תביעת ענק: החדירו לי קטטר באופן שגוי ואיבדתי את אוני
הבוקר הוגשה לבית משפט השלום בת"א תביעה המוערכת בשני מיליון ש"ח כנגד בי"ח סורוקה. עניינה של התביעה רשלנות רפואית במהלך החדרת קטטר לשלפוחית השתן של התובע, אשר בוצעה באופן מזלזל ומקומם, על ידי סטודנט, ללא נוכחות רופא מוסמך וזאת בניגוד גמור לנהלים המקצועיים. התובע באמצעות באי כוחו עו"ד ענת מולסון ועוד טל נבו, טוען כי כתוצאה מפעולה זו נגרמו לו נזקים נפשיים ואורולוגים קשים ובלתי הפיכים. וועדה שהקים משרד הבריאות בנושא קבעה: "אין ספק כי בית החולים עצמו אחראי על כל מה שקרה, ומרגע שניתנה הרשות לביצוע פעולה חודרנית על ידי סטודנט, חייב המוסד השולח לשאת במלוא האחריות לתוצאות פעולה זו."
ביום 25.04.06 הופנה התובע למיון בית החולים סורוקה בשל כאבי גב תחתון ובריחת שתן, אשר הופיעה מספר ימים בטרם פנייתו למיון. בקבלתו למיון האורתופדי נבדק התובע על ידי ד"ר לייבנזון, אשר הורה על החדרה של קטטר לשלפוחית השתן, לשם מדידת שארית השתן.
פעולת החדרת הקטטר בוצעה בניגוד גמור לנהלים המקצועיים, כאשר בוצעה ע"י סטודנט מגרמניה שהגיע לתקופת רוטאציה של 3 שבועות בחדר המיון אצל הנתבעת, וזאת ללא ידיעתו של התובע וללא כל השגחה של רופא בכיר על ביצוע הפעולה.
החדרת הקטטר וניפוח הבלונית, כשהקטטר לא במקומו, גרמה לתובע לדימום ולכאבים עזים באיבר המין. בשל זעקות הכאב חש למיטת התובע ד"ר לייבנזון, אשר הבחין מיד כי הקטטר לא הוחדר למקומו והחליט להוציאו, פעולה אשר הגבירה את הדמם מהשופכה. חרף הדימום וכאבי התופת ד"ר לייבנזון ביצע ניסיון נוסף להחדרת הקטטר אך ללא הצלחה.
כל העת התובע התלונן על כאבים אך חרף תלונותיו הקשות, בהתעלם מהן וללא כל בדיקה אורולוגית ניתנה הנחייה לשחרר התובע ממיון למעקב רופא מטפל בלבד ואף נמסר לתובע גיליון השחרור.
התובע אשר חשש מאוד בשל כאביו העזים והדימום מאיבר המין, סירב להשתחרר מבית החולים בכל תוקף, התובע סירב להמשיך ולקבל טיפול במשככי כאבים על מנת שלא יאלצוהו להשתחרר, בשל ההקלה בכאב, ללא בירור וטיפול בדימום מהשופכה. רק בשל התעקשותו הרבה, התובע הושאר בהמתנה במיון.
התובע המשיך להמתין במיון, כאשר אף רופא לא ניגש לבדוק את מצבו וזאת חרף תלונותיו הקשות במהלך שהייתו. לאחר מספר שעות התובע החל לחוש בצמרמורות ודימום מוגבר מהשופכה, אחות במיון אשר ביקשה להשכיב מטופל אחר במיטתו, הבחינה בדימום המסיבי על בגדיו והזעיקה רופא אורולוג בדחיפות למיון. רק בשלב זה נבדק התובע לראשונה ע"י מומחה אורולוג אשר הורה באופן מיידי על אשפוזו במחלקה האורולוגית ומתן טיפול אנטיביוטי.
במהלך אשפוזו, לא הצליח התובע להטיל שתן באופן עצמאי, לפיכך נאלצו הרופאים לבצע ניקוז השלפוחית ע"י החדרת קטטר לשלפוחית באמצעות מחט דרך הבטן. התובע נותר מאושפז למשך 6 ימים עם הקטטר שהוחדר דרך הבטן, כאשר הוא סובל מכאבים ודימום בלתי פוסק מהשופכה וטופל במשככי כאבים וטיפול אנטיביוטי. ימי האשפוז עברו על התובע במתח רב בשל החשש לנזק צמית לאיבר מינו בעקבות הניסיונות הלא מוצלחים להחדרת הקטטר.
רק ביום 01.05.06, לאחר שהדימום מהשופכה פחת, שוחרר התובע לביתו עם המלצה להמשך טיפול אנטיביוטי למשך 5 ימים נוספים.
בביתו המשיך התובע לסבול מכאבים חזקים והיה תלוי במשככי כאבים כל העת. נוכח התגברות כאביו, פנה התובע ביום 10.05.06 למיון סורוקה בתלונה על כאבים בפניס והופעת דם בשתן. התובע נבדק ע"י מומחה אורולוג אשר הורה על המשך טיפול באנטיביוטיקה וטיפול במשככי כאבים, כמו כן המליץ על בדיקת בעיית העדר הזקפה ממנה סובל.
התובע המשיך במעקב אורולוגי במסגרת מרפאות החוץ של בית החולים סורוקה. במסגרת המעקב מיום 23.05.06 צוין: "מציין כי אינו מקיים יחסי מין מפחד מכאבים שיכולים להיות – לא היה זקפה עד כה".
במסגרת הטיפול במרפאה האורולוגית, נעשו ניסיונות שונים בטיפול תרופתי על מנת לשפר את התפקוד המיני, אך ללא הועיל.
ביום 14.11.06 נבדק ע"י מומחה אורולוג המציין בבדיקתו: "חולה נמצא במעקב המרפאה האורולוגית בשל הפרעות זקפה שהתפתחו לאחר אירוע של מקרוהמטוריה (דם בשתן – ע.מ) בזמן ניסיון הכנסת קטטר... יחד עם זאת לא מצליח לקיים יחסי מין בשל זקפה חלשה או חוסר זקפה". בבדיקה זו הומלץ לתובע בין היתר לפנות לייעוץ פסיכולוגי.
ביום 28.08.07 פנה התובע למרכז בריאות הנפש עם תלונות על "מצב רוח ירוד, עצבנות יתר, חוסר מנוחה, לחץ נפשי לאחר הטיפולים שעבר בבי"ח סורוקה. תלונות על הפרעות בזקפה". בבדיקתו מציינת הפסיכיאטרית: "במצב רוח ירוד. אפקט תואם רגזני. על סף גירוי נמוך. ללא מצב פסיכוטי. ללא דיכאון עמוק.." התובע אובחן כסובל מהפרעה הסתגלותית והומלץ טיפול תרופתי.
כיום, התובע ממשיך במעקב המרפאה במרכז לבריאות הנפש, כשתלונותיו מתבטאות בנדודי שינה, מצב רוח ירוד ועצבנות. במקביל לטיפול התמיכתי הוחל בטיפול תרופתי נוגד דיכאון וחרדה.
בעקבות האירוע הטראומתי, הגיש התובע תלונה למשרד הבריאות. במסגרת בירור התלונה, התכנסה וועדה ביום 6.08.06 ובמהלכה רואיינו מספר עדים אשר היו מעורבים בטיפול בתובע בעת האירוע.
הוועדה קבעה כי הפעולה הדיאגנוסטית אשר בוצעה לתובע בבית חולים סורוקה היתה רשלנית ובלתי מקצועית וגרמה לתובע נזק משמעותי כתוצאה מסיבוכיה.
באופן פרטני יותר, מסקנות הועדה כדלקמן:
"אין ספק כי למר ואקנין נגרם נזק משמעותי כתוצאה מסיבוכים של פעולה דיאגנוסטית: החדרת קטטר לשלפוחית השתן כדי למדוד את כמות השתן בשלפוחית לשם הערכת חשש לעצירת שתן. פעולה כזו, אם היא מתבצעת במקצועיות כרוכה בסיכון מוגבל בלבד. אולם במקרה שלפנינו, היו כמה גורמי סיכון שהגבירו את סכנת הפעולה: הפעולה בוצעה על ידי סטודנט. אמנם בבית חולים אוניברסיטאי נהוג לשתף את הסטודנטים בפעילויות שונות, אולם מוטלת חובה על הצוות המקצועי המנוסה ש (א) החולה יהיה מודע ויסכים לכך כי הפעולה תתבצע על ידי מתלמד ולא על ידי איש מקצוע מוסמך ו- (ב) שהביצוע יהיה תחת השגחה מעולה המונעת כל חריגה מהנהלים במקצועיים הטובים. במקרה שלפנינו הייתה התעלמות משני תנאים אלה. לא קיבלנו הסבר משכנע למה נופח הבלון כאשר קצה הקטטר טרם הגיע לשלפוחית השתן – דבר שקל מאוד לוודא על ידי ניקוז השתן מהשלפוחית.
פעולת ניפוח השלפוחית בוצעה על ידי אחות מעשית בלתי מוסמכת. הד"ר לייבנסון איננו זוכר שהורה לה לבצע את הפעולה השגויה ולא ברור כלל אם האחות מזל קיבלה הוראה לניפוח הבלון על ידי רופא. השתכנענו כי הסיבה לכל הסיבוכים שהופיעו לאחר מכן הייתה הניפוח השגוי של הבלון. התנהגותו של הד"ר לייבנסון בהמשך הייתה מקצועית וללא דופי. הוא איבחן את הבעיה מייד, התייעץ עם הגורמים המוסמכים, וקיבל אישור לכל פעולותיו מידי רופאים בכירים.
יש להצטער על כך שהרופאים הבכירים אליהם פנה הד"ר לייבנסון הסתפקו בקשר טלפוני בלבד. אילו טרחו לבא ולבדוק את החולה אישית, ייתכן כי הייתה נמנעת החמרה נוספת במצבו והדבר אמור במיוחד לגבי החמרת הדימום והופעת הצמרמורות.
למרות שקיימת אי בהירות לגבי חלוקת האחריות האישית על הפעולה הדיאגנוסטית הבלתי מוצלחת וסיבוכיה, אין ספק כי בית החולים עצמו אחראי על כל מה שקרה, ומרגע שניתנה הרשות לביצוע פעולה חודרנית על ידי סטודנט, חייב המוסד השולח לשאת במלוא האחריות לתוצאות פעולה זו."
כתוצאה מהאירוע הטראומתי במהלך החדרת הקטטר סובל התובע מאין אונות ומתפקוד זקפה לקוי, אשר פגע קשות בחיי המין של התובע ובת זוגו וביכולתם להרות, לפיכך הופנו לבדיקה ומעקב ביחידה לפוריות ובהמשך לטיפולי פוריות.
עקב מצבו, איבד התובע כ 5 ק"ג ממשקלו וכן סובל ממצב נפשי ירוד, המאופיין בדיכאון, הפרעות בשינה, תחושת ייאוש וחרדה, עצבנות יתר, פגיעה בתפקוד החברותי ובזוגיות חש כי נפגעה גבריותו ובשל כך מרוחק מבת זוגו ומשפחתו.
במיוחד החריף מצבו כאשר רק ביום התכנסות הוועדה, במסגרת ברור התלונה במשרד הבריאות, התברר לתובע לראשונה ולתדהמתו הרבה כי פעולת החדרת הקטטר בוצעה על ידי סטודנט, וזאת ללא ידיעתו ו/או הסכמתו וללא כל השגחה על ידי רופא מוסמך. בשל הלחץ והמתח הכבד, החל התובע לחוש בכאב בחזה עם הקרנה ליד שמאל ומשלא הוקל הכאב פנה למיון סורוקה ושם אושפז לצורך מעקב וטיפול.
מומחה בפסיכיאטריה, בדק את התובע וקבע בחוות דעתו לעניין נזקיו הנפשיים של התובע, כדלקמן:
לאחר האירוע הטראומתי בחוויותיו, החלה להופיע אפיזודה ממושכת של עצב מלווה ייאוש, חוסר תקווה, הפרעות שינה, הפך עצבני ומתוח, עם התדרדרות קשה ביחסים הזוגיים, סף תסכול נמוך, אימפולסיבי ושקוע במר גורלו.
התובע התרחק מחבריו, אינו מקיים קשר בינאישי אינטימי עם אשתו כפי שנהג בעבר בשל העדר זקפה מאז האירוע, אינו ממלא תפקידו כבעל.
השינויים במצבו הנפשי של התובע התבטאו גם בהופעת התקפי חרדה אשר באו לידי ביטוי בדופק מהיר, נשימה מהירה, הזעות וכאבים סומאטיים נוספים.
האירוע הטראומתי והסיבוכים שלאחריו הביאו לשינוי במהלך חייו של התובע, חייו עם אשתו וקשריו עם חבריו.
המומחה קובע כי התובע סובל מתגובת הסתגלות כרונית, עם שינויים רגשיים של עצב ושינויים בהתנהגות בגלל האירוע שעבר וסיבוכיו.
עוד קובע המומחה, כי הפגיעה בתפקודו של התובע ברבדים השונים שתוארו, הינה קבועה לאור חוסר השינוי בשנתיים האחרונות בסימפטומים ומעריך את נכותו הנפשית של התובע בשיעור של 20% לפי תקנות הביטוח הלאומי.
התובע מבקש מבית המשפט לפסוק לו פיצוי המוערך בשני מיליון ש"ח.