רשלנות רפואית בלידה- רשלנות בלידה
למאמר חשוב בנושא, לחצו על הקישור הבא: רשלנות בלידה
להלן פסק דין בנושא רשלנות בלידה:
א 3124/97 שלמה יפת ,שלמה יעל ,שלמה ירון נ’ מדינת ישראל
20
בתי המשפט
א 003124/97
בית המשפט המחוזי בבאר-שבע
07/03/04
תאריך:
כבוד השופט ג. גלעדי, נשיא (בדימוס)
בפני:
1 . שלמה יפת
2 . שלמה יעל
3 . שלמה ירון
נגד
מדינת ישראל
פסק דין חלקי בנושא רשלנות רפואית בלידה
1. פסק דין זה, הוא חלקי, שכן הוא מתייחס אך ורק לשאלת האחריות.
התובענה בתיק זה, היא תובענה בנזיקין, בעילה של רשלנות רפואית בלידה, אולם עוד בשלב מוקדם ביותר, הודיעו לי שני הצדדים, כי המחלוקת העיקרית בתיק זה, היא בשאלת האחריות ואם וכאשר תיפתר שאלת האחריות, לכאן או לכאן, יוכלו הצדדים להגיע בכוחות עצמם, להסכמה בשאלות הנוספת, לרבות שאלת הנזק, אם תיקבע האחריות, שכן מדובר בנכות צמיתה בשיעור של 100%.
2. הקטין שלמה יפת, הוא התובע מספר 1, נולד ביום 4/5/94 לאמו יעל ולאביו ירון, בבית החולים על שם "ברזילי" באשקלון, שהוא בית חולים ממשלתי ושייך למדינת ישראל, היא הנתבעת בתיק זה.
לאחר לידתו, אובחן התובע מספר 1 כסובל מ שיתוק מוחין ונכותו נקבעה בשיעור של 100% לצמיתות, כאשר אין מחלוקת לגבי נכותו.
התובעים טוענים בתובענה זו, כי הרופאים בחדר הלידה, שטיפלו בתובעת מספר 2, מרגע הגיעה לחדר הלידה, באותו לילה, התרשלו בתפקידם ולא אבחנו במועד, מצב של מצוקה עוברית, שבה היה שרוי העובר בבטנה של התובעת 2. לפיכך, חל עיכוב מיותר בהחלטה, לבצע ניתוח קיסרי ביולדת ובזמן שהרופאים התעכבו בהחלטה ובביצועה, נגרם מצב של חוסר אספקת חמצן למוחו של התובע 1, למשך דקות ארוכות ויקרות וחוסר חמצן זה, הוא שגרם לנזק בלתי הפיך במוחו של התובע 1.
הנתבעת טוענת במשפט זה, אם כי איננה חולקת על העובדה שהיתה היפרדות מוחלטת של השיליה, עוד בטרם בוצע הניתוח הקיסרי, הרי התוצאה של שיתוק המוחין, איננה נובעת מהיפרדות השיליה, או מהעיכוב בביצוע ניתוח קיסרי, אלא ממצב העובר, עוד בתהליכים המוקדמים של ההריון.
לחילופין טוענת הנתבעת, כי אפילו אם שיתוק המוחין הוא תוצאה של היפרדות השיליה, עדין אין אחריות משפטית על הרופאים שטיפלו ביולדת, שכן הוכח, כי ממועד ההחלטה על ביצוע ניתוח קיסרי ועד לתחילת הניתוח, עובר זמן מינימלי של כ-20 דקות, שכן יש צורך להכין את היולדת לניתוח ולהרדים אותה וכן יש צורך להכין את המיכשור המתאים בחדר הניתוח.
20 דקות אלה, שהן הכרחיות, גרמו לנזק המוחי לתובע, כך טוענת הנתבעת ועל כן אין לומר שהרופאים התרשלו, רשלנות רפואית בלידה.
3. בתיק זה, רוב העדויות היו של עדים מומחים בתחום הרפואה ורק מיעוט העדויות היו של עדים שהעידו על העובדות הרלוונטיות.
גורלו של שופט הוא, שעליו להכריע גם בנושאים שאינם בתחום מומחיותו, כאשר הוא לומד את התורה, מתוך עדויות המומחים.
4. בא כח הנתבעת, בסיכומיו בכתב, הדגיש את ההלכה, כי אין לקבוע רשלנות רפואית בלידה, כחוכמה לאחר מעשה, כאשר התוצאות הקשות ידועות לנו, אלא יש לבדוק את התנהגות הרופאים, בזמן אמת, במהלך העבודה הרגיל ועל פי הסטנדרטים הידועים והקבועים בתורת הרפואה.
אכן, כך קבעה הפסיקה ובהתאם לכך, גם תיקבענה מסקנותי בפסק דין זה.
יחד עם זאת, בתיק זה שמעתי מפי המומחים של שני הצדדים, ובנקודה זו אין מחלוקת, כי לפעמים, ובמיוחד בחדר לידה, עיכוב או השתהות בפעולה רפואית מסוימת, כאשר העובר במצוקה, יכולה לגרום לתוצאה קשה ביותר, לפעמים עד מות העובר, או עד לגרימת נזק מוחי בלתי הפיך.
מבחינה זאת וכך אמרו המומחים שהעידו בפני בתיק זה, יש לפרש כל סימן מחשיד, לחומרה ואין להתעלם מעובדות, שאחת האפשרויות שהן מצביעות עליה, היא אפשרות של סיכון לעובר.
שכן, התעלמות כזו, גם אם אפשרויות אחרות לאותן עובדות, יכולה להיות בחירה בכיוון לא נכון, שלא ניתן יהיה לחזור ממנו, גם כאשר יהיה ברור שהרופא שגה.
כלומר, כאשר בדיקה מסוימת, מראה תוצאה, שאחת מהאפשרויות של אותה תוצאה, היא גרימת נזק בלתי הפיך לעובר, הרי למרות העובדה שמבחינת התיאוריה הרפואית, יכולות להיות גם אפשרויות אחרות לאותה תוצאה, אין לסמוך על המזל ויש לצאת מההנחה שדווקא המצב הגרוע ביותר, שהוא אחת מהאפשרויות של התוצאה, אמנם קיים.
5. יעל שלמה, התובעת מספר 2 היתה פעמיים בהריון לפני 4/5/94 ובשתי הפעמים, היא ילדה שתי בנות בריאות.
ביום 4/5/94, היתה התובעת מספר 2 בהריונה השלישי והיה זה השבוע הארבעים להריונה.
באותו יום, בהיותה בביתה, סמוך לשעה 20:00, היא הבחינה שיש דימום לא מסיבי מהווגינה.
התובעת מספר 2 סיפרה על כך לבעלה, הוא התובע מספר 3 והשניים נסעו לבית החולים ברזילי באשקלון.
לגירסתה של יעל, במהלך הנסיעה לבית החולים, היא החלה להרגיש גם בכאבי בטן, שהלכו והתגברו, ככל שהתקרבה לבית החולים.
על פי עדות התובעת 2, היא הגיעה לבית החולים ברזילי, סמוך לשעה 21:30, אולם הרישום הראשון בבית החולים, המתייחס להופעת התובעת מספר 2, מעיד על קבלתה בשעה 22:30.
כבר בקבלתה, התלוננה התובעת 2, בפני המיילדת על כך שיש לה דמם נרתיקי קל וירידת מים.
הדבר עולה, מסיכום המחלה של בית החולים ברזילי, מיום 27/6/96.
התובעת 2 נבדקה ונמצא שלחץ הדם שלה תקין, שכן הוא היה 120/70, הדופק היה 100.
צוואר הרחם נבדק ונמצא פתח של כ-ס"מ 1.
כמו כן אובחן העובר כאשר תנוחתו ברחם היתה במה שקרוי "מצג פנים".
הצוות הרפואי, איבחן כי יש ירידה של מים מקוניליים. על משמעות אבחנה זו, ארחיב את הדיבור, בהמשך פסק הדין.
כאשר הגיעה התובעת 2 לחדר הלידה, התחילו צירי לידה סדירים ואובחנה פתיחה של צוואר הרחם בגודל של כ-5 ס"מ.
בשלב זה, חוברה התובעת 2 למוניטור, היינו מכשיר שבודק את קצב פעולת הלב של העובר ויכול לדווח על מצוקה עוברית.
המומחים שהעידו בתיק זה, הסבירו, כי הבדיקה במוניטור, חשובה במיוחד, לא רק בהקשר שהיא מצביעה בזמן נתון על מצבו של העובר, אלא בעיקר, היא מצביעה על שינויים שחלים במצב העובר והשינויים האלה, יכולים לתת תמונה טובה לגבי מצבו של העובר.
המוניטור מראה את פעולת הלב של העובר, במיוחד בשלב של הופעת ציר אצל היולדת.
על כן ומשום שהתועלת המיוחדת במוניטור, היא בעובדה שהוא מצביע על השינויים במצב העובר, מן הראוי הוא שהחיבור למוניטור, יהיה למשך זמן מסוים, שיאפשר לצפות אם קיימים שינויים ומה המשמעות שיש לתת לשינויים.
לטענת בא כח התובעים, כבר בחיבור הראשון למוניטור, נצפתה אי סדירות מסוימת, שאם הרופאים היו מאבחנים אותה נכון, הם היו מסיקים שקיימת מצוקה עוברית מסוימת שאחת האפשרויות שלה היא היפרדות חלקית של השיליה, או תחילת תהליך של היפרדות מוחלטת של השיליה.
וזאת לדעת, כי כאשר נוצר מצב של היפרדות מוחלטת של השיליה מדופן הרחם, מופסקת אספקת החמצן למוח העובר ואם לא תיעשה פעולה מיידית להוצאת העובר מרחם היולדת, הרי כעבור 4 עד 5 דקות, עלול להגרם נזק מוחי בלתי הפיך לעובר וכעבור עוד 5 דקות, היינו 10 דקות מאז היפרדות השיליה, עלול להגרם מוות לעובר מחוסר חמצן.
מאחר שתהליך הלידה הטבעי טרם החל באותו שלב, הפתרון הרפואי היחיד שניתן היה לנקוט בו כדי להציל את העובר, היה ניתוח קיסרי מיידי.
לטענת התובעים, הופסק הניטור הראשוני, היינו החיבור למוניטור, לאחר 17 דקות, שהוא זמן קצר מדי, בהתחשב בתופעות שנראו כבר בשלב הראשון.
מכל מקום, אין מחלוקת שהניטור הופסק לאחר 17 דקות והתובעת 2 נשלחה לעשות צילום רנטגן, במחלקת הרנטגן של בית החולים, שכן לרופאים היה חשש, שתנוחת העובר היא "סנטר לכיוון אחורה", מצב שלא ניתן שתהיה בו לידה טבעית ויש לבצע ניתוח קיסרי.
הרופאים רצו להיות בטוחים בשאלה מהי תנוחת העובר בתוך הרחם ולכן שלחו את התובעת 2, למחלקת הרנטגן.
הוכח, שמחלקת הרנטגן בבית החולים ברזילי, איננה מחלקת רנטגן מיוחדת לחדר הלידה, אלא היא מחלקת רנטגן כללית , שבה מבוצעים כל צילומי הרנטגן.
את התובעת 2 לא ליווה רופא או מיילדת למחלקת הרנטגן, אלא היא הובלה לשם על ידי סניטר.
היא המתינה זמן מסוים במחלקת הרנטגן עד שהגיע תורה ואז היא צולמה במחלקת הרנטגן והוחזרה כעבור זמן לחדר הלידה.
בינתיים, התגברו כאביה של התובעת 2, כאבים שהיא העידה עליהם שאינם רק צירי לידה, שכן היא זכרה את עוצמת הכאבים של צירי הלידה, משתי הלידות הקודמות שלה.
כאשר חזרה התובעת 2 לחדר הלידה, היא צרחה מכאבים.
לדבריה, השתיק אותה הצוות הרפואי באומרו, שהיא היסטרית והיא צריכה להתבייש שבלידה שלישית היא צועקת כמו יולדת בלידה ראשונה.
הצוות הרפואי הכחיש בעדותו את גירסת התובעת בעניין התייחסותו לכאביה.
מכל מקום, לאחר חזרתה מצילומי הרנטגן, חוברה שוב התובעת 2, למוניטור ובחיבור השני, הבחין הצוות הרפואי מתוך הסתכלות במוניטור, כי העובר נמצא במצוקה והוחלט על ניתוח קיסרי.
התובעת 2 נלקחה במהירות לחדר הניתוח.
חדר הניתוח הוכן עוד קודם לכן לביצוע ניתוח קיסרי ביולדת אחרת, אולם מאחר והניתוח של היולדת האחרת טרם החל, הוציאו את היולדת האחרת מחדר הניתוח והכניסו את התובעת 2 לחדר הניתוח ובוצע בה ניתוח קיסרי.
כאשר החל הניתוח, ונפתחה הרחם של התובעת 2, ראו המנתחים מצב של היפרדות שיליה מוחלטת ברחמה של התובעת 2.
יתרה מזו, הרופאים ראו גם את חבל הטבור כרוך סביב צווארו של העובר ארבע פעמים ופעם נוספת כרוך לאורך גופו של העובר.
הרופאים התרשמו, שחבל הטבור היה מהודק על צוואר העובר ועל גופו.
העובר הוצא מרחם אמו והניתוח הסתיים.
התובע 1 אובחן לאחר הלידה כסובל משיתוק מוחין, מוגבל מאוד מבחינה מוטורית, איננו מדבר וסובל מהתקפים אפיליפטיים.
הוא צמוד לכסא גלגלים והוא זקוק לסיעוד גם גם בפעולות הפשוטות ביותר בחיי יום יום.
6. טוענת הנתבעת בתיק זה, כי למרות התוצאה החמורה, שנגרמה לתובע 1, אין לראות בהתנהגות הרופאים או הצוות הרפואי בחדר הלידה, משום רשלנות רפואית בלידה.
לטענת הנתבעת, העובדה שחבל הטבור נכרך 4 פעמים סביב צווארו של העובר, היא עובדה שיכולה לקרות סמוך לתהליך הלידה והיא גם יכולה לגרום להפסקת אספקת החמצן, אולם אין בכך כל רשלנות רפואית בלידה של הרופאים, שכן זו יכולה להיות הסתבכות טבעית במהלך ההריון.
עוד טוענת הנתבעת, כי העובדה שהתובעת 2 עלתה במשקל במהלך ההריון רק 5 ק"ג ולא 12 ק"ג, שזוהי עלית המשקל הממוצעת במהלך הריון תקין רגיל, מצביעה על כך שהיה פגם כלשהו, כבר בתהליך ההריון.
לא רק זאת, אלא העובדה הנוספת, שכאשר נולד התובע 1 בתום הניתוח הקיסרי, היה משקלו 2,434 גרם ומשקל זה, נמוך מהממוצע וגם הוא יכול להצביע על כך שהעובר סבל מליקוי כלשהו, עוד בטרם הגיעה אמו לחדר הלידה.
לטענת הנתבעת, גם מידות ראשו של התובע 1, בשעה שנולד, היו קטנות יותר מהמידות המקובלות בהריון של 40 שבועות וגם עובדה זו יכולה להצביע על כך שהליקוי, שנמצא בתובע 1 לאחר הלידה, נוצר כבר לפני מועד תחילת היפרדות השיליה.
עוד טענה הנתבעת, כי יתכן והליקוי שנמצא בתובע 1, הוא תוצאה של מחלה מטבולית, שאולי קיימת אצל התובע 1.
7. לאחר שקראתי את כל העדויות בתיק זה ועיינתי בסיכומי באי כח הצדדים ולאחר שניסיתי להכנס לתוך העולם המופלא של חדרי הלידה, אלה הן מסקנותי:
א. בטרם אפרט את מסקנותי בתחום האחריות המשפטית, יש תחילה לקבוע את הממצאים העובדתיים מבחינה רפואית.
כבר בשלב זה אציין, כי על פי עדויות המומחים הרפואיים, רפואה איננה מתמטיקה.
כלומר לא כל ממצא רפואי, מצביע על אבחנה רפואית ספציפית.
תיתכנה כמה אפשרויות במצבים שונים וכדי להגיע לאבחנה חד משמעית, יש לבצע בדיקות נוספות שתאשרנה מסקנה חיובית, או שתשלולנה אפשרויות אחרות ובדרך האלימינציה, ניתן יהיה להגיע לאבחנה.
במשפט זה, אין מחלוקת בין הצדדים, שהיתה אבחנה ברורה של היפרדות מוחלטת של השיליה.
הדבר נראה בבירור בעת הניתוח הקיסרי.
ד"ר אליהו כספי, שהעיד כמומחה מטעם התובעים בתיק זה, העיד (עמ’ 14 ישיבה מיום 3/4/01, שורה 10):
"לפי דו"ח הניתוח שפתחו את הרחם ראו את היפרדות השיליה וראו את חבל הטבור כרוך סביב צווארו של העובר 4 פעמים וראו אותו גם כרוך לאורך הגוף פעם אחת וכתוב שחבל הטבור היה מהודק על גוף העובר והצוואר".
אין גם מחלוקת בין המומחים, שהיפרדות השיליה, גורמת להפסקת אספקת החמצן למוח העובר.
ד"ר פנסקי, שהעיד בתיק זה כמומחה מטעם הנתבעת, אמר (עמ’ 14 שורה 3 ישיבה מיום 24/10/01):
"הפרעה קשה זו בחימצון הילד קרתה עקב היפרדות חדה של השיליה ואנו יודעים שבמקרה זה היא קרתה במהלך הלידה".
השאלה העיקרית במשפט זה, מתי היה אפשר להבחין בעובדה, שמתחיל תהליך של היפרדות השיליה, או לפחות שקיימת מצוקה עוברית.
מסקנתי היא, לאור כל הראיות, כי העובדה שהתובעת 2 התלוננה על דימום מהנרתיק כבר כאשר הופיעה בבית החולים, בצרוף העובדה שבניטור הראשון ניתן היה להבחין בהאטה מסוימת בקצב פעולת הלב של העובר, מצביעה על כך שהיה על האחראים, על הניטור, להמשיך בניטור הראשון, מעבר ל-17 דקות ולא להפסיקו, כדי לשלוח את התובעת 2 לצילום רנטגן.
אין זו חוכמה שלאחר מעשה.
משלוח התובעת 2 לצילום רנטגן, היה רק כדי לוודא מהי תנוחת העובר ברחם.
האם מדובר בתנוחה של "פנים קדימה וסנטר אחורה" שמחייבת ניתוח קיסרי בכל מקרה, שכן כאשר הסנטר מופנה אחורה, לא ניתן שהלידה תהיה טבעית.
אולם שליחת התובעת 2 לצילום רנטגן בשלב זה, גרמה לאיבוד זמן יקר.
הוכח, שמחלקת הרנטגן, אליה נשלחה התובעת 2, איננה מחלקה מיוחדת שבה נעשים צילומים רק ליולדות, אלא מחלקת רנטגן כללית של בית החולים.
היינו, כל צילומי הרנטגן המופנים מחדר מיון או מכל מחלקה אחרת של בית החולים מבוצעים באותה מחלקה.
יולדת שמגיעה לצילום רנטגן, צריכה להמתין לתורה ורק אחר כך יבוצע הצילום והיא תשלח חזרה לחדר הלידה.
מדובר בזמן יקר, שניתן לנצל אותו לצילום רנטגן, רק כאשר אין כל חשש שיש איזו שהיא בעיה, שאולי תצריך טיפול רפואי מהיר יותר.
הוכח גם, שיולדת שנשלחת לצילום רנטגן, איננה מלווה באיש צוות רפואי של חדר הלידה, כגון אחות או רופא, אלא סניטר היינו כח עזר לא מקצועי מוביל אותה לצילום.
מטבע הדברים, כאשר יולדת נשלחת לצילום, על פי הוראות הצוות הרפואי, היא תמתין במחלקת הרנטגן עד שיבוצע בה הצילום והיא תוכל לחזור לחדר הלידה.
גם אם היא תרגיש כאבים, ספק אם היא תעזוב את חדר הרנטגן ותחזור מיוזמתה לחדר הלידה, כאשר היא קיבלה הוראה מפורשת ללכת לצילום רנטגן.
בפועל אנו יודעים, כי התובעת 2 חזרה לאחר צילום הרנטגן והיא נעדרה קרוב ל-45 דקות מחדר הלידה, שכן החיבור השני שלה למוניטור, היה בשעה 23:35.
ב. השאלה העיקרית בהקשר זה, היא מה ניתן היה להבחין במוניטור בפעם הראשונה, לפני שנשלחה התובעת 2, לצילום הרנטגן ומה היה צריך להחליט בקשר לכך.
פרופ’ אליהו כספי, מומחה למחלות נשים ויילוד, שהעיד בתיק זה מטעם התובעים, אמר את הדברים הבאים (עמ’ 8 שורה 13, ישיבה מיום 3/4/01):
"הקצב הבסיסי של פעימות הלב של העובר. בעובר רגיל זה בין 120 ל-160. פה הקצב הבסיסי היה 170 בייסליין...
שנית, הוורביליות היתה נמוכה, זה שוני הזמן שבין הפעימות.
אצל העובר מרווח הזמן בין פעימה לפעימה הוא לא שווה, הוא שונה מפעימה לפעימה.
זה נקרא וורביליות. לרוב הוא מעל מה שנקרא 5 פעימות בדקה. במקרה זה הוא היה פחות מ-5 פעימות לדקה.
לבסוף יש האטות לפתע, יש האטה בקצב לב העובר, צורת האטות האלה, ביחס להתכווצויות שהיו, מראות שאלה האטות מאוחרות לפחות 2 מתוך 3 שהיו שם.
זה בניטור קצר מדי של 17 דקות שהופסק וזאת טעות בלתי סבירה להפסיק ניטור כזה אצל אשה שבאה בגלל דימום שבינתיים נוספו כאבים זה טעות להפסיק ניטור קצר אחרי 17 דקות.
היו צריכים להמשיך עוד 20-30 דקות וסביר שהשינויים האלה מטרידים ולזה היתה הרבה יותר משמעות...(עמ’ 9 שורה 13) לדעתי התרשים הזה הוא נורה אדומה שאין להתעלם ממנה. אני מתייחס למצב שבו יש דמם ואם אין דמם והוא בכמות מועטה אז התרשים הזה הוא משהו שכן זועק לשמים. גם אם אין דמם, בתרשים כזה לאורך 17 דקות אין להפסיק את הניטור. זה מצב פתולוגי מובהק... לשאלה האם התרשים מראה שהעובר היה במצוקה, אני משיב שהתרשים לא מצביע על מצוקה, הוא מצביע על אפשרות של מצוקה. אין לנו את העובר ביד. ככל שהבדיקות האלה מופרעות יותר, הסבירות למצוקה גוברת. התרשים הזה הראה אפשרות סבירה של מצוקה עוברית שדורשת פעולה מיידית ולא בדיקות שתן ורנטגן. "
פרופ’ כספי, לא היה היחיד בדעה זו.
ד"ר אוקטב סגל, רופא בבית החולים ברזילי, שהשתתף בבדיקות באותו יום, אמר בחקירתו הנגדית (ישיבה מיום 12/7/01, עמ’ 4, שורה 3):
"לשאלתך שהנחה שאת ההחלטה אחרי 17 דקות לנתק את הבחורה מהמוניטור אחר שהיו לה מים מקוניאליים בקבלה אם קיבלה אותה אחות, זה לא נראה לי תקין.
נכון שבקבלה היו ליולדת מים מקוניאליים. ... אם אתה אומר לי שהיולדת התלוננה על כאבים חזקים לפני כן ורציפים אני משיב שברגע שנאמר לי שיש לה כאבים וכאבים חזקים וירידות בדופק אני ניגש לחדר לידה....
בהתייחס לסעיף 4.8 לתצהירי - המוניטור נמשך 17 דקות. לשאלתך איפה הדקה האבודה שלך - נראה שטעיתי לשאלתך האם יתכן שאותה דקה נוספת מתייחסת להאטה נוספת שהיתה לה אני משיב יתכן שיש פה האטה נוספת מסוג משתנה. (הכוונה להאטה בהפסקות בפעימות הלב של העובר).
אם זה נכון יכול להיות שיש לה שתי האטות ולא אחת... במסגרת הפרשנויות זו בהחלט פרשנות מחמירה."
ד"ר פנסקי, שהעיד כרופא מומחה מטעם הנתבעת בתיק זה, אמר את הדברים הבאים (ישיבה מיום 24/10/01, עמ’ 21, שורה 8):
"המוניטור הזה מעיד מתחילתו על בעיה מסיבית כולל החמש דקות. אני משיב שאם מנתחים אותו לאחור יש בהחלט בעיה במוניטור הזה מבחינת העובר וזה בניתוח שלאחר מעשה ובמבחן התוצאה. ... לשאלתך אם לא היתה לנו אפיזודה של שליחה לרנטגן אלא חיבור רציף סימני המצוקה היו מתגלים קודם אני משיב שכן, אך יש להדגיש שבמוניטור שאני רואה יש שני שלבים האחד שפחות מדאיג והשני שהוא בהחלט מדאיג... אם הייתי הרופא המיילד והייתי נתקל במוניטור כזה מתחילתו על סמך 5 הדקות הראשונות הניטור הזה מחייב המשך השגחה, קרי ניטור."
בהמשך עדותו (ישיבה מיום 24/10/01 עמ’ 25 שורה 19) אומר ד"ר פנסקי:
"לשאלתך אם לשיטתי את המוניטור הזה היה צריך להמשיך אני משיב שאם הפיענוח שלי שלא ברור לי מה מצבו, הייתי מבקש לראות עוד מספר דקות המוניטור לא בגלל שהוא רע אלא בגלל שיש לי קושי לפענחו.
כשכתבתי שהמוניטור קצר בחוות דעתי התכוונתי שהוא היה קצר יחסית ושאני רוצה לראות יותר מוניטור על מנת שאוכל לפענחו לקולא או לחומרה. אני אישית הייתי מבקש עוד קצת נתונים היינו לראות עוד קצת מוניטור. אם הנתונים הנוספים היו מחשידים הייתי משאיר את האישה מנוטרת... בתחום הרפואה כמו בכל תחום כל סימן מחשיד יש לפרש לחומרה... בדרך כלל רופא צריך לקבל ההחלטה לנתק ממוניטור. מי שהחליט על ניתוק ממוניטור במקרה זה אחות, אני משיב שאם האחות החליטה לנתק ולא התייעצה עם אף אחד זה לא תקין."
יושם לב, שאת הדברים הנ"ל אומר המומחה מטעם הנתבעת.
המסקנה היא מעדויות שני המומחים המצוטטות לעיל, כי לפחות היו ממצאים מחשידים במוניטור הראשון וממצאים אלה התבטאו בקצב פעימות הלב של העובר, שהיה 170, וכן בהפסקות בין הפעימות הנקראות בלשון המומחים "האטת".
ממצא מחשיד כזה, מחייב לפחות המשכת החיבור של האשה למוניטור למשך זמן נוסף מעבר ל-17 דקות, כדי לראות שינויים או מצב העובר לאורך יותר זמן.
אין זו חוכמה שלאחר מעשה, אלא דעה של שני מומחים בתחום המיילדות והגניקולוגיה.
במקום זאת הופסק הניטור וברור שהוא לא הופסק ביוזמת התובעת 2, אלא על פי הוראה של הצוות הרפואי והתובעת 2 נשלחה לבדיקת רנטגן, שלא היתה דחופה, שכן מטרת בדיקת הרנטגן, היתה לבדוק את תנוחת העובר ברחם ואם היא תנוחה של "סנטר אחורה".
בוזבז זמן יקר מאד על שליחת התובעת 2 לצילום הרנטגן, שכן הניטור הבא נעשה על פי הרישומים רק בשעה 23:35.
לו הושארה התובעת 2 מחוברת לניטור, ולא נותקה מהניטור כעבור 17 דקות, היו רואים הרופאים, כי בניטור מופיעה מצוקה עוברית הולכת ומחמירה, שכן היה זה בשלב של תהליך הפרדות השיליה ואז ניתן היה להחליט במקום על ניתוח קיסרי והניתוח היה מתחיל, עוד לפני השעה 23:35, היינו השעה שהתובעת 2 חזרה מצילום הרנטגן.
ג. יש לראות במחדלי הצוות הרפואי בבית חולים ברזילי באותו לילה, משום רשלנות רפואית בלידה.
התובעת 2, לא הגיעה לבית החולים ברזילי באותו לילה, בשל צירי לידה, אלא בשל דימום מהנרתיק שהיא הבחינה בו באותו לילה.
אין מחלוקת, שהתובעת 2 התלוננה לפני אנשי הצוות הרפואי, על הדימום, שכן בסיכום המחלה שנרשם בבית חולים ברזילי, לגבי הארועים הקשורים בלידה הנ"ל, מופיע במפורש, כי התובעת 2 התלוננה על דימום. ראה סיכום המחלה מוצג ת/3.
נכון הדבר, שעל פי עדויות המומחים, דימום קל מהנרתיק, איננו מהווה ארוע חריג במיוחד. אולם, כאשר לעובדת הדימום הצטרפה עובדה נוספת, שהיא כאבים בבטן, שהתובעת 2 התלוננה עליה, בצרוף תופעה חריגה בקצב פעולת הלב של העובר, שהופיעה כבר בניטור הראשון, הדבר היה צריך להדליק נורה אדומה לנגד עיני הרופאים.
כמו שהעידו המומחים, כמצוטט לעיל, כאשר ישנה תופעה, שאחת האפשרויות שלה היא מצוקה עוברית, יש לפרש תופעה זו לחומרה, היינו לצאת מתוך ההנחה שאמנם אותה אפשרות של מצוקה עוברית היא שגרמה לאותה תופעה ועד שלא תישלל מסקנה זו על ידי בדיקות נוספות, אין להתעלם מאפשרות זו.
במקרה הנוכחי, על פי דעת כל המומחים, היה צריך להמשיך בניטור ולא להפסיקו לאחר 17 דקות.
המשכת הניטור עד ל-30 דקות, מצביעה על מצוקה גוברת של העובר והיתה נותנת תמונה ברורה יותר למפענחי הניטור.
לא היתה כל דחיפות בשליחת התובעת 2 לעשות צילום רנטגן, שכן תהליך הלידה עוד לא היה בעיצומו.
בוזבז זמן יקר על הליך שלא היה הכרחי ולא היה דחוף ובשל כך לא נוצל הזמן להמשך הניטור, שהיה יכול להביא לאבחנה מדויקת יותר של מצוקה עוברית, שהיתה מחייבת החלטה על ניתוח קיסרי מיידי.
ד. בא כח הנתבעת בסיכומיו בכתב, כמובן לא שלל את העובדה שהיתה הפרדות שיליה מוחלטת שגרמה להפסקת אספקת החמצן למוח העובר.
אלא, שהוא טוען, כי אין זה ברור שדווקא היפרדות השיליה, היא שגרמה לנזק המוחי של התובע 1.
לטענתו, יתכן מאוד שהעובדה שחבל הטבור נמצא כרוך מסביב לצווארו של העובר, גרמה לנזק המוחי, או שהיתה מחלה מטבולית שהעובר לקה בה כבר בהיותו ברחם והיא גרמה לנזק המוחי.
אינני מקבל טענה זאת.
במשפט אזרחי, הממצאים נקבעים על פי מאזן ההסתברויות.
היינו, מהי האפשרות הסבירה ביותר, מבין כל האפשרויות העומדות לבחירה, לאחר שמיעת הראיות.
מסקנתי היא, על פי עדויות המומחים, כי האפשרות הסבירה ביותר, מבין כל האפשרויות עליהן העידו המומחים, שהנזק המוחי ושיתוק המוחין שנגרם לתובע 1 הוא תוצאה של היפרדות השיליה ולא תוצאה של כריכת חבל הטבור מסביב לצוואר או מחלה מטבולית.
אין מחלוקת בין הרופאים, שהיתה היפרדות מוחלטת של השיליה במקרה זה. הדבר מופיע בסיכום המחלה של בית החולים ברזילי מוצג ת/3.
אין גם מחלוקת בין המומחים שהיפרדות מוחלטת של השיליה, גורמת להפסקת אספקת חמצן למוח העובר.
אין גם מחלוקת שאם הפסקת החמצן למוח של העובר נמשכת 4 עד 5 דקות, התוצאה היא גרימת נזק בלתי הפיך למוח העובר.
ראה גם חוות דעתו של ד"ר פנסקי מיום 4/599 סעיף 5.
אם כך, יש לנו אפשרות אחת שהיא וודאית.
כלומר וודאי הוא, שהיתה היפרדות מוחלטת של השיליה במקרה זה וודאי הוא שהפרדות מוחלטת של השיליה גורמת להפסקת אספקת החמצן למוח העובר ווודאי הוא שהפסקת החמצן אם היא נמשכת מספר דקות גורמת לנזק בלתי הפיך במוח.
לעומת וודאות זו, העלה בא כח הנתבעת אפשרויות נוספות, שהן אולי אפשרויות אבל הן אינן וודאיות במקרה זה.
לגבי האפשרות שחבל הטבור, שנמצא כרוך מסביב לצווארו של העובר גרם להפסקת החמצן הזורם למוח העובר, אמר פרופ’ כספי (ישיבה מיום 3/4/01 עמ’ 15 שורה 1):
"לשאלה מה הנזק שיגרם לעובר אם חבל הטבור כרוך סביבו בהידוק 4 פעמים, אני משיב מזערי אם בכלל, אלא אם כן מתבצעת לידה רגילה שבא העובר יוצא בעוד הכל הדוק סביבו... כאן עשו ניתוח קיסרי והוציאו אותו. אין לנו מידע שגילגולים סביב הגוף והצוואר עושה נזק כלשהו לעובר. זה לא עושה שום נזק משמעותי לעובר. העובר לא נושם וחבל הטבור לא חונק אותו... דרך חבל הטבור לעובר הכל עובר דרכו זה חוט החיים של העובר, משם הוא מפריש את הפסולת המזון והחמצן ומשם הוא מפריש לתוך השיליה. אם מנתקים אותו הוא ימות מיד. לשאלה האם יכול להיות שהטבור מהודק בצורה כזאת שלא תעבור דרכו כמות חמצן מספקת לעובר אני משיב, שבמציאות אם אתה בודק איזה נזק נגרם לעובר בגלל העובדה שחבל הטבור מהודק סביב צוואר, אתה מוצא שאין נזק... לשאלה האם זה יכול לגרום נזק למוח, אני משיב שעובדתית לא... המציאות מראה שאין נזק בגלל ליפוף חבל הטבור סביב הצוואר של העובר גם כשהוא מהודק 4 פעמים, אין עובדתית נזק לעובר. יש עובדתית נזק לעובר עקב קשר של חבל הטבור. בתהליך הלידה, הקשר יכול להתהדק ואז העובר יכול למות. גם כאשר יש קשר אמיתי לרוב אין נזק לעובר אלא רק בתהליך הלידה, לא כל שכן אם חבל הטבור רק מסובב סביב הצוואר."
גם ד"ר פנסקי, המומחה מטעם הנתבעת, העיד, כי הפסקת החמצן, היתה כתוצאה מהיפרדות השיליה והוא לא טען שהחמצן הופסק בגלל התהדקות חבל הטבור מסביב לצוואר העובר.
הרי דבריו (ישיבה מיום 24/10/01 עמ’ 14 שורה 3):
"הפרעה קשה זו בחימצון הילד קרתה עקב היפרדות חדה של השיליה ואנו יודעים שבמקרה זה היא קרתה במהלך הלידה."
אם כך, אין לומר שיש סבירות גבוהה שהנזק המוחי שנגרם לתובע 1, נגרם מהתהדקות חבל הטבור על צווארו.
לא מדובר בילד חי לאחר הלידה שנושם עצמאית ועל כן הידוק חבל על צווארו פוגע בנשימה, אלא מדובר בעובר שמקבל את החמצן, באמצעות חבל הטבור והידוק חבל הטבור על הצוואר, איננו גורם לחניקתו.
ה. גם האפשרות של מחלה מטבולית, שהועלתה על ידי הנתבעת, כגורמת לנזק המוחי או לשיתוק המוחין שנגרם לתובע 1, איננה אפשרות סבירה במקרה זה.
אפילו בכתב ההגנה, לא נטען על ידי הנתבעת שהסיבה לנזק שנגרם לתובע 1, היא כתוצאה ממחלה מטבולית.
יתרה מזו, על פי החומר הרפואי, כאשר חולץ התובע 1 מרחם אמו, במהלך הניתוח הקיסרי, הוא אובחן במצב של אפגר 1. אפגר 1, על פי עדויות המומחים הוא המצב החמור ביותר שניתן לאבחנו והוא קרוב ביותר למוות קליני ולעיתים הוא מחייב אף טיפול החייאה, כדי להחזיר את העובר לחיים. ואומנם במהלך הטיפול בתובע 1, מיד לאחר שהוצא מרחם אמו עלה האפגר שלו לדרגה 4 והוא ניצל ממוות.
כלומר, ברור הדבר, שמצבו כפי שאובחן מיד כשהוצא בניתוח הקיסרי, היה מצב של מצוקה קשה שארעה לאחרונה ולא מצוקה, שהתפתחה לאורך זמן.
אם היתה זו מצוקה כתוצאה ממחלה ממושכת, הרי לא ניתן היה להחזירו תוך זמן קצר יחסית לאפגר גבוה יותר.
אולם, משום שהיה זה מצב מצוקה שנוצר בדקות האחרונות, ניתן היה על ידי טיפול מהיר לשפר את מצבו.
גם ד"ר פנסקי, שבחוות דעתו, כתב כי משקלו של העובר היה קטן יחסית וגם מידותיו היו קטנות מהרגיל ועובדות אלה יכולות להצביע על התפתחות לא מלאה במהלך ההריון, הזכיר בחוות דעתו כי במהלך הברור לצורך מציאת סיבת ה-C.P ׁ(שיתוק מוחין) הועלתה בשנת 1997 אפשרות של הפרעה מטבולית על סמך ממצא M.R.I ועל פי מסמכי הרופא העוקב בקופת חולים, הודגש הצורך בברור לכיוון זה.
אולם, לא הוכח במשפט זה, אפילו במידה הדרושה בהליך אזרחי, כי הגורם לנזק המוחי, היתה מחלה מטבולית.
ד"ר רפאל וויץ, שהעיד מטעם הנתבעת, אמר בעדותו (ישיבה מיום 4/12/01 עמ’ 3 שורה 3):
"אוסיף שבשלב זה, לא היו בפני הרופאים כמה נתונים שהתבררו בהמשך שהילד כבר עשה בדיקות בבית החולים שערי צדק ואז התברר שיש לו ממצאים לא תקינים מבדיקות הדם שהעלו חשד למחלה מטבולית שאינה קשורה בארועי הלידה ונוסף לזה הוא נשלח בשנת 96 לבדיקת M.R.I של המוח שהעלתה ממצאים שפוענחו על ידי שני מומחים לנוירורדיולוגיה... היכולים להתאים למחלה מטבולית כגון מאלס או מחלה מטבולית אחרת".
ראשית, מדובר כאן רק על חשד למחלה מטבולית.
שנית גם אם קיימת מחלה מטבולית, לא בהכרח היא הגורם לשיתוק מוחין.
שלישית, מומחה נוסף שהעיד במשפט זה שלל את האפשרות של קיום מחלת מאלס וטען, כי אפילו אם היתה מחלת מאלס, היא לא היתה מביאה את התוצאות שנוצרו אצל התובע (ראה עדות פרופ’ אברהם שטינברג, ישיבה מיום 10/12/03 עמ’ 11 שורה 3).
רביעית, ד"ר וייץ עצמו, הודה שמחלות מטבוליות אינן בתחום מומחיותו.
ראה עדותו, בישיבה מיום 4/12/01, שורה 11.
המסקנה היא, שיש לנו אפשרות אחת, שהיא וודאית, היינו שכתוצאה מהפרדות השיליה נוצר תשניק וחוסר החמצן במשך זמן של יותר מ-5 דקות גרם לנזק מוחי בלתי הפיך אצל התובע.
יתר האפשרויות שהועלו על ידי הנתבעת הן אפשרויות תאורטיות אבל שלא הוכחו במשפט זה וסבירותן נמוכה.
כאשר ישנה אפשרות אחת שהיא וודאית ואפשרויות אחרות שהן בספק, כמובן שיש להעדיף את האפשרות הוודאית.
8. על פי כל הראיות הנ"ל, מסקנתי היא, כי הנזק המוחי שנגרם לתובע 1, הוא תוצאה ישירה של הפסקת החמצן למוחו שנמשכה דקות ארוכות, לפני קיום הניתוח הקיסרי, כתוצאה מהפרדות מוחלטת של השיליה ברחם אמו.
מסקנתי הנוספת היא שהרופאים בחדר הלידה, היו צריכים להמשיך בניטור הראשון מעבר ל-17 דקות ולא להפסיקו בתום 17 דקות, כדי לשלוח את התובעת 2 לצילום רנטגן שלא היה דחוף וגרם לאיבוד זמן יקר.
במיוחד היו צריכים הרופאים להחליט על המשך הניטור, כאשר הם ראו או היו צריכים לראות בצג הניטור תופעות שמעידות על אפשרות של מצוקה עוברית.
תופעות אלה היו דופק של 170, שהוא עולה על הנורמה של 160 וכן האטות בהפסקות בין פעימות הלב.
לו המשיכו בניטור הראשון, היו מגלים תוך דקות ספורות בניטור, כי יש מצוקה עוברית גוברת והולכת ואז הם היו צריכים לקבל את ההחלטה שקיבלו מאוחר יותר - מאוחר מדי לצערנו - לבצע ניתוח קיסרי.
לו כך נהגו, קרוב לוודאי, שהיתה נמנעת התוצאה הקשה של הנזק המוחי הקשה לתובע 1.
כאמור לעיל, אין זו חוכמה שלאחר מעשה, אלא מסקנות מדברי המומחים שהעידו במשפט זה ואשר ציטוטים מדבריהם מופיעים לעיל.
אין מחלוקת, שהרופאים בבית החולים ברזילי, שהתובעת 2 פנתה אליהם, היו חייבים בחובת זהירות מושגית כלפיה, שכן הם היו רופאים שנתבקשו לטפל במצב חריג.
התובעת 2 פנתה לבית החולים בשל טענות על דימום מהנרתיק שהיא תופעה חריגה.
הרופאים בבית החולים, היו חייבים גם בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת 2 בנסיבות המתוארות לעיל.
התרשלות הצוות הרפואי, בכך שהפסיק את הניטור בטרם זמנו ולמרות שבניטור הופיעו תופעות המצביעות על חשד סביר למצוקה עוברית, הם שגרמו בסופו של דבר לנזק החמור שנגרם לתובע 1 כמפורט לעיל.
מאחר ואין מחלוקת כי הנתבעת היא הבעלים של בית החולים ברזילי באשקלון והיא מעסיקת הרופאים והצוות הרפואי בבית החולים הזה, הרי היא אחראית באחריות שילוחית למעשיהם של חברי הצוות הרפואי ועל כן היא אחראית לפצות את התובעים על הנזק שנגרם להם כתוצאה מה- רשלנות רפואית בלידה הנ"ל וכך אני מחליט.
הנתבעת תשלם לתובעת, הוצאות משפט זה ובקשר להליך הנוגע לקביעת האחריות, תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ₪.
ניתן היום, י"ד באדר תשס"ד (7 במרץ 2004) במעמד עו"ד איצקוביץ בא כח התובעים.
ג. גלעדי, שופט
נשיא (בדימוס)
003124/97א 055 דגנית
א 3124/97 שלמה יפת ,שלמה יעל ,שלמה ירון נ’ מדינת ישראל
