיקה. מטבע הדברים, אפשר להתעלם ממקרים קיצוניים, אלא אם כן המקרה שעומד על הפרק הוא עצמו קיצוני או מיוחד.

במקרה זה, עבר התובע בשל נכותו המולדת כברת דרך ארוכה במטרה להשתלב בעיסוק ובחברה. תוצאות הניתוח מחזירות אותו לאחור, במידה מסוימת. הן פוגעות באוטונומיה שלו. יש להביא בחשבון את שעל התובע לעבור מסלול שיקום פעם נוספת, בתנאים נחותים יותר, ובלא שההצלחה לכך מובטחת. בנסיבות אלה, התובע זכאי לפיצוי בגובה של 600,000 ₪.

כסא גלגלים
15. התובע נזקק עתה לכסא גלגלים. פרופ’ גרוסוסר אמר שאין ביכולת התובע להתנייד בלא כסא כזה. התובע צירף לתצהירו מפרט של כסא גלגלים (ת/16). מדובר בכסא גלגלים שעלותו היא 22,285 ₪ (ת/15). לדבריו, מפרט זה נקבע על ידי נציג מוסמך של קופת חולים. ואכן, המפרט חתום על ידי יוסי ארדיטי מנהל מכון פיזיוטרפיה, סניף ראשון לציון של מכבי שירותי בריאות.

16. הנתבע לא הגיש חישוב נגדי (לעיל, ס’ 8). ואולם, במהלך חקירתו של התובע התברר כי התובע משתמש בכסא גלגלים שעלותו היא 5,500 ₪, כאשר משרד הבריאות השתתף ברכישה והשיב לתובע סכום של 5,000 ₪. אומר התובע (פרו’, ע’ 38, ש’ 11):
ש. וכמה הוא עלה לך?
ת. 5,500 ₪.
ש. קיבלת 5,000 ₪ ושילמת רק 500 ₪?
ת. במקרה הזה כן.

התובע לא טרח לציין דברים אלה בתצהירו. בתשובה לשאלה כיצד הוא יכול לתבוע כסא שעלותו גדולה בהרבה, הוא הבהיר כי הכסא בו הוא משתמש כעת "לא מותאם לצרכים שלי. זה אילוץ. הכסא שברשימה לא נרכש" (פרו’, ע’ 38, ש’ 7). לדברים אלה יש תמיכה מסוימת בעדותו של פרופ’ גרוסוסר, אשר עמד על הצורך להתאים את העגלה לסוג הנכות. פרופ’ גרוסוסר הבהיר כי, נוכח העובדה שהתובע איננו מסוגל לתפעל את העגלה בכוחות עצמו, די בכך שמימדיה יהיו מותאמים לצרכי הנכה. אומר המומחה (פרו’, ע’ 10, ש’ 15):
... לנכה שמתפעל את העגלה לבד, אני אבחר בעגלה שבדרך כלל יותר יקרה, שהיא קלת משקל, שההתנגדות לגלגול היא פחותה, כדי להקל עליו. כאשר מדובר בנכה שאיננו נוסע בכיסא הגלגלים אתייחס בעיקר לכך שהמימדים יהיו מותאמים, היות ומשהו אחר מניע אותן. החלופות האלה הן מעט יותר זולות.

17. הנתבע ניסה לעמת את פרופ’ גרוסוסר עם המפרט עליו סמך התובע, אך המומחה הבהיר כי הוא איננו בקיא בפרטים טכניים של כסא הגלגלים. הוא ציין כי הוא איננו מתנגד לכך "שהמפרט הגיוני" בנסיבות העניין (פרו’, ע’ 11, ש’ 1). מעבר לדברים אלה לא הציג הנתבע ראיות נוספות.

18. והנה בסכומיו נדרש הנתבע, ובהרחבה, לשאלה זו. הוא פתח בכך שאין הוא מערער על "הרשומה של קופת חולים מכבי". עם זאת, ניסה הנתבע לטעון כי עצם השימוש בכסא הקיים משך ארבע שנים מצביע כי כיסא זה עונה על צרכיו של התובע. "אילו צרכיו המידיים של התובע - אומר הנתבע- היו כיסא גלגלים שכזה [המופיע במפרט] האם היה ממתין 4 שנים תמימות מהניתוח בכדי לעבור את ההליכים לקבלת כסא גלגלים יקר במיוחד?" (סכומים, ע’ 17). שאלות אינן נענות מעצמן, ואין בהן תשובה לחוסר ראייתי. התובע, בניגוד לדברי הנתבע, טען כי אמצעיו הכלכליים לא אפשרו לו רכישת כיסא (פרוטוקול, ע’ 38, ש’ 7 ואילך). הכיסא שהוצג על ידו, נתמך בקביעת קופת חולים מכבי, והמומחה ציין כי אין בידיו לשלול את התאמת המפרט.

הנתבע טען גם שאם נחוץ לתובע כיסא אחר עלותו מכוסה על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד - 1994. הנתבע הפנה לשורה של סעיפי חוק ולתוספת העוסקת בכסא גלגלים. לא ניתן לדעת אם אכן התובע זכאי לכיסוי עלותו של כיסא מהסוג הנחוץ לו, ולא די בהפנייה להוראות הכלליות שאינן מתייחסות לסוג של כיסא זה (ראו גם תשובת התובע, ס’ 26). יש לזכור שהתובע טען בעדותו כי אושר לו "מענק חד פעמי" (פרוטוקול, ע’ 37, ש’ 19) וטענה זו לא נסתרה.

19. בנסיבות אלה, ניתן לקבוע כי התובע זכאי לכסא גלגלים בעלות שנתבעה על ידו. אין נתונים המלמדים כי קופת חולים מכבי תסכים להשתתף בעלות זו, מעבר להשתתפות שנעשתה ברכישה הקיימת, שהיתה בבחינת אילוץ.

התובע זכאי, אפוא, לפיצוי בסכום של 104,558 ₪ (סכומי התובע, ע’ 12).

ניידות
20. ניידות התובע נפגעה. המומחה ד"ר גרוסוסר הבהיר כי התובע זקוק לעזרת הזולת בהסעת כסא גלגלים. המומחה לא הוציא מכלל אפשרות, בתשובה לשאלות, כי קודם לניתוח מסוגל היה התובע "לנסוע באוטובוס" (תשובה ב’). ברור כי התובע יכול היה ללכת מרחקים מסוימים.

21. התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי ששיעורו הוא כעלות רכב המתאים ליכולותיו. בתצהירו נאמר כי יש ברשותו "רכב בהתאם להחלטות הועדה מטעם המוסד לביטוח לאומי בדבר צרכיי הרפואיים" (תצהיר, ס’ 28). לצורך חישוב של עלויותיו של רכב כזה סמך התובע על חוות דעת של שמאי טכני, בוחן וקצין בטיחות מורשה, בועז מוגילבקין. מומחה זה היפנה להכרה בתובע כ"מוגבל בניידות". הוא אמר כי אושר לתובע רכב מסוג שברולט סוואנה קצר "שינהג בעצמו כפי שקבעה גם הועדה לגודל רכב". מאחר שרכב מסוג זה איננו מיובא לישראל, חישב התובע את מחירו של רכב "מרצדס ויטו אוטומטית, שגם הוא מהווה ’רכב יציג’ לנכים מסוגו של התובע" (ת/53). מחירו של רכב כזה הוא 131,420 ₪. המומחה הוסיף ופירט את עלויות אביזרי הרכב ועלויות האחזקה החודשית.

22. היכול התובע לנהוג רכב?

בתצהירו אמר התובע שהוא "בעל רישיון אולם בשל כאבים עזים מהם אני סובל מפעם לפעם אני לא נוהג רבות". הצהרה זו היא בבחינת קצה הקרחון, שאינו מתאר את מצב התובע. ציון צדוק, נהג מונית אשר ליווה את התובע וזומן על ידי התובע להעיד, אמר כי התובע איננו נוהג לבד (פרו’, ע’ 24, ש’ 20). גם ציון משולמי, נהג המונית המלווה את התובע היום, אמר שהתובע איננו מסוגל לנהוג ברכב בכוחות עצמו. לדבריו, התובע יכול לנהוג ברכב מרחקים קצרים, כאשר מישהו מצוי לידו. אומר ציון משולמי (פרו’, ע’ 31, ש’ 17-20):
ת. לא נוהג. לעיתים רחוקות שהרגל שלו בריאה אני יושב לידו. לפעמים יוצא לו דימום מהרגל, זיהום, ואז הרגל שלו מתחילה לכאוב, וזה כמעט כל שני וחמישי יוצא, כשאני רואה שהוא מרגיש טוב, אני יושב לידו ומהבית שלו עד הבית שלי אני נותן לו לנהוג כאשר אני יושב לידו. כשהרגל כואבת הוא לא מרוכז בכביש, אנחנו נמצאים על הכביש.


אנו רואים כי התובע איננו נוהג. לכל היותר ניתן לומר עליו כי מאפשרים לו לנהוג למרחק קצר, כאשר אף בכך יש משום נטילת סיכון. התובע עלול לאבד את הריכוז אם רגלו כואבת. לא לחינם העיר פרופ’ גרוסוסר, שהתובע איננו רשאי לנהוג כלל ועיקר בכלי רכב כלשהו. אומר פרופ’ גרוסוסר (פרו’, ע’ 8, ש’ 20-26):
ש. זה נכון שבעצם שנכה שכזה אם הוא יכול לקבל את המיומנות ואת הרישיון לנהוג בעצמו, זה נותן לו אפשרות של ניידות נוספת, והיא מצמצמת את התלות באחרים?
ת. אם מישהו במדינת ישראל אישר לאיש הזה לנהוג הוא פושע בעיני.
ש. תסכים איתי כהנחת יסוד כללי, לגבי נכה...
ת. אינני יודע את המדיניות, יש נכים שאני לא הייתי נותן להם להתקרב להגה מרחק של קילומטר, שבוועדה אישרו להם והם עשו תאונות. במקרה הזה לא הוא לא מסוגל לנהיגה. לא אתה ולא אני היינו מעוניינים שהוא ינהג.

"אם מישהו במדינת ישראל אישר לאיש הזה לנהוג הוא פושע בעיני", אומר פרופ’ גרוסוסר. מול הערכה חד משמעית זו אין לתובע מענה של ממש. הוא ניסה לסמוך על החלטת ועדה רפואית של משרד הבריאות. לדבריו: "הועדה אישרה כי הוא רשאי לנהוג ברכב וקבעה את סוג הרכב והאביזרים הנדרשים" (סיכומים, ס’ 4.3). התובע בדיעה כי אם "רשויות החוק התירו לתובע לנהוג אזי אין זה מסמכותו של בית משפט, בהליך מסוג זה, לשלול את החירות הנתונה לו על פי חוק" (סיכומים, ס’ 4.5).

אכן, מילים כדורבנות. אבל לא ניתן לקבלן. הליך זה אינו בוחן את סבירות החלטת רשויות הרישוי. הוא נועד לבחון את סכום הפיצוי המגיע לתובע בשל הפגיעה בניידותו. לצורך זה יש לבחון מהו הפתרון ההולם, על בסיס חומר הראיות, לפגיעה אותה ספג התובע. כאשר מומחה שיקומי קובע חד משמעית כי נהיגה עצמית איננה פתרון הולם, יש לכך משמעות ראייתית. כאשר קביעה זו נתמכת בדברי הנהגים המלווים את התובע, היא הופכת לראיה ניצחת. שיקולי הוועדות השונות של משרד הבריאות, ומצבו של התובע בשעה שנבדק על ידן, כמו גם התשובות שמסר, לא נפרשו בהליך זה. יש רגליים להנחה שהחומר שנמסר לא היה מלא. התובע נמנע מלפרוש תמונת מצב מלאה גם בעניין זה. המומחה מטעמו בעז מוגילבקין הניח - על פי "הסבריו של התובע", כי התובע "נוהג ב- VAN שרכש 1,500 ק"מ לחודש", ואף יותר (חוות דעת, ע’ 2). נהיגה ממושכת כזו אינה נעשית על ידי התובע, אשר יכול לנהוג לעיתים נדירות, ולמרחקים קצרים (לעיל, ס’ 22). לעומת זאת, כמס התובע מהמומחה של בית המשפט את דבר היותו נהג, בין שכמיסה זו נעשתה על ידי שלילה מפורשת של אפשרות זו(תשובות לשאלות, ד) ובין שהתובע לא טרח למסור למומחה השיקומי "שהוא מסוגל לנהוג" (פרוטוקול, ע’ 9). כמו בנושאים אחרים הכתיב האינטרס את היקף הגילוי. למומחה שבחן את כלי הרכב המתאים נמסרו נתונים על נהיגה ממושכת, למומחה שבחן את היקף המגבלות של התובע לא נמסר מידע ממשי על יכולת הנהיגה ברכב.

23. סכומה של נקודה זו: על פי חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט אין התובע מסוגל לנהוג ברכב, והוא לא היה מסוגל לעשות כן גם קודם לניתוח (פרוטוקול, ע’ 9, ש’ 3). זוהי הערכה של מומחה שיקומי, שדבריו עוררו אמון מלא. הערכה זו תואמת את התרשמותם של מלווי התובע, שהצביעו על מגבלות התובע, ועל הסיכון הכרוך בנהיגה זו שיכול להתרחש "כמעט כל שני וחמישי" (לעיל, ס’ 21). בהתאם לכך, גם הונחה התובע להודיע לרשויות הרישוי על דבר ממצאיו של המומחה מטעם בית המשפט.

24. שאלת הנהיגה של התובע יכולה להשליך על סוג הרכב הנחוץ לו ועל עלויותיו הכוללות. לאחר חקירה, לא קצרה ,הסכים המומחה מטעם התובע, בעז מוגילבקין, כי "על בסיס של 1,000 ק"מ" הוא היה ממליץ על רכב אחר, ניסן לארגו - "אם הוא לא נוהג אז יתכן בהחלט" (פרוטוקול, ע’ 19, ש’ 1). עלות רכישתו של רכב כזה נמוכה כמעט במחצית מעלות הרכב שנרכש על ידי התובע (לעיל, ס’ 20), לפי המפרט שהוצג על ידו (פרוטוקול, ע’ 16, ש’ 1) ועלות החזקתו נמוכה "ב- 20 - 30 אחוז" (פרוטוקול, ע’ 16, ש’ 6).

25. גם שאלת מרחקי הנסיעה של התובע יכולה להשליך על גובה הפיצוי. גם כאן, נמנע התובע מלפרוש נתונים מלאים ושלמים. בתצהירו, לא מסר התובע דבר על מרחקי הנסיעה והיעדים. עמדתו נמסרה באמצעות "הסבריו" למומחה. אין צורך לומר כי המומחה אינו עד שבעובדה. הוא אמור לחוות את דעתו על יסוד "הנחות עבודה" שנמסרות לו מטעם בעל הדין. הנחות עבודה אלה טעונות אישוש בראיות. במקרה זה, חל עירוב בין ההערכה המומחית לבין העובדות. המומחה ערך את חוות דעתו על יסוד הסבר לפיו התובע נוהג 1,500 ק"מ בחודש. במהלך עדותו מסר המומחה כי בפועל נוהג התובע מרחק של 2,100 ק"מ בחודש (פרוטוקול, ע’ 15, ש’ 1). נתון זה שאוב מתוך מד המרחק של רכב התובע, כפי שהיה סמוך למתן העדות על ידי המומחה. אין צורך להרחיב את הדיבור על קלישותו של נתון זה. המומחה לא טרח לבחון אם מדובר בנסיעות של התובע, נסיעות של אחרים או שליחויות היכולות להתבצע גם בדרך אחרת, ושאין לקשור אותן בהכרח להחמרה בניידות התובע. מספר המופיע במד מרחק, ביחס לתקופה בה תלוי ועומד הליך משפטי - הרכב נרכש בשלהי שנת 02’ - אין בו די (סכומי הנתבע, ע’ 12). הנטל היה מוטל על התובע לפרט מרחקי נהיגה משוערים ויעדי נסיעה, על מנת שניתן יהיה לקבל מושג ממשי על מרחקי הנסיעה. בצדק העיר הנתבע כי התובע "מצהיר למל"ל כי הוא נוסע בקביעות למקום עבודתו", וכי המרחק הלוך ושוב ליעד זה הוא כ- 30 ק"מ (מ/2), שהם כ- 700 ק"מ לחודש. השאלה "להיכן הוא נוסע 1,410 ק"מ" (סכומי הנתבע, ע’ 13) אכן טעונה הסבר.

26. זאת ועוד, עצם הטענה כי קודם לניתוח יכול היה התובע לנסוע ממקום למקום באמצעות תחבורה ציבורית היא מסופקת. התובע טען שהוא היה נוסע למקום עבודתו באמצעות אוטובוס, ולאחר מכן הולך מתחנת האוטובוס אל ביתו, מרחק של 700-800 מטר. לאחר ההחמרה הוא החל לנסוע רק במוניות (פרו’, ע’ 39, ש’ 20 ואילך; פרו’, ע’ 40, ש’ 25). הטענה כי התובע גמע מרחקים אלה איננה פשוטה. המומחה השיקומי ציין כי התובע, עוד קודם לניתוח, היה עלול למעוד בעת הליכתו. על פי דו"ח ביקור בית מעד התובע כשלוש עד ארבע פעמים בשבוע עקב איבוד שיווי משקל. במקרה כזה הוא נזקק ל"סיוע בקימה מהסובבים אותו" (חוות דעת גרוסוסר, ע’ 3). מובן כי מגבלה כזו אינה מאפשרת שימוש תכוף בתחבורה ציבורית, והליכה רגלית יומית לתחנת אוטובוס. אך אפילו נניח כי התובע אכן נסע הלוך ושוב לעבודתו באמצעות תחבורה ציבורית בלבד, ספק אם אפשרות זו היתה פתוחה בפניו ביחס ליעדים אחרים. אותם יעדים והאפשרות להגיע אליהם באמצעות אוטובוס לא פורטו. יש לזכור כי בכל מקרה, אפשרות הניידות של התובע היתה מוגבלת. המומחה העריך ש"לא מן הנמנע" שהתובע היה מסוגל להיזקק לאוטובוס, אך הוא לא יכול היה ללכת מרחקים גדולים מידי מתחנת אוטובוס ועד ליעד הסופי.

27. כאן המקום לעמוד על נתון נוסף, המגביר את הערפול. מתברר שלתובע היה רכב בבעלותו לאורך זמן. כך, רכש התובע רכב עוד קודם הגיעו לגיל 18 (פרו’, ע’ 35, ש’ 17). לדבריו, הרכב היה רשום על שמו "ואחי נהג בו כקרוב משפחה". לאחר מכן, הוא רכש רכב נוסף בשנת 90’ "שידידה שלי נהגה בו, את המכונית קניתי בכסף שלי" (פרו’, ע’ 36, ש’ 5). התובע לא טרח לפרט דברים אלה בתצהירו, ויש בהם כדי להחליש את טענתו כי עד להחמרה במצבו הוא היה נזקק רק לתחבורה ציבורית. התובע אף הטעה את המומחה מטעמו, ואמר לו "שלא היה לו אוטו" (פרו’, ע’ 19, ש’ 6).

צריך לשוב ולומר כי התובע חייב לפרוש את מלוא העובדות, ואיננו יכול להחליט על דעת עצמו להשמיט נתונים בשל חוסר רלבנטיות. גם אם סבר התובע כי בכלי הרכב שהיו בבעלותו נעשה שימוש על ידי אחרים, היה עליו לומר זאת בגלוי. בנסיבות אלה, אפילו היתה מתקבלת טענתו כי יש ביכולתו לנהוג ברכב, היה מקום לגרוע מסכום הפיצוי סכום ניכר, בהתחשב בכך שניידות התובע היתה מוגבלת עוד קודם לניתוח. הגבלה זו לא איפשרה לתובע להשתמש באורח חופשי בתחבורה ציבורית, והוא ניזקק למוניות או לפחות להסעה באמצעות כלי רכב פרטיים, כפי שהוא עצמו אומר בתשובה לשאלון שהופנה אליו (מנ/32, ס’ 19 א’). בתשובה זו נאמר כי באותו רכב שנרכש על ידו נהגה ידידתו "כנגד הסעתי ממקום למקום מידי פעם".

28. יוצא שלא נפרשו נתונים מספיקים המאפשרים לערוך חישוב "קונבנציונאלי" בנוגע לפרט הנזק של ניידות. התובע אכן הוגבל. הוא רותק לכסא גלגלים. עם זאת, התובע אינו זקוק לרכב לצורך נהיגה עצמית. את חוות הדעת שהיתה ערוכה על בסיס זה - אין לקבל. לכאורה, זכאי התובע לפיצוי שיהיה מבוסס על נסיעה במוניות ממקום למקום. ואולם התובע סבר כי פתרון זה אינו עונה על צרכיו. לדבריו, "מונית אינה פתרון לאדם הרוצה לנסוע לטיול סוף שבוע, מונית אינה פתרון לאדם המבקש להסיע ברכבו פרטי רכוש שונים, מונית אינה פתרון לאדם הזקוק באופן דחוף ופתאומי להסעה באישון ליל" (סכומים, ע’ 6). הנחה זו אינה משכנעת. מלוויו של התובע, עליהם נאמר, במקום אחר (סכומים, ע’ 5), כי הם "ממשיכים לשרת אותו בנאמנות ובמסירות מתוך כבוד הדדי" הם נהגי מוניות. נסיעה במונית יכולה לענות על רוב צרכי הניידות. אך במקרה זה, גם הנתבע הסכים כי מדובר ב"אופציה המנוגדת למציאות בשלב זה" (סכומים, ע’ 11).

29. התוצאה היא שבמקרה זה יש לערוך אומדן גלובאלי (סיכומי הנתבע, ע’ 13, ס’ 4; ביחס לעבר). אובדן זה צריך לבטא את הערכים הכלכליים הנוגעים למכלול הנתונים שהוצגו. הניידות של התובע נפגעה. מרחקי הנסיעה שהוא נצרך אינם ידועים לאשורם, אך נתונים כלליים של נסיעה שנתית ממוצעת לרכב פרטי - ידועים, כמו גם מרחקי הנסיעה של התובע למקום עבודתו. גם נתוני מד המרחק לתקופה המוגבלת בה מצוי רכב ברשות התובע, על ההסתייגות הנוגעות לנתון זה, נפרשו בבית המשפט. נמסרו נתונים על עלותו של הרכב שהתובע רכש, ועל עלות רכב חלופי המתאים למרחק של 1,000 ק"מ בלא צורך בנהיגה של הנכה (לעיל, ס’ 24). קיימים נתונים על עלותו של "האמצעי האלטרנטיבי" שנדחה על ידי הצדדים. "כל קילומטר נסיעה במונית זה בממוצע 3.30 ₪... ולזה תוספת של הזמנת המונית מהתחנה וההמתנה ונסיעות בשבתות ובחגים שיש תוספת של 25 אחוז", אומר בעז מוגילבקין (פרוטוקול, ע’ 14, ש’ 5).

30. נתון נוסף שיש להביא בחשבון הוא העובדה שבמצב התובע היתה חלה הרעה, לאורך זמן, גם אילו הניתוח היה מצליח (לעיל, ס’ 6).

31. התובע ביקש בפרט נזק זה סכום של 1,285,591 לעתיד ועוד 247,500 ₪ לעבר. כבר נאמר כי מרכיבי היסוד בחישובים אלה - נהיגת התובע, סוג הרכב והמרחק - לא הוכחו כראוי. הנתבע העמיד את הפיצוי המגיע לתובע על 149,647 ₪ לעתיד ועוד 15,000 ₪ לעבר. הנתבע קיזז גם את עלות אחזקתו של רכב משפחתי, לאחר שנקבע כי רכב כזה אכן היה ברשות התובע (סכומים, ע’ 10). גם את נתוני הנתבע אין לקבל. חישוב הק"מ שנקבע על ידו אינו מתאים כמו גם הערכת הפער בין רכב נכה לרכב משפחתי, וההתעלמות מאפשרות השימוש בתחבורה הציבורית. גם חישובי העבר של הנתבע המבוססים על חילוץ 10 אחוזים מסכום הפיצוי לעתיד אינם מתקבלים על הדעת, חרף רפיפות נתוני התובע.

על יסוד מכלול הנתונים שהוצגו, זכאי התובע לפיצוי בסכום של 530,000 ₪ בפרט נזק זה על חשבון נזקיו בעבר ובעתיד.

עזרה בעבר ובעתיד
32. במהלך הדיון הוסכם כי לפרט זה תעשה התייחסות על בסיס אחיד "באופן שייקבע מהי תוספת הנדרשת לתובע (אם נדרשת) ובסיס זה יחול על העבר והעתיד" (פרו’, ע’ 42, ש’ 19).

התובע טען כי הוא זקוק לעזרה משך כל שעות היום וכי עלות העזרה מגיעה כדי 20,000 ₪ בחודש (תצהיר, ס’ 9-11). התובע סמך את הטענה על המצב העכשווי, אך ראיותיו בעניין זה כללו לכל היותר רסיסים של אמת, בעוד התיזה בכללותה היתה בלתי משכנעת בעליל (לעיל, בס’ 9). התובע לא הצביע על התחייבות כלפי מלוויו. מעדותם עלה שהתובע שילם לכל אחד מהם תמורת ביצוע של שירות מסויים. "החוזים" שצורפו לתצהירים לא בוצעו. לא המלווים ולא התובע ערכו מערכת מסודרת של חשבונות לעתיד. אכן לא היה מקום לתת אמון בתיאור שנשמע מפי מלווים אלה ומפי התובע. אך לא רק עדויות אלה היו בעייתיות. גם הסתירה הנוגעת לתפקידה של גילה שלום, שהתובע תיאר כמנהלת חשבונות בעדותו, ואילו בדיווח למוסד לביטוח לאומי הציג אותה כמטפלת עיקרית, אינו מוסיף לאמינותו של התובע (פרו’, ע’ 37). באותו אופן, הימנעותו של התובע מלהציג קבלות עבור שירותים כלשהם, מטילה צל על עדותו, בעיקר כאשר מדובר במי שעוסק בניהול חשבונות (פרו’, ע’ 36, ש’ 22).

הנתבע טען שהתובע ניזקק לעזרה ממשית ברוב פעולותיו עוד קודם לניתוח, עקב מגבלותיו. בעיקר, הצביע הנתבע על כך שפעולות ידניות לא היו צריכות להיפגע עקב הניתוח. אם התובע איננו מסוגל לבצען כיום - אין לקשור זאת לרשלנות הרפואית.


33. התובע לא ניזקק לעזרת זרים קודם לניתוח. התובע נעזר באימו, אשר בביתה הוא מתגורר. מובן כי גם לעזרה זו יש ערך כלכלי. אם התובע בוחר עתה לקבל עזרת זרים משך כל שעות היום, אין הוא זכאי לשיפוי עבור אותה עזרה שלה הוא נזקק ממילא קודם, בין שהעזרה הושטה לו על ידי קרוב משפחה ובין שהושטה לו על ידי אדם אחר.

ודוק: כלל זה אינו חל בכל המקרים. לעיתים אדם נזקק לעזרה של מה בכך, והוא יכול להשען על בני משפחתו בלבד. אם בעקבות עוולה הוא ניזקק לעזרת זר, אפשר שהוא ישופה עבור מלוא העזרה. זה אינו המצב כאן. התובע ניזקק לעזרה של ממש עוד קודם לניתוח, ולא ניתן לגלגל את עלותו של סיוע זה על הנתבע. הטענה שאימו של התובע אינה בקו הבריאות ואינה יכולה לסייע לו (סיכומי התובע, ע’ 3) אינה משנה ממסקנה זו. חוסר יכולת זה היה מתרחש גם אלמלא הניתוח.

34. כיצד ניתן לחלץ את תוספת העזרה לה נזקק התובע?

פרופ’ גרוסוסר, המומחה השיקומי, השיב על השאלה. הוא ציין כי אין מדובר בנוסחה מתמטית, ואף לא בפעולה מכנית הניתנת לפירוק לגורמים. קביעתה של תוספת העזרה היא עניין אומדן. ניתן לתת אמון מלא באומדן זה. פרופ’ גרוסוסר מסר עדות מקצועית ומהימנה. הוא נימנע מהגזמות, ולא נתפס לויכוחי סרק. וכך הוא מתאר את פעולת החילוץ של תוספת העזרה (פרוטוקול, ע’ 8, ש’ 4):
ש. אני רוצה לחדד נקודה אחת. אמרת שהיום הוא יכול לשים את עצמו מהכסא למעברים, אבל הוא צריך את המעברים האלה עם פיקוח, זה מה שכתבת בחוות דעתך, הוא יכול לעשות את המעברים בעצמו אבל הוא צריך פיקוח פן ייפול, ובעצם מה שאתה אומר שבגלל העניין שמישהו צריך לדחוף את כסא הגלגלים שלו ובגלל המעברים, אתה מעניק לו את אותן 12 שעות נוספות?
ת. הראיה קצת פשטנית. הרעיון בכפוף להסתייגויות שנתת קודם נכון. אני חוזר לעניין השירותים וכו’. אני רוצה להוסיף שזה שונה אם זה איש שצריך להביא אותו בכסא גלגלים או שזה איש שצריך לתמוך בו והוא מתהלך. אנחנו עושים כל מיני דברים שונים ומשונים כדי להקל את הניהול וכו’. לא תמיד אפשר לכמת את זה ולתרגם את זה.

המומחה קבע כי התובע זקוק היום לעזרה בהיקף של 16 שעות. המומחה ערך השוואה בין מצבו של התובע קודם לניתוח כפי שתועד בביקורי בית מטעם הביטוח הלאומי, לבין מצבו לאחר בדיקת התובע. הוא העריך שהתובע זקוק לתוספת עזרה של כ-11-12 שעות ביממה. אומר המומחה (פרו’, ע’ 7, ש’ 1-4):
ש. תגיד כמה שעות יתר בתוך 16 שעות כמה זה תוספת לעומת המצב הקודם.
ת. אני מתייחס ליולי 98’. אם הייתי צריך לתרגם את הדו"ח של האחות לשעות בפועל, אני מעריך שהוא היה צריך ככה: בן 4-5 שעות עזרה בביתו בצורה מפוצלת, הוא היה צריך עזרה בהאכלה, עזרה בשירותים, עזרה במקלחת, הוא היה צריך עזרה בלבוש.

35. התובע והנתבע ניסו לנגח קביעה זו. התובע ניסה לטעון כי "המצב בו היה נתון התובע במרוצת השנתיים שלפני הניתוח אינו מייצג את אשר היה מצבו של התובע אם הניתוח היה מצליח" (סכומים, ע’ 4; תשובה, ס’ 5). הנתבע טען כי המומחה "לא השתמש בשום שיקול דעת אלא נסמך לחלוטין על גרסת התובע" (סכומים, ע’ 14). בשתי הטענות אין ממש. המומחה התייחס במישרין לשאלה מהו היקף הגידול בסיוע שהתובע נזקק לו עקב תוצאות הניתוח. לצורך זה, הוא בחן את מצב התובע על פי דבריו, אך גם על פי ראיות אחרות, כמו בדיקות של המוסד לביטוח לאומי. התובע אף הציג למומחה קלטת המלמדת על יכולותיו קודם לניתוח וקודם לתקופת ההחמרה שקדמה לניתוח. גם בעקבות הצגת הקלטת לא שינה המומחה את טעמו.

הנתבע הוסיף וטען שלא ניתן לזקוף על חשבון ההחמרה את הירידה בתפקוד פלג גופו העליון של התובע. ואולם, המומחה לא הסכים לדברים אלה. המומחה היה בדיעה כי שינוי ביציבה, שנגרם עקב הניתוח, יכול להוביל להחמרה גם בפלג הגוף העליון. הוא אומר (פרו’, ע’ 12, ש’ 4):
זה מה שאמרתי בחקירה הראשית, התופעה האטרדאידית התרשמתי שהיא חמורה כיום יותר ממה שהיא היתה בעבר בידו הימנית. אני חושב שבקביעות שלי בחוות דעתי נתתי ביטוי להתרשמות. ידוע שיש דבר אחר, שינוי ביציבה, שיכול לגרום להחמרה של התופעות הארדיטדאיות. למרות שזאת מחלה שהיתה קודמת, ניתן לראות בה החמרה כתוצאה של דבר אחר שקרה לו. יש החמרה טבעית במחלה עצמה, יכולה להיות החמרה, אבל כאן יש נקודה בזמן. צריך לשקול את שני הדברים. הרפואה היא מדע הסתברותי.

36. הנה כי כן, המומחה העריך את פער העזרה בשיעור הנע בין 11 לבין 12 שעות. שיעור זה זקוק להתאמה מסוימת. על פי חוות דעתו של פרופ’ הלל היתה צפויה החמרה במצבו של התובע, לאורך זמן, גם אם הניתוח היה מבוצע כראוי. אומר המומחה:
המחלה הניוונית במפרק הירך ממנה סבל [התובע], היא תהליך מתקדם לרעה עם הזמן. יש להניח כי ללא הניתוחים, היה נתקל בקושי בהליכה, ההולך ומתקדם עם הזמן... (בע’ 4).

גם פרופ’ גרוסוסר מציין שיש החמרה טבעית במחלה עצמה (פרוטוקול, ע’ 12, ש’ 8).

37. בחשבון אחרון, ניתן לקבוע כי התובע זכאי לתוספת עזרה בשיעור של 10 שעות ביום. עלות עזרה בהיקף זה (להבדיל משיעור ההיקף) איננה שנויה במחלוקת, ולמעשה שני הצדדים היו מוכנים לאמץ את הנתונים המופיעים בחוות דעתו של עו"ס גדעון האס שהוגשה על ידי התובע (פרוטוקול, ע’ 25, סיכומים ע’ 15). הסכום החודשי עומד על 7,139 ₪. גם תוחלת החיים של התובע מוסכמת למעשה, והיא עומדת על 78.5 שנים (סיכומי התובע, ע’ 3; סיכומי הנתבע ע’ 16).

התובע זכאי לפיצוי בפרט נזק זה לסכום של 385,506 ₪ עבור העבר (54 X 7,139). סכום זה הוא מכפלת חודשי העבר בגובה השכר. לא הוספתי הפרשי הצמדה וריבית כמקובל, הואיל והנתון משקף את ערכי העסקה היום, ומגלם בתוכו עליות או ירידות שכר, וזאת בהתחשב בכך שהתובע לא שילם סכומי כסף בפועל ממש. במקביל, לא שוערך גם הסכום שהתקבל כבר על ידי התובע לצורך הפחתתו (להלן, סעיף 45). עבור העתיד זכאי התובע לסכום של 1,824,573 ₪ (מקדם 255.5783).

אובדן כושר השתכרות
38. התובע טען כי שכרו נפגע עקב ההרעה במצבו. התובע טען כי הוא הקטין את שעות עבודתו "במחצית, כמו כן נאלצתי לשנות את צורת עבודתי ולצמצם את חוג לקוחותיי". התובע הפנה לנכונות המוסד לביטוח לאומי להכיר בהפחתת הכנסותיו ולשלם לו קיצבת נכות.

39. גם פרט נזק זה לא בואר כהלכה. יכולותיו המנטליות של התובע לא נפגעו עקב ההחמרה במצבו. התובע מחזיק בתואר בכלכלה ובמינהל עסקים. הוא קיבל הסמכה של יועץ מס. הוא פתח משרד עצמאי "שבו אני נותן שירותי ייעוץ כלכלי ושירותי יעוץ מס". התובע לא יכול היה להצביע כיצד הנכות פגעה, באופן ממשי, בכושרו להמשיך בעיסוקו זה. התובע מסר דו"חות השתכרות מהם עלה כי בשנת 96’, עמדה הכנסתו על 126,668 ₪, בשנת 97’ - על 79,636 ₪ ובשנת 98’ - על 87,416 ₪. בשנת 99’ גדלה הכנסתו ל-147,950 ₪, ולאחר מכן חלה צלילה בהכנסתו לסכום של 52,372 ₪.

40. מובן שכדי לשכנע שהכנסתו נפגעה, היה על התובע להתמודד עם הגידול בהכנסה בשנת 99’. התובע היה ער לכך. על כן הוא ניסה לטעון כי בשנת 99’ הכנסתו היתה "חסרת פרופורציה". התובע לא היסס להציג, ביום שנקבע לשמיעת ההוכחות, קבלה בסכום של 70,000 ₪ "עבור יעוץ בגין השנים 81’ - 98’" (פרו’, ע’ 1). הוא ניסה לומר שהכנסתו בשנת 99’ מקורה בעבודה משנים קודמות. ניסיון זה איננו ראוי. אין לדעת אם הכנסות השנים הקודמות לא כוללות גם הן תשלומים עבור עבודה שנעשתה בשנים שקדמו להן. התובע לא נדרש לדבר בתצהירו, ולא הסביר מה היה מרכז הכובד של העבודה, באילו שנים היא נעשתה, ומדוע חלף זמן כה ממושך עד שנשתלמה תמורתה. על כן, אין ממש גם בטענה ששכרו בשנת 00’ קשור לפגיעה שספג עקב הניתוח.

41. התוצאה היא שלא ניתן ללמוד דבר מנתוניו של התובע. לא ניתן לקשור את הירידה ברווחיו לתוצאות הניתוח, ואם קיימת ירידה כזו - היא תוצאת המהלך הרגיל של מחלת התובע. לכאורה, ניתן לפסוק בדרך של אומדן פיצוי מסוים ומוגבל עבור הכבדה בלתי משמעותית, כאשר לעניין זה ניתן להביא בחשבון כי בתקופת הטיפול הרפואי אכן נפגעה עבודתו של התובע.

פיצוי על דרך של אומדן יכול לשקף את הפסדי העבר יחד עם הכבדה בלתי משמעותית בעתיד. יש להניח שתקופות האישפוז הממושכות פגעו בהכנסתו. אמנם, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב"נזק מיוחד", שיש להוכיחו במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ’ מזרחי, פ"ד לט (1) 477). ואולם, בית המשפט אינו נוהג להכביד את ידו על התובעים גם בראשי נזק מיוחדים. "לעתים, הפסדי השתכרות בעבר, אלה שמאז התאונה ועד למועד פסק-הדין הנם בגדר נעלם, רב בהם הנסתר על הנגלה, ואין לחשבם במדויק" (ע"א 448/87 המרמן קבלן לבניין נ’ חסן, פ"ד מג (3) 810). על כן, אפשר ללכת בדרך של אומדן כאשר ברור שנגרם לתובע הפסד השתכרות, אך אין נתונים מספיקים לגבי הבסיס לחשוב מדויק של הנזק. דרך חשוב כזו של אמדן גלובלי לגבי הפסד השתכרות בעבר נתקבלה כבר בעבר, כאשר היה נראה שאין בה כדי לקפח את בעלי הדין (ע"א 348/78 יפה נ’ טרם, פ"ד לג (3) 659). ההנחה היא שיש לפצות את הניזוק " לפי הפסד ממשי" באופן המחייב אותו להוכיח את הנזק ולבססו בראיות, אך אין להפריז "בדקדוקי החישובים וההשוואות על בסיס התמורות השוטפות בשכר מזמן לזמן, מאיש לאיש, מדרגה לדרגה, וכו’" (ע"א 417/75 בן דויד נ’ מפעלי טקסטיל, פ"ד לא (1) 827).


42. אלא שבמקרה זה התקשה התובע להצביע על עצם קרות הנזק. הראיות שהוגשו מלמדות על עלייה בהכנסותיו. הראיות הוגשו באופן מקוטע וחסר. תשובות התובע לא הניחו את הדעת, ואפילו על שאלה כמו אם דו"חות מס הכנסה שהוגשו על ידו משקפים את מלוא הכנסותיו, הוא השיב "כעיקרון כן". לא ברור מדוע התובע, יועץ מס וכלכלן, לא יכול היה לאשש פרט נזק זה דבר דבור על אופניו. במצב זה, אין לפסוק לתובע פיצויים בפרט זה, למעט עבור תקופת ההשבתה עקב הניתוחים.

התובע זכאי לפיצוי בסכום של 15,000 ₪.

אין הוא זכאי לפיצוי בשל אובדן כושר השתכרות. אובדן כזה לא התרחש. גם הסיכון של היפלטות לשוק העבודה וההרעה העלולה לפקוד את התובע, אגב כך (סכומי התובע, ע’ 11) - אפילו היה קיים, אינו קשור לתוצאות הניתוח, שכן זה לא השפיע על היכולות המקצועיות של התובע.

הוצאות רפואיות
43. מצבו של התובע הוחמר. הוא נזקק לכיסא גלגלים. התובע טוען כי הוא נזקק לטיפולים רפואיים שונים, וכן לתרופות נוספות עקב ההחמרה. התובע הפנה לתצהיר של בועז שמיר, פיזיוטרפיסט ומנהל מרפאת שיקום ניידות בתל השומר. הלה אמר כי מטרת הטפול היא "לשמור את מצבו ולמנוע התדרדרות בשל היותו מרותק לכסא גלגלים". עלות הטפול הוערכה ב - 206 ₪, בתכיפות של פעמיים בשבוע. בנוסף הציג התובע קבלות על רכישת תרופות בסכום של כ 670 ₪ מידי חודש. הנתבע חלק על נתוני התובע. הוא נמנע מחקירת בועז שמיר, לאחר שנקבע שאין צורך לחקור אותו על שאלות שבמומחיות (פרוטוקול, ע’ 19). קביעה זו נסמכה על כך שהתצהיר לא הוגש כחוות דעת של מומחה, ובפועל היתה הסכמה כי ימונה מומחה על ידי בית המשפט בעניין זה.

44. ואכן, פרופ’ גרוסוסר התייחס גם לשאלה זו בצורה מדויקת ובהירה. הוא קבע חד משמעית שהתובע אינו נזקק לטפולים נוספים או לתרופות עקב תוצאות הניתוח. הוא אומר (חוות דעת, ע’ 4):
מבחינת מחלתו הבסיסית לא חל שינוי של ממש בצרכיו מבחינת מעקב או טיפול תרופתי, וזאת למרות דבריו כי בשנים האחרונות נזקק לתרופות שלהן לא נצרך בעבר.

התובע מתווכח עם דברים אלה. הוא גורס שהמומחה ייחס חלק מהחמרת התנועות האטטואידיות גם לפגיעה ביציבה עקב ריתוקו לכיסא גלגלים (פרוטוקול, ע’ 12, ש’ 4; לעיל ס’ 35). ואולם, המומחה לא מצא כי החמרה זו, היא לבדה, מחייבת טפולים נוספים או תרופות נוספות.

התוצאה היא שדין התביעה בפרט נזק זה להידחות. אם היו הוצאות לתובע בעת שעבר את ניתוחיו הן לא הוכחו, ומכל מקום הן נכללות בגדרה של העזרה בעבר.

בחשבון אחרון
45. על סמך האמור לעיל, הפיצויים המגיעים לתובע הם בסכום 2,448,397 כולל של ש"ח, לפי הפירוט הבא:
600,000 ₪
כאב וסבל
50,000 ₪
התאמת דיור
104,558 ₪
כסא גלגלים
530,000 ₪
ניידות
2,210,079 ₪
עזרה בעבר ובעתיד





15,000 ₪
הפסדי שכר
950,000 ₪-
הפחתות כללי
111,240 ₪-

הפחתת סכום שכבר התקבל
2,448,397 ש"ח
הסכום הכולל

לא מצאתי כי יש בסיס להתערב בסכום ההפחתות. סכום זה הודע על ידי התובע בפתח הדיון (פרוטוקול, ע’ 1). בעת שהציג התובע את ההסדר, הוא ידע על ההלכה שנפסקה ברע"א 3953/01 עמר נ’ אליהו. על כן הטענה המובאת בסכומי התשובה (ס’ 35) לפיה ההסכמה גובשה קודם לפרסום פסק הדין אינה במקומה. התובע מסר את דבר ההסכמה בפתח הדיון והתמיד בה עד לגמר הדיון, אם כי הצביע על ה"ויתור" שנעשה על ידו במסגרתה. רק בסכומים מצא התובע לנכון להתנות את אימוץ ההסדר בעמדת הנתבע בנוגע לסוג הרכב ועלותו (בע’ 15). התניה כזו אינה אפשרית. ההליך משפטי אינו נמשל למקח וממכר בשלב הסכומים. ההודעה שנמסרה מחייבת את בעלי הדין, בעיקר כאשר לנתבע היו טענות לניכויים בשיעור גבוה בהרבה.

התוצאה היא שעל הנתבע לשלם לתובע את הסכום הכולל. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד ליום תשלומו המלא בפועל.

כן ישלם הנתבע לתובע את אגרות המשפט והוצאות ושכר טרחת עורך דין בשעור של 20 אחוז מהסכום הכולל בתוספת מע"מ כחוק, כמפורט בסעיף 10.2 לסכומי התובע. אם לא שולם שכ"ט עבור סכום שהתקבל (והופחת), יש לשלם גם עבורו.

בהוצאות המשפט יכללו הנתונים שפורטו בסעיף 10.1 של סכומי הנתבע, בפסקאות א’, ב’ ד’, ה’. הנתבע רשאי לנכות את ההוצאות שנפסקו לבעז מוגילבקין, שעדותו היתה מתייתרת אילו הונחו בפניו הנחות יסוד משמעותיות. הנתבע גם אינו חייב בשכרם של מוסרי התצהירים האחרים מטעם התובע.


ניתן היום א’ באב, תשס"ג (30 ביולי 2003), לפי הודעה לצדדים.


בעז אוקון, שופט



א 2198/00 כהן זכריה נ’ בית חולים שערי צדק