רשלנות מקצועית- התרשלות מקצועית של עורכי דין בעסקת רכישת דירה

 

עא 2008/07 נירה לוטן נ' דוד ירמייב ז"ל עזבונו (עליון; א' פרוקצ'יה, ע' ארבל, ח' מלצר; 14/02/11)

 

בדין פסק בימ"ש המחוזי כי על המערערים, עו"ד במקצועם, לשאת בנזקים שגרמו למשיבים בגין התרשלותם בטיפול בעסקת רכישת דירה, והפרת חיוביהם החוזיים ונאמנותם כלפיהם, ואולם יש להפחית את סכום הפיצוי בגין נזק לא ממוני ולבטל את הפיצוי בגין נזק נפשי.

 

פסק-דין

 

השופט ח' מלצר:

 

1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו ועל פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ש' וסרקרוג), כמו גם על החלטת ביניים שניתנה בתיק (על ידי כב' הרשם (כתארו אז), השופט ע' גרשון). בפסק הדין נתקבלו טענות המשיבים והמערערים-שכנגד (להלן יחד: ירמייב), שלפיהן המערערים והמשיבים-שכנגד (להלן יחד: לוטן), שהם עורכי דין במקצועם, התרשלו בטיפולם בירמייב והפרו חיוביהם החוזיים ונאמנותם כלפיהם, ועקב כך הם חויבו בפיצוי ירמייב על נזקיהם.

 

להלן נציג את הנתונים הרלבנטיים להכרעה בערעורים שלפנינו, כפי שהם עולים מפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד ומחומר נוסף שבתיק. אלה מגוללים פרשה עצובה, שהסתבכה והלכה מדחי אל דחי.

 

2. בתאריך 15.11.1984 חתמו דוד וסוניה ירמייב, שהיו באותה עת עולים חדשים בארץ, בני 21 ו-19 (בהתאמה), על חוזה לרכישת הזכויות בדירה ברחוב הנשיא 652/6 באור עקיבא (להלן: הדירה) – מבני הזוג גאווי (להלן: המוכרים), תמורת סכום של 20,000 דולר (להלן: החוזה, או חוזה הרכישה). הדירה אותרה בסיועו של מתווך, אולם ירמייב לא ראו את הדירה לפני חתימת החוזה, שכן בעת הביקור בבניין בו ממוקמת הדירה נמסר להם על ידי המתווך כי אין בידיו את המפתחות לדירה והוא הראה להם דירה אחרת, שלדבריו היתה זהה לדירה, אותה היה בדעתם לרכוש. החוזה נחתם במשרדה של המערערת והמשיבה שכנגד 1, עו"ד נירה לוטן, אשר ייצגה את שני הצדדים לחוזה. ירמייב התחייבו לשלם למוכרים סכום בשקלים השווה ל-4,500 דולרים במעמד החתימה על החוזה, ואת יתרת התמורה – סכום בשקלים השווה ל-15,500 דולרים – תוך שבעה ימים ממועד חתימת החוזה. המוכרים מצידם התחייבו לרשום את הזכויות בדירה – על שם ירמייב, כאשר זכויות אלה חופשיות מכל חוב, או שיעבוד אחר, וזאת תוך 45 ימים ממועד החתימה על החוזה. עו"ד נירה לוטן קיבלה על עצמה לטפל בכל הצדדים המשפטיים של העיסקה, לרבות רישום זכויות ירמייב בדירה במרשם המקרקעין, ולשם כך קיבלה מאת המוכרים ייפוי כוח בלתי חוזר.

 

נקדים את המאוחר ונציין כבר כאן, כי רק בדיעבד התברר לירמייב כי המוכרים נטלו עוד קודם לכן הלוואה למימון רכישת הדירה מבנק טפחות, וכי כתוצאה מכך זכויות המוכרים בדירה היו כפופות לזכויות בנק טפחות (מנגנון הבטחת הזכויות המדויק – בדרך של: משכון, משכנתא, או התחייבות לרישום משכנתא – לא הוברר כל צרכו, ולפיכך תיקרא בטוחה זו להלן, למען הנוחות: המשכנתא של המוכרים, או המשכנתא לטובת בנק טפחות).

 

3. לקראת חתימת החוזה, ולצורך השגת המימון לרכישת הזכויות בדירה, פנו ירמייב לבנק עצמאות למשכנתאות בע"מ (להלן: הבנק, או בנק עצמאות) לשם קבלת הלוואה. יוער, כי כעולה מהסכם ההלוואה שנערך בין הבנק לבין ירמייב, סכום ההלוואה עמד על כ-8.5 מיליון שקל (לפני המרתו בשקל חדש), ששוויים אז עמד על כ-15.5 אלף דולר לערך – כגובה יתרת הסכום שהיו ירמייב אמורים לשלם למוכרים כשבוע לאחר חתימת החוזה. תקופת ההחזר של ההלוואה נפרסה ל-20 שנים, דהיינו עד לסוף שנת 2004. כתנאי למתן ההלוואה ולהבטחת החזרתה הציגו ירמייב ערבים מטעמם, ועו"ד נירה לוטן, שלידיה נמסרו כספי ההלוואה, חתמה לבנק עצמאות על התחייבות לרישום משכנתא לטובת בנק עצמאות. יצוין כאן כי בגדרי ההתחייבות, ציינה עו"ד לוטן כי למיטב ידיעתה אין מניעה לרישום הזכויות בדירה על-שם ירמייב, בכפוף להסדרת: "חובות הצדדים בגין הדירה" (מבלי שתצוין קיומה של המשכנתא לטובת בנק טפחות) וכן כי ירמייב התחייבו לרשום לטובת בנק עצמאות משכנתא ראשונה בדרגה (שברי כי לא ניתן היה לרושמה בהתקיים המשכנתא לטובת בנק טפחות, ודאי בלא הסכמתו של זה האחרון). עו"ד נירה לוטן גבתה את שכר טרחתה מתוך סכום ההלוואה שנתקבלה – והיתרה הועברה במלואה לידי המוכרים, וזאת, כך מסתבר, בלא שאלה הסירו קודם לכן את המשכנתא לטובת בנק טפחות, ובלא שיירשמו זכויות הקונים בדירה, כמו גם המשכנתא לטובת בנק עצמאות.

 

4. לאחר קבלת החזקה בדירה, התברר לירמייב (שכאמור, לא ראו את הדירה לפני חתימת החוזה, אלא את הדירה השכנה לה) כי הדירה שרכשו איננה ראויה למגורים. ירמייב עברו איפוא להתגורר בדירה אחרת בשכירות ובינתיים שיפצו את הדירה. רק בחודש נובמבר 1985 עברו ירמייב להתגורר בדירה. במקביל, הם נקלעו לקשיים כלכליים, שהביאו לפיגורים מצידם בהחזר ההלוואה שנטלו מבנק עצמאות. אחת הסיבות לכך, לטענתם, היתה העובדה שנאלצו לשכור מקום מגורים חלופי בתקופת שיפוץ הדירה. נוכח קשייהם הכלכליים עזבו ירמייב את הדירה זמן קצר לאחר שנכנסו אליה – על מנת להשכיר אותה.

 

5. בשנת 1987 החליטו ירמייב למכור את הדירה ולסלק את יתרת החוב שלהם לבנק, שהחל תופח. רק בסמוך לאותו מועד (בין הצדדים קיימת מחלוקת מתי בדיוק, אך שאלה זו איננה מכריעה בסוגיות, נשוא הערעורים, ולכן לא נרחיב בה) נודע לירמייב כי הזכויות בדירה טרם נרשמו על שמם, אף על פי שעו"ד נירה לוטן התחייבה כי תעשה כן מכוח ייפוי הכוח הבלתי חוזר שניתן לה לצורך זה כאמור מטעם המוכרים. יתר על כן, רק אז גילו ירמייב כי על הדירה רובצת עדיין משכנתא של המוכרים לטובת בנק טפחות. עד כמה שניתן להבין, חשיפה זו של ירמייב נבעה מממצאיו של עורך דינם של קונים-בכוח, שהתעניינו ברכישת הזכויות בדירה – מידי ירמייב.

 

6. בעקבות גילויים אלה פנו ירמייב לעו"ד נירה לוטן, על מנת שזו תסדיר הדברים. עו"ד לוטן שלחה, בחודש ספטמבר 1987, מכתב למוכרים, שבו ביקשה לקבל מהם אישור על גרירת משכנתא, אך אישור כזה לא הומצא. מכתב נוסף שהוצא למוכרים בחלוף כחצי שנה, בחודש אפריל 1988 ל"הסדרת הנושא" – לא נענה אף הוא. שוב נראה כי היתה תקופה ארוכה של המתנה ללא מעש ובמכתב מחודש ינואר 1990 ביקשה עו"ד נירה לוטן מירמייב הנחיות באשר להמשך הטיפול בתיק. בראשית שנת 1991 דרשו ירמייב מעו"ד נירה לוטן כי תמשיך לטפל בהעברת הזכויות בדירה על שמם. עו"ד לוטן הודיעה בתגובה (שממנה ניתן להבין כי באותו שלב עמדה על הפרק אפשרות הגשתה של תביעה נגד המוכרים) כי איננה יכולה לטפל בתיק זה משום שהיא ערכה את החוזה מטעם שני הצדדים. לכן היא הציעה כי המערער והמשיב-שכנגד 2 (להלן גם: עו"ד צבי לוטן) ייצג את ירמייב. יצוין כי הצדדים היו חלוקים בשאלה האם ירמייב ידעו כבר באותו שלב כי עו"ד צבי לוטן הוא בעלה של עו"ד נירה לוטן, אם לאו, קושיה שלא מצאתי אותה כבעלת נפקות מכרעת לסוגיות המשפטיות העיקריות שבפנינו. על כל פנים, ממועד זה (תחילת 1991) ואילך, עד לשנת 1994, היה זה עו"ד צבי לוטן שטיפל בענייניהם המשפטיים של ירמייב.

 

7. בחודש יולי 1991 הגיש עו"ד צבי לוטן תביעה בשם ירמייב כנגד המוכרים, שבגדרה נטען כי המוכרים חייבים לשאת בתשלום הנדרש להסרת המשכנתא לבנק טפחות, שהגיע אותה עת לכ-90,000 ש"ח, ובנזקים נוספים של ירמייב, בסכום של כ-30,000 ש"ח (להלן: התביעה נגד המוכרים). בהיעדר הגנה, ניתן פסק דין בתביעה זו נגד המוכרים, ובגדרו נקבעה חבות המוכרים כלפי ירמייב, ועו"ד צבי לוטן הוסמך לפעול בשם ירמייב לסילוק המשכנתא של המוכרים.

 

8. לאחר מתן פסק הדין בתביעה נגד המוכרים, דרש עו"ד צבי לוטן מירמייב החזר בגין תשלום אגרת בית המשפט ששילם בשמם וכן תשלום שכר טרחתו בקשר עם הגשת התביעה נגד המוכרים (אף שפסק הדין טרם הוצא לפועל) – בסכום כולל של כ-13,000 ש"ח. ירמייב לא שילמו לו את הסכומים הנדרשים, ועקב כך השהה עו"ד צבי לוטן את ההליכים לאכיפת פסק הדין שהתקבל נגד המוכרים. בחודש מרץ 1994 הגיש משרד עורכי הדין לוטן תביעה נגד ירמייב בגין הסכומים שנדרשו מהם כאמור, ונטל פסק דין בהיעדר הגנה לחיוב ירמייב בסכום של כ-14 אלף ש"ח. לאחר פסק הדין הוציא עו"ד לוטן דרישה לירמייב להסדרת התשלום בתוך זמן קצוב, שאם לא כן – יינקטו נגדם הליכי הוצאה לפועל. משלא שילמו ירמייב את חובם הפסוק, פתח עו"ד צבי לוטן בהליכי הוצאה לפועל נגד ירמייב, לרבות הטלת עיקולים על כספים שלהם בבנק, בו ניהלו ירמייב חשבונותיהם וכן עיקול מיטלטלין שונים אצל ירמייב.

 

9. במקביל להתרחשויות הנ"ל, התריע בנק עצמאות בפני ירמייב כי חובם בשל תשלומים שלא שולמו וריבית הפיגורים בגינם הולך ותופח, והודיע כי ינקוט הליכים נגדם, אם לא יסלקו את חובם. החוב לא סולק, ובשנת 1993 הבנק הגיש תביעה נגד ירמייב, בגדרה נתבע הסכום שלא שולם כהחזר הלוואה עד אותו מועד והריבית בגינו (ללא העמדת מלוא סכום ההלוואה לפירעון מיידי). בעקבות התביעה נטל הבנק פסק דין כנגד ירמייב – בהיעדר הגנה – בסכום של כ-47 אלף ש"ח.

 

10. בסוף שנת 1994 אף הוטל מטעם בנק עצמאות עיקול על חשבון הבנק של ירמייב במצפה רמון, לשם עברו בני הזוג להתגורר. במהלך הליכי האכיפה, כך צוין בפסק הדין, נשוא הערעורים, דוד ירמייב איים להתאבד באמצעות בלוני גז, מהסיבה שירמייב לא יכלו למשוך כסף מחשבונם כדי לרכוש מוצרים בסיסיים שנדרשו להם. עקב שידולים שונים, דוד ירמייב לא מימש אז איומו הנ"ל.

 

11. במהלך התקופה, שבה עוד יוצגו ירמייב על ידי המערערים, הם פנו לגורמים שונים (כגון: מערכת התכנית כלבוטק, משרד ראש הממשלה, עמותת נפגעי הבנקים ושר המשפטים), שטחו בפניהם את מצבם הכלכלי הקשה ואת מצוקתם בקשר עם הדירה והחובות שנוצרו בגינה, לרבות החובות שעורכי דינם דרשו כי ישולמו להם. ידם של גורמים אלה קצרה מלהושיע. עם זאת, לאחר קבלת מכתב ממשרד ראש הממשלה, הסכים עו"ד צבי לוטן לפרוס את חובם של ירמייב אליו בגין שכר הטרחה שנפסק לטובתו בעבור טיפולו בתביעה נגד המוכרים – לתשלומים חודשיים של 200 ש"ח כל אחד, ואולם גם בתשלומים אלה לא הצליחו ירמייב לעמוד.

 

12. בתאריך 16.11.1994, ככל הנראה בעקבות פניות חוזרות ונשנות של ירמייב ללוטן, הודיע עו"ד צבי לוטן שיהיה נכון לנקוט בהליכים כנגד המוכרים מכוח פסק הדין שניתן נגדם, ואולם זאת רק בכפוף לתנאים מסוימים שהתנה. עו"ד לוטן אף ביקש הרשאה להמשיך ולנקוט בהליכים למכירת הדירה כדי לסלק את החובות הרובצים עליה. למחרת היום היתה אמורה להיערך פגישה בין הצדדים, ברם פגישה זו לא התקיימה לבסוף. זאת, לאחר שבאותו יום הגיעו מעקלים לביתם של ירמייב (כפי הנראה – כאשר דוד ירמייב לא שהה שם), נטלו את חפציהם בני-העיקול של בני הזוג, לרבות – כך לגירסת ירמייב – אורגנית שהוצאה מידיו של בנם הקטין של הזוג (דבר שגרם לילד, כך נטען, לטראומה). לאחר שנודע דבר העיקול האמור לדוד ירמייב, הוא ניסה שוב להתאבד, וכאשר המשטרה הגיעה למקום – הוא התמוטט בידי השוטרים.

 

13. בעקבות ההתפתחויות הנ"ל ביקשו ירמייב להמשיך את הטיפול המשפטי כנגד המוכרים, באמצעות עורכי דין אחרים, ואולם התקשו לעשות כן נוכח העובדה שלוטן מסרו שלא ישחררו את המסמכים הרלבנטיים עד שירמייב לא יחתמו על מסמך שבו הם מוותרים על כל טענה שיש להם כנגד עורכי הדין לוטן. בחודש דצמבר 1994 קיבל על עצמו בא-כוחם הנוכחי של ירמייב את הטיפול בתיק. הלה טען בפני לוטן כי הם האחראים העיקריים לנזקי ירמייב, ובין הצדדים החלו מגעים, שלא צלחו, לבירור וליישוב המחלוקת ביניהם. בתאריך 22.7.1996 הגישו ירמייב את תביעתם נגד לוטן, נשוא הערעורים שבפנינו, שעל פרטיה נעמוד בהמשך.

 

14. להשלמת התמונה נציין כי בסמוך לאחר האירועים שתוארו לעיל (ולטענת ירמייב – כפועל יוצא מהם), אושפז דוד ירמייב באשפוז פסיכיאטרי, ובשנת 2001 נקבעה לו נכות פסיכיאטרית צמיתה של 20%. דוד ירמייב אף נקט בפרצי אלימות שונים כלפי אשתו, נאסר מספר פעמים, ובשנת 2000 – בני הזוג התגרשו, כאשר להם ארבעה ילדים, שנשארו בחזקת סוניה ירמייב.

 

15. זה המקום להוסיף ולציין כי בנק עצמאות העמיד בחודש מאי 1996 את מלוא ההלוואה לפירעון מיידי, ובשנת 1998 הביא למכירת הדירה בהליך של כינוס נכסים, תמורת סך של כ-184 אלף ש"ח. בתמורה שנתקבלה היה כדי לסלק את סכום המשכנתא של המוכרים, והיתרה (לאחר הוצאות כינוס והוצאות אחרות), בסך של כ-55 אלף ש"ח, נזקפה על חשבון חובם של ירמייב לבנק עצמאות, באופן שלא הביא לסילוק מלוא חובם של ירמייב לבנק זה (יתרת החוב בגין ההלוואה הבלתי מסולקת תפחה בשל ריביות פיגורים, עד לשנת 2003, לסכום של מעל 700 אלף ש"ח). בפסק הדין מצוין כי גב' ירמייב, לאחר גירושיה ממר ירמייב, הגיעה בשלב כלשהו להסדר תשלומים חודשיים עם הבנק, במסגרתו שילמה לבנק 250 ש"ח בכל חודש, אך לאחר זמן-מה ובשל קשייה היא הפסיקה לשלם את התשלומים הנ"ל. בפסק הדין לא נקבע מהו הסכום ששולם ומהו הסכום שנותר עוד לתשלום.

 

התביעה בבית המשפט המחוזי וטענות הצדדים שם

 

16. בתאריך 22.7.1996 הגישו ירמייב כאמור את התביעה, נשוא הערעורים שלפנינו, לבית המשפט המחוזי בחיפה. סכום הפיצוי הנתבע הועמד על סך של כ-3.5 מיליון ש"ח, תוך שירמייב עותרים לפטור מתשלום אגרה בגינו. רשם בית המשפט המחוזי קבע כי רק סכום של 1.5 מיליון ש"ח יהיה פטור מאגרה. ירמייב לא שילמו אגרה בגין יתרת הסכום שנתבע. לצדדים טענות שונות בשאלת משמעות אי-תשלום האגרה בגין הסכום הנתבע, שמעבר ל-1.5 מיליון ש"ח, אך באופן מעשי הן נעדרות נפקות להמשך הדיון בערעורים, ולפיכך לא נידרש להן.

 

17. בתביעתם טענו ירמייב, בין היתר, כי עו"ד נירה לוטן התרשלה מבחינה חוזית ונזיקית באופן עריכת החוזה עם המוכרים וחדלה בהקשר לביצועו, וכי עו"ד צבי לוטן עשה יד אחת עם אשתו, והעלים מעיניהם את האפשרות, שעמדה להם, להגיש תביעה כנגד רעייתו בגין הפרת התחייבויותיה החוזיות כלפיהם ובשל התרשלות בטיפול בתיקם. יתר על כן, ירמייב טענו כי עו"ד צבי לוטן גרם להם במעשיו – נזקים רבים, לרבות נזקי גוף ונכות פסיכיאטרית צמיתה. ירמייב ביקשו עוד כי פסק הדין שניתן בתביעת עו"ד צבי לוטן נגדם יבוטל וכן כי יפוצו על ידי בני הזוג לוטן, בגובה כל הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממימושו של פסק הדין שהוצא על ידי עו"ד צבי לוטן נגדם במסגרת הליכי ההוצאה לפועל של פסק דין זה. לחילופין ביקשו ירמייב לחייב את עו"ד צבי לוטן לגבות את סכומי האגרה, הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד שנפסקו לו – מתשלומי המוכרים בתיק ההוצאה לפועל שנפתח נגדם ולהמשיך ולהשלים את גביית חוב פסק הדין כנגד המוכרים.

 

18. לוטן טענו מנגד בכתב הגנתם כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת כך שהתיישנה וכן מחמת כך שאיננה מגלה עילה. עו"ד נירה לוטן אף הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות (המ' 32821/96) [פורסם בנבו] . בקשה זו, שלא נתמכה בתצהיר, נדחתה בהחלטת כב' הרשם (כתוארו אז), השופט ע' גרשון, מתאריך 1.2.1998 (להלן: החלטת הרשם בעניין ההתיישנות). בהחלטה האמורה נקבע כי כתב התביעה מגולל שרשרת של מעשי רשלנות של לוטן שהחלו בשלבים מוקדמים ונמשכו לאורך שנים, ודבר קיומם נודע לירמייב, נוכח ההתנהלות הנטענת של לוטן, רק שנים לאחר שהתרחשו. עוד קבע כב' הרשם כי ירמייב לא "ישנו" על זכויותיהם, אלא עשו כל שראו כאפשרי בניסיון להגן על זכויותיהם, אף אם פעולתם נותבה לאפיקים שגויים בגין מעשי ההסתרה של הנתבעים. כב' הרשם הוסיף וקבע כי סעד של דחיית תובענה על הסף מחמת התיישנות הינו סעד קיצוני, שאיננו מתאים למכלול שבפנינו, שכן שומה על בית המשפט לנהוג זהירות מרובה בדונו בבקשה מעין זו.

 

לגוף הדברים טענו לוטן, בתמצית, בכתב ההגנה שהגישו, כי גם אם יוכח שאכן היתה התרשלות באופן טיפולם בחוזה הרכישה ובהליכים האחרים העוקבים (בהתאמה) – מה שלשיטתם איננו נכון כלל ועיקר – הרי שלא התקיים כאן קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים שנגרמו לירמייב לבין המעשים, או המחדלים המיוחסים להם. עוד טענו לוטן כי נזקי הגוף של מר ירמייב מקורם במצבו בתקופה שקדמה לרכישת הדירה ונובעים בעיקר משירותו הצבאי.

 

הכרעותיו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו

 

19. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי תביעת ירמייב לא התיישנה, שכן לירמייב נודע על האפשרות לתבוע את בני הזוג לוטן רק בשנת 1994, מועד בו הם החלו להיות מיוצגים על ידי עורך דינם הנוכחי. עד לאותו זמן האמינו ירמייב כי לוטן מייצגים אותם נאמנה, ואלה לא הביאו לידיעת ירמייב את העובדות העשויות להוליד עילת תביעה נגדם. עוד נקבע כי סוגיית ההתיישנות ממילא נדונה והוכרעה בהחלטת הרשם בעניין ההתיישנות. בהחלטה זו נקבע, כאמור, כי מרוץ ההתיישנות התחיל רק במועד שבו גילו ירמייב, או הבינו, כי גם לוטן אחראים, במקביל לחבות המוכרים, למחדלים הקשורים ברכישת הדירה, או מימושה. מכאן, נפסק, שאין לראות את תחילת מרוץ ההתיישנות במועד מעשי רשלנות, או התרמית, הנטענים, כלפי המוכרים, אלא במועד שבו גילו ירמייב כי קיימות להם עילות תביעה גם ביחס ללוטן. בית המשפט המחוזי הנכבד הוסיף וציין עוד בהקשר זה כי יש לקבל את טענת ירמייב באשר לאי-העלאת טענת ההתיישנות על ידי לוטן בהזדמנות הראשונה.

 

20. בית המשפט המחוזי מצא גם, בהיעדר מחלוקת של ממש בין הצדדים בנושא זה, כי בין ירמייב לבין לוטן (בתחילה – עו"ד נירה לוטן, ולאחר מכן – עו"ד צבי לוטן) התקיימו יחסי עורך-דין – לקוח, וכי אלו מקימים חובה של עורך הדין להפעיל את כישוריו ומרצו לטובת לקוחו. בית המשפט הוסיף וקבע בהקשר זה כי ירמייב – ודאי כעולים חדשים נעדרי הבנה משפטית – סמכו על עו"ד נירה לוטן, כבאת-כוחם, כי תגן על ענייניהם, וכי זאת היא לא עשתה. כאן הביע בית המשפט פליאה על מספר תניות חוזיות שנכללו בחוזה המכר, שעו"ד לוטן ייצגה בו כאמור את שני הצדדים לו, דוגמת חיוב המערערים – כקונים – לשאת בתשלום מס השבח ובדמי הסכמה למינהל מקרקעי ישראל, ככל שיחולו, ובחיובם לשאת לבדם בשכר טרחת עורכי הדין של הצדדים. עוד נמצא כי עו"ד נירה לוטן התרשלה בכך שלא בדקה, קודם לעריכת החוזה, את קיומו של חוב המוכרים לבנק טפחות, ואת השיעבוד שרבץ על הדירה לטובת בנק טפחות. ממילא, היא גם לא פירטה עובדות אלה בחוזה שערכה, ולא נקטה אמצעי זהירות לסילוקה של המשכנתא האמורה, למרות שכספי ההלוואה שנתן בנק עצמאות לירמייב נמסרו לידיה, ואלו הועברו לידי המוכרים, לאחר שעו"ד לוטן נטלה מתוכם רק את שכר טרחתה. בית המשפט המחוזי הנכבד הוסיף וקבע כי כאשר עורך דין נדרש לטפל עבור לקוחו ברישום העברה במרשם המקרקעין, והוא איננו מוודא היעדרם של עיכובים ושיעבודים על הדירה לפני עריכת החוזה, הרי שהוא בגדר מתרשל. עוד נמצא, כי משגילתה עו"ד נירה לוטן כי התרשלה בבדיקת זכויותיהם של המוכרים בדירה, ומשהתברר לה כי על הדירה אכן רובצת משכנתא של המוכרים, היה עליה לוודא נקיטת כל ההליכים הנדרשים לצורך הגנה על לקוחותיה – הקונים. אף זאת היא לא עשתה, כך נקבע, ודבר זה הביא למצב שבו הזכויות בדירה לא נרשמו על שם ירמייב ולא ניתן היה למכור את הדירה בשנת 1987, עקב החוב לבנק טפחות, ועקב אי-נקיטת פעולות לסילוקו – כל זאת עד לשנת 1991. בית המשפט המחוזי הנכבד כינה את התנהגותה של עו"ד נירה לוטן במכלול: "התרשלות בנסיבות מחמירות" (פיסקה 28 לפסק הדין).

 

21. בית המשפט המחוזי הנכבד ביקר אף את התנהלותו של עו"ד צבי לוטן. נקבע כי הוא היה אמור להבהיר לירמייב כי נפל משגה תחת ידיה של רעייתו: באי-בירור זכויות המוכרים בדירה והשיעבוד הרובץ עליה, ובמחדלה לפעול לרישום העברת הזכויות על שם ירמייב בהקדם. זאת הוא לא עשה. יתר על כן, אף במסגרת ההליך שנקט עו"ד צבי לוטן נגד המוכרים, אשר הסתיים בפסק דין לטובת ירמייב – נמנע עו"ד צבי לוטן, כך נמצא, מלפעול באופן שיעצור את המשך תפיחת החוב לבנק טפחות בדרך של נקיטת הליכים למימוש פסק הדין שהשיג כנגד המוכרים, או ייזום פעולות למכירת הדירה במועד מוקדם. תחת זאת הוא רק המשיך והערים קשיים על ירמייב ועמד על תשלום שכר טרחתו – כתנאי להמשך צעדיו.

 

22. לנוכח כל האמור לעיל נקבע כי לוטן הפרו מחויבויותיהם כלפי ירמייב ושניהם אף התרשלו באופן טיפולם בענייני ירמייב. כתוצאה מכך נפסק – חלה עליהם החובה לשאת בכל הנזקים שגרמו לירמייב. נציין כי בית המשפט הנכבד קמא התמקד בעיקר בפן הנזיקי של התנהגותם של לוטן, ולא בפן החוזי של ההפרות, שאף להן טענו ירמייב בתביעתם. בשלב זה נפנה איפוא בית המשפט המחוזי הנכבד לבחון את הנזקים, שלגביהם יש לקבוע את אחריות לוטן, והתייחס לחמש קבוצות נזק, שאיתר בטענות ירמייב: נזק הקשור בכך שהדירה היתה בלתי ראויה למגורים; נזק הקשור ישירות באי-גילויה של המשכנתא של המוכרים לבנק טפחות ובאי-סילוקה; נזק הקשור בחוב התופח של ירמייב לבנק עצמאות; נזקים בלתי ממוניים לכל אחד מבני הזוג ירמייב, ונזקי גוף ונזקים נלווים לכל אחד מן השניים. בתמצית נאמר כי בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי לוטן אינם אחראים לנזק הראשון, אך אחראים למרבית יתר הנזקים, הכל כמפורט להלן.

 

23. הנזק בגין שיפוץ הדירה: לוטן, כך נקבע, אינם צריכים לשאת בפיצוי בגין תיקוני הדירה והשלמתה, שכן ירמייב היו אלו שהחליטו לרכוש את הדירה במצבה הקיים, מבלי לראותה ומבלי לברר מהו היקף השיפוצים הנדרש בה. נקבע כי הגם שעו"ד נירה לוטן לקתה בכך שלא הבהירה והדגישה בפני ירמייב את הסיכון שהם נוטלים על עצמם, ברוכשם דירה שאותה הם לא ראו ולא בדקו – הרי שעיקר האשם בנושא זה רובץ לפתחם של ירמייב עצמם.

 

24. הנזק בקשר עם המשכנתא של המוכרים: לוטן אחראים, כך נקבע, לכך שלא היה בידי ירמייב למכור את דירתם, עוד בשנת 1987, כאשר היא נקיה מכל שעבוד (למעט המשכנתא שהיתה אמורה להירשם לטובת בנק עצמאות). נוכח העובדה שלא היו בידי בית המשפט הנתונים המדויקים באשר לשווי הדירה בשנת 1987, החליט בית המשפט להעריך את נזקם של ירמייב בדרך של חישוב ההפרש שבין שווי הדירה, כפי שנמכרה לבסוף בידי כונס הנכסים בשנת 1998 (בסכום של כ-182 אלף ש"ח) לבין גובה חובם המוערך של ירמייב לבנק עצמאות באותו מועד (שבית המשפט מצא כי הוא עמד, לפי חישובו, על כ-84 אלף ש"ח). הפרש זה, שהחזיר כביכול את ירמייב למצב בו היו ניצבים לולא קיומה של המשכנתא לטובת בנק טפחות, נמצא עומד על כ-99 אלף ש"ח, ובשערוך למועד מתן פסק הדין – 168,715 ש"ח.

 

בית המשפט קבע עוד כי כל הסכומים שנגבו, או ייגבו, במסגרת תיק ההוצאה לפועל, שניהל עו"ד צבי לוטן בהמשך לפסק הדין שניתן בתביעה נגד המוכרים, צריכים להיות מועברים לידי ירמייב, וזאת על חשבון הפיצוי שנפסק בראש נזק זה, תוך שהוסיף שאם ישלמו לוטן את מלוא החיוב שנפסק בפסק הדין לטובת ירמייב – יוכלו הם להיכנס בנעלי ירמייב, ולפעול בתיק ההוצאה לפועל נגד המוכרים – לזכותם.

 

בית המשפט הוסיף והדגיש בהקשר זה כי הכספים אותם גבה עו"ד צבי לוטן מירמייב במסגרת תיק ההוצאה לפועל שפתח נגדם, שנקבע כי סכומם המשוערך עומד על 39,343 ש"ח – יוחזרו לירמייב, שכן עו"ד נירה לוטן חבה בהם כלפיהם.

 

25. הנזק בקשר עם חובם של ירמייב לבנק עצמאות: בית המשפט קבע כי לוטן הם האחראים למצב שבו ירמייב נטלו את ההלוואה מבנק עצמאות, ולא יכולים היו לסלקה במלואה בדרך של מכירת הדירה, נוכח קיומה הקודם של המשכנתא של המוכרים. לפיכך, נקבע, יש להביא לתוצאה שלפיה כל חוב של ירמייב שנותר לבנק עצמאות לאחר מימוש הדירה יחול וישולם על ידי לוטן, תוך הפטר ירמייב מהחוב האמור. בית המשפט קבע כי הטכניקה המשפטית, שבה ייעשה שימוש לצורך זה, הוא של המחאת חיוב, כך שלוטן יהפכו – חלף ירמייב – כחייבים לבנק. עוד נקבע כי דרך אלטרנטיבית להגיע לאותה תוצאה היא במסגרת קיום החוב לבנק כצד ג', בהתאם לסעיף 40 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), גם ללא הסכמתם של לוטן. עוד נקבע כי מבחינה עיונית גם אין מניעה לראות את מערך החיובים במכלול זה כהמחאת זכות. בית המשפט מצא כי הסכמתו של בנק עצמאות תידרש לקונסטרוקציה המשפטית האמורה, והסכמה זו ל"המחאת חבות/זכות" אכן נתבקשה, בעקבות פסק הדין, לרבות הסכמה לקביעת סכום החוב על ידי בית המשפט על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (שלתוכו מוזג בינתיים בנק עצמאות) הביע הסכמתו למתווה האמור, ואף נקב בסכומי מינימום ומקסימום לצורך הליך לפי סעיף 79א לפי חוק בתי המשפט. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע איפוא, בפסק דין משלים מתאריך 14.1.2007, כי להודעת הבנק ניתן תוקף של פסק דין חלקי ביחסים שבין הבנק לבין ירמייב ולוטן, כחלק בלתי נפרד מפסק הדין, וקבע עוד כי הבנק ולוטן יתייצבו לדיון נפרד לצורך מתן פסק דין לפשרה. לוטן הודיעו בתגובה כי הם חולקים על כך שנכפה עליהם להפוך חייבים ישירים לבנק וכי בכוונתם לערער על קביעה זו, וכי הם מסרבים לפיכך למתן פסק דין בדרך של פשרה, להכרעה במחלוקת בלתי קיימת, לשיטתם, בינם לבין הבנק. נוכח הודעה זו, החליט בית המשפט המחוזי הנכבד, בתאריך 4.2.2007 (במסגרת בש"א 468/07) כי הוא סיים את תפקידו בפרשה ואין הוא יכול לחייב את לוטן להוסיף ולהופיע לפניו בנושאי המחלוקת הקשורים לתיק, זאת כאשר כל מטרתו, כך הבהיר, היתה לנסות ולהעמיד את חוב הצדדים לבנק על סכום הנמוך מן הסכום המופיע בספרי הבנק.

 

26. נזקים בלתי ממוניים: בית המשפט קבע כי נוכח סבלה המתמשך – גב' ירמייב תקבל בעבור נזקים בלתי ממוניים סכום של 400,000 ש"ח ואילו מר ירמייב, שבמהלך התקופה אף שירת במילואים ועבד, יקבל, בעבור נזקים שכאלה, סכום של 200,000 ש"ח.

 

27. נזקי גוף ונזקים נלווים: בית המשפט בחן את שתי חוות הדעת הנוגדות, שהגישו בעלי הדין בעניינו של מר ירמייב, וציין כי חוות הדעת מטעם ירמייב איננה מתייחסת למצבו הנפשי של מר ירמייב קודם לאירועים נשוא התביעה, אך בכל מקרה ניתן לומר כי גם אם מר ירמייב סבל מבעיות נפשיות עוד טרם החתימה על חוזה הרכישה, הרי שאירוע רכישת הדירה וכל הקשור לכך – החמיר את מצבו. בנסיבות אלה נקבע כי לפחות חלק מהנכות הרפואית של מר ירמייב הוחמרה בעקבות האירועים שבאחריות לוטן, ויש להכיר איפוא, לצורך התביעה, בנכות המגיעה לכדי מחצית הנכות הרפואית שהוכרה זה מכבר למר ירמייב, משמע – 10% נכות רפואית ותפקודית. חישוב שיעור הנזק, כך קבע בית המשפט, נעשה על דרך האומדנה, תוך התחשבות בקיומם של תגמולי מל"ל, ובאופן שהפיצוי שנפסק הוא מעבר לתגמולי המל"ל. כלל הפיצוי בגין נזקי גוף למר ירמייב הועמד, איפוא, על סכום של 225,000 ש"ח. באשר לגב' ירמייב נאמר כי לא נקבעה לה כל נכות רפואית, והיא אף לא הציגה מסמכים רפואיים, אשר יצדיקו את פיצוייה ברכיב זה ולפיכך תביעתה בראש נזק זה נדחתה.

 

28. לסיכום הדברים – בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי לוטן יפצו את ירמייב בסכום כולל של 1,033,058 ש"ח, לפי הפירוט הבא: פיצוי של 168,715 ש"ח בקשר עם אי-סילוקה של המשכנתא של המוכרים; 39,343 ש"ח בקשר לסכומים שגבה צבי לוטן מירמייב (שני הסכומים הנ"ל, כך נפסק, יתחלקו בין בני הזוג ירמייב); 400,000 ש"ח – בגין נזקים לא ממוניים לגב' ירמייב; 200,000 ש"ח – בגין נזקים לא ממוניים למר ירמייב וכן 225,000 ש"ח בגין נזקי הגוף של מר ירמייב. כן חויבו לוטן לשאת בהוצאות המשפט של ירמייב ובשכר טרחת עורכי דינם בגובה של 20% מן הסכום הכולל שנפסק. עוד חויבו לוטן, כאמור, לשאת בחובם של ירמייב לבנק עצמאות.

 

29. ההחלטות השיפוטיות הנ"ל: החלטת הרשם, פסק הדין ופסק הדין המשלים – הן במוקד הערעורים שבפנינו. יצוין כי בית המשפט המחוזי הנכבד הורה על עיכוב ביצוע תשלום של 350,000 ש"ח, מתוך כלל החיובים שהושתו על לוטן ובקשה לעיכוב ביצוע נוסף, שהוגשה לבית משפט זה, נדחתה בהחלטתו של חברי, השופט א' א' לוי מתאריך 1.4.2007. לאחר מכן ביקשו לוטן להפקיד כספים בקופת בית משפט זה כערובה לביצוע פסק הדין וגם בקשה זו נדחתה, מפי השופט א' א' לוי, בתאריך 30.4.2007.

 

טענות הצדדים בערעוריהם

 

א. ערעורם של לוטן

 

30. ערעורם של לוטן, יש לומר, איננו ממוקד כל צרכו בקביעות פרטניות של בית המשפט המחוזי הנכבד, שעליהן הם מבקשים להשיג. נציין איפוא את הטענות העיקריות, אף אם הכלליות, שניתן ללקט מערעורם.

 

31. לוטן מלינים בערעורם ככלל על כך שחרף פעילות ראויה מצידם, לתפיסתם, תלה בית המשפט המחוזי בהם את האחריות לכל מצוקותיהם של ירמייב במהלך חייהם לאחר רכישת הדירה, וראה לחייבם בקשר לכך בסכומים העולים לאין שיעור על שווי המשכנתא של המוכרים, או של הדירה.

 

32. לוטן שמים דגש בערעורם על נתונים עובדתיים (נטענים) שונים, שלא באו, לגישתם, לידי ביטוי בפסק הדין, אך כיוון שרובם חסרי נפקות של ממש לסוגיות המשפטיות המתעוררות במכלול – נציגם בהמשך רק בקיצור נמרץ. לוטן אף משיגים על כך שקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי וממצאי המהימנות שבפסק הדין נקבעו זמן רב לאחר שנשמעו העדויות, אף שבפועל – הם ממעטים לטעון, כאמור, כנגד קביעות עובדתיות ספציפיות. לוטן טוענים כי ירמייב למדו על כך שהמוכרים הפרו את החוזה כבר בשנת 1986, או 1987 ואז הם פנו לעו"ד נירה לוטן, והיא טיפלה בעניינם במסירות, אך לא זכתה לשיתוף פעולה של המוכרים. על רקע האמור עו"ד נירה לוטן הציעה, לדבריהם, כי עורך דין אחר ינקוט הליכים משפטים נגד המוכרים בהליכים משפטיים, שכן היא היתה מנועה מלעשות כן נוכח העובדה שייצגה את שני הצדדים בחוזה. לטענת לוטן, ירמייב הפצירו בה שעו"ד צבי לוטן ייקח על עצמו את הייצוג נוכח קשייהם הכלכליים, ואולם הם הערימו עליו קשיים בפעולותיו. חרף הכבדות אלו עלה בידו של עו"ד צבי לוטן לזכות בפסק הדין כנגד המוכרים ואף לנקוט הליכי הוצאה לפועל כנגדם. והנה, בשנת 1996, כתשע שנים, או כעשר שנים, לאחר שהתגלתה לירמייב עובדת אי הסרת המשכנתא של המוכרים מן הדירה – הם קמו לפתע על לוטן והחליטו לתובעם בסכומי עתק, באופן בלתי ראוי, לסברת לוטן.

 

33. לוטן שבים וטוענים, בין השאר, גם על רקע האמור בפיסקה 32 שלעיל כי התביעה התיישנה, שכן מחדלה הנטען של עו"ד נירה לוטן התרחש עוד בשנת 1984 והדבר נודע לירמייב לכל המאוחר בשנת 1987, כתשע שנים לפני הגשת התביעה נגדם. עוד טוענים לוטן כי כבר בשנת 1987 ירמייב התייעצו עם עורך דין אחר לגבי המכלול וכן הם גורסים כי גם המוכרים הציעו לירמייב לתבוע את עו"ד נירה לוטן, זאת כבר בשנת 1987. לוטן טוענים איפוא כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בקובעו שלירמייב נודע על עילת התביעה נגדם רק בשנת 1994, כאשר התייעצו עם בא-כוחם הנוכחי. כן משיגים לוטן על הקביעה כי לא העלו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה וכן הם טוענים שבית המשפט המחוזי הנכבד שגה בקביעתו כי סוגיית ההתיישנות כבר הוכרעה בהחלטת הרשם בעניין ההתיישנות.

 

34. לוטן לא הרחיבו בערעורם בטענות בעניין עצם ההתרשלות שנקבעה לגביהם, ובפרט בכך שהיה על עו"ד נירה לוטן לעמוד על קיומה של המשכנתא של המוכרים לבנק טפחות, ולפעול לסילוקה טרם העברתם של כספי ירמייב, שנתקבלו מבנק עצמאות, לידי המוכרים. לוטן בחרו עם זאת להתמקד בטענות שעניינן הפיצויים שנפסקו לירמייב, וניסו לשלול את הקשר הסיבתי שבין ממצאי ההתרשלות שנקבעו לבין הנזקים שהוכרו, כאשר בהקשר זה הם הדגישו בעיקר את הצורך שלא לחייבם בנזקיו הנפשיים של מר ירמייב.

 

באשר לחיובם לשאת בחובם של ירמייב לבנק, לוטן טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד כשהמחה את חובם של ירמייב לבנק – ללוטן, בכפייה וללא הסכמתם כנמחים וזאת בניגוד להוראות חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המחאת חיובים). לשיטת לוטן המחאה זו עומדת גם בניגוד לסעיף 22 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), שלפיו הזכות לתרופה בגין עוולה וכן החבות עליה אינן ניתנות להמחאה. לוטן טוענים עוד כי החוב של ירמייב לבנק מעולם לא הוכח, הבנק לא היה צד להליך ולפיכך לא ראוי היה לקבל את עמדתו וממילא לא היה מקום לחייב את לוטן בחוב של ירמייב לבנק, שהלך ותפח ברבות השנים.

 

35. בנוסף לכל האמור, לוטן טוענים לאשם תורם משמעותי של ירמייב, שבית המשפט המחוזי התעלם ממנו. כן גורסים לוטן כי הפיצויים שנפסקו לחובתם גבוהים באופן לא מידתי ביחס למחיר הדירה, וכן אין הם מתחשבים, בנושא ההוצאות, בהתנהלות הדיונית הבעייתית של ירמייב, שהאריכו, לסברת לוטן, את הדיון שלא לצורך. יוער כי לוטן לא טענו בגדרי כתב הערעור, במפורש, כנגד חיובם בפיצוי ירמייב בגין הסכומים שגבה מהם עו"ד צבי לוטן בעקבות פסק הדין שנטל, בהיעדר הגנה, בתביעתו נגדם.

 

ב. ערעורם-שכנגד של ירמייב

 

36. ירמייב טוענים בערעורם-שכנגד כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד כשקבע כי רק חלק מהנכות הרפואית של מר ירמייב קשורה לרשלנותם של לוטן, וגורסים כי ראוי היה להכיר בגרימה של נכות בשיעור של 30 אחוזים לפחות. ירמייב טוענים כי ראוי היה לפסוק למר ירמייב פיצוי בגין הפסד ההשתכרות, שכן מדובר היה אז באדם צעיר יחסית, שיכול היה לעבוד עד גיל הפרישה. עוד הם טוענים כי ראוי היה לפצות כל אחד מהם בגין הפסד השתכרות ונזק לא ממוני בסכום של מיליון ש"ח לפחות, ולא כפי שנפסק. כן נטען כי ראוי היה לפצות את מר ירמייב במרכיב זה בסכום גבוה מזה שנפסק לטובת גב' ירמייב, שכן הוא לקה בעקבות האירועים בליקוי נפשי קשה. ירמייב גם גורסים כי לא היה מקום לדחות את תביעתם ככל שעניינה בנזקים שנגרמו להם עקב שיפוץ הדירה.

 

לבסוף ירמייב משיגים על כך שלא נפסק להם שכר טירחה בעבור עורך דינם בשיעור של 20% גם בגין הסכום שלוטן חויבו בו למעשה בפסק הדין המשלים (בנוסף לשכר הטירחה שנפסק בפסק הדין המקורי). במילים אחרות, ירמייב מבקשים כי ייפסק להם שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% אף מגובה החוב שלהם לבנק עצמאות (חוב שגובהו לא נקבע בפסק הדין), שאותו נדרשו לוטן לשלם, ואשר הוערך על ידי ירמייב למועד שמיעת הערעור בסכום של כ-1,300,000 ש"ח. ירמייב אף ביקשו להתיר להם להגיש ראיות נוספות בערעור, המלמדות, לשיטתם, על גובה החוב לבנק.

 

התפתחויות מאוחרות

 

37. בדיון שנערך בפנינו הצענו לצדדים לקיים ביניהם הידברות ביחס לשיעורי הפיצויים ואופן חישובם, אך באי כוחם הצדדים הודיעו לנו כי הדברים לא נסתייעו.

 

38. להשלמת התמונה העובדתית נציין כי בתאריך 2.5.2010 מסרו לוטן הודעה לבית משפט זה על פיה נודע להם על פטירתו של מר דוד ירמייב, ועל כך שבא-כוח המשיבים הודיע בערכאות אחרות על זהות יורשיו של מר דוד ירמייב ז"ל. לוטן הוסיפו וטענו כי לפטירתו של מר דוד ירמייב ז"ל, בגיל שבו נפטר ובנסיבות שבהן אירע הדבר (נסיבות אותן לא פירטו) – יש השלכה מהותית לגבי שאלות מסוימות שעלו בערעור. בא-כוחם של ירמייב הגיב על הודעה זו באמירה כי לא ראה לנכון לדווח בנפרד לבית משפט זה על פטירתו של מר דוד ירמייב ז"ל (עובדה אותה הביא לידיעת בית המשפט המחוזי-מרכז בהליכים אחרים), שעה שלוטן הקדימו אותו ועשו זאת כאן. לטענתו, עובדת פטירתו של מר דוד ירמייב ז"ל צריכה להביא דווקא להגדלת סכום הפיצויים, ולא להפחתתם, בהתבסס על הלכת השנים האבודות.

 

על רקע הודעות אלה, יש להורות בראש ובראשונה שחלף מר דוד ירמייב ז"ל, הוא המשיב 1 והמערער-שכנגד 1, יבוא בערעורים שבפנינו – עזבונו, וזאת אני מציע כי ייעשה בהתאם להוראות תקנה 38 ו-426 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). כפועל יוצא מכך שונתה בהתאמה כותרת הערעורים ובא-כוחו של מר ירמייב ז"ל בחייו – מתבקש להביא פסק דין זה לידיעת המופקדים על העיזבון, או ליורשיו של מר ירמייב ז"ל.

39. זה המקום להוסיף ולציין כי מן המסמכים שבתיקים שלפנינו, עולה שלאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי הנכבד, הסדירו לוטן את חובם של ירמייב לבנק העצמאות, בסכום שהוא פחות, באופן משמעותי, מסכום החוב שתפח עקב ריביות הפיגורים. עוד אעיר כי נתון רלבנטי נוסף לענייננו הוא כי במסגרת הסכם הגירושין שנחתם בין בני הזוג ירמייב, המחתה גב' ירמייב את הזכויות שיצמחו לה כתוצאה מפסק הדין בתיק (שבאותה עת היו ההליכים בו עדיין תלויים ועומדים) – למר ירמייב, ועל פי דיווחם של לוטן, הכספים שנפסקו לטובת גב' ירמייב ושולמו אכן הועברו למר ירמייב.

 

40. בתאריך 20.1.2011 הגישו לנו לוטן בקשה לצירוף אסמכתא (את פסק דינו של בית המשפט המחוזי במחוז המרכז ב-ת"א 18337-08-10), שיש בה, לדעתם, כדי להשליך על טיעוניהם בסוגיית ההתיישנות. ב"כ ירמייב התנגד לבקשה בהודעה שמסר בתאריך 23.1.2011 ואולם אנו החלטנו לקבלה. עם זאת, לאחר העיון באסמכתא מצאנו כי היא דנה בנסיבות אחרות מאלו הנדונות בפנינו ואין בה כדי לשנות את המסקנות אליהן הגענו.

 

בעקבות הסקירה הנ"ל, הגיעה איפוא שעת ההכרעה במכלול המורכב שלפנינו, ולכך נפנה עתה.

 

דיון והכרעה

 

41. לאחר בחינת טענות הצדדים, לימוד התיק שעמד בפני בית המשפט הנכבד קמא ועיון בחומר הרב שהוגש לנו במסגרת הערעורים – אציע לחברותיי להרכב, מבלי להידרש לסוגיות האתיות המתעוררות במכלול, כאמור בפיסקה 87 שלהלן – להותיר בעינם את מרבית החיובים שהושתו על לוטן, בצד קבלה חלקית של ערעור לוטן ודחיית ערעורם-שכנגד של ירמייב, הכל כפי שיפורט בהרחבה מיד בסמוך.

 

שלילת טענות לוטן להתיישנות התביעה

 

42. לוטן טוענים, כאמור, כטענה מקדמית באופייה, כי תביעתם של ירמייב נגדם התיישנה. זאת, מאחר שחוזה הרכישה, שהוא ראשית כל העלילה, נערך בשנת 1984. לפיכך, לשיטתם, זה אמור להיות מועד ההפרה, או ההתרשלות הנטענים, הנעוצים באי-גילוי קיום המשכנתא של המוכרים – על-ידי עו"ד נירה לוטן. להשלמת טיעון זה לוטן גורסים כי ירמייב עמדו על קיומה של משכנתא זו של המוכרים לכל המאוחר בשנת 1987, בעוד שתביעתם הוגשה רק בשנת 1996, דהיינו מעבר לתקופת ההתיישנות הרלבנטית. דין הטענה – להידחות מן הטעמים שיפורטו להלן.

 

43. טעם ראשון לדחייה הוא זה שציין בית המשפט המחוזי הנכבד, והוא: אי-העלאת הטענה במועד המוקדם ביותר האפשרי לכך והרי סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) מורה אותנו כדלקמן: "אין נזקקים לטענת ההתיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". בעבר כבר נפסק מפי חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה, כי: "יש קשר גומלין בין הרחבת ההכרה בזכות בעל דין לפנות לבית המשפט ולשטוח בפניו את תביעתו ואת טיעוניו, לבין הצרת תחום פריסתו של מוסד ההתיישנות. הצרה זו מביאה מצידה פרשנות מרחיבה למושג "הזדמנות ראשונה" לצורך העלאת טענת ההתיישנות" (ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 785 (2004) ועיינו לאחרונה בהקשר זה: ע"א 3451/07 קאופמן נ' כהן, בפיסקה 6 (לא פורסם, 18.2.2010) [פורסם בנבו] .

 

זה המקום להזכיר כי מי שהגישה את הבקשה למחיקת התביעה מחמת התיישנות (המ' (חיפה) 32821/96) היא עו"ד נירה לוטן, והיא בלבד. כבר מעובדה זו עולה שלוטן מנועים מלטעון להתיישנות התביעה, ולו כלפי עו"ד צבי לוטן. זאת ועוד – עו"ד צבי לוטן התרשל בכך שכאשר קיבל על עצמו את הטיפול בעניין – הוא לא יידע ולא הפנה את תשובת לב ירמייב לאפשרות שהיתה קיימת בידם – להגיש תביעה גם כנגד אשתו, עו"ד נירה לוטן. בנסיבות המקרה שבפנינו, האחריות למכלול הנזקים, שגרמה רעייתו, עו"ד נירה לוטן לירמייב – הועברה איפוא לכתפיו של עו"ד צבי לוטן. אם לא די בכך, הרי שבקשתה של עו"ד נירה לוטן למחיקת התביעה נגדה, שהחזיקה עמוד אחד בדיוק (ת/173), היתה לאקונית, והתמקדה בטענה יחידה, וכמעט בלתי רלבנטית לענייננו, כי לטענת ירמייב – "מרמת המוכר התגלתה להם למחרת העיסקה ולכל המאוחר בשנת 1987". והרי בסוגיה שלפנינו, השאלה הרלבנטית היא לא זו המגולמת בטענה האמורה, אלא מתי התגלו לירמייב לראשונה העובדות שעו"ד נירה לוטן הפרה חיוביה, או התרשלה, וכי מחדליה אלה הם שגרמו לנזקם של ירמייב, מה הסיבות שעובדות אלו נעלמו מהם והאם יכלו בזהירות סבירה למנוע אותן. קושייה זו, על מרכיביה, כלל לא הועלתה על-ידי עו"ד נירה לוטן בבקשתה (מה גם שנטענה כלפיה אף טענת מרמה בהסתרת מחדליה). מכאן שאין תקומה לטענת ההתיישנות המועלית הן על ידי עו"ד נירה לוטן והן על ידי עו"ד צבי לוטן במכלול שבפנינו ולו מטעם זה, שהיא לא הועלתה על ידם בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה.

 

44. טעם שני לדחיית הטענה שחלה כאן התיישנות, מתבסס על הנימוקים שנמנו בהחלטת הרשם הנכבד בעניין ההתיישנות (החלטה שהיא אמנם החלטת ביניים בת-שינוי, בניגוד לסברת בית המשפט המחוזי הנכבד, שגרס כי עניין זה כבר הוכרע כביכול סופית). נימוקים אלה עומדים בעינם ונראים מוצדקים אף עתה וזאת גם לאחר שהצדדים הביאו ראיותיהם בפני הערכאה הדיונית.

 

45. טעם שלישי מהותי מתבקש, לשיטתי, מכלל הגילוי המאוחר, כפי שפורש בפסיקה. נבהיר את הדברים להלן, תוך סקירת דיני ההתיישנות הרלבנטיים.

 

46. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה העילה. ככלל, מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה", שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו (ראו: ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית, פ"ד נא(2) 581, 595-594 (1997); ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (לא פורסם, 22.6.2008) (להלן: עניין אלנקווה); רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-לופל (לא פורסם, 19.9.2010) [פורסם בנבו] (להלן: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית). עתירה לדיון נוסף על פסק הדין בעניין הוועדה לאנרגיה אטומית – נדחתה. ראו: דנ"א 7601/10 כהן נ' מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית (לא פורסם, 13.1.2011) [פורסם בנבו] ).

 

זה המקום לציין כי באנגליה נפסק במקרה שיש בו אלמנטים מסוימים המזכירים את הפרשה שלפנינו, שהחבות החוזית של עורך הדין לרישום עיסקה שטיפל בה היא חבות נמשכת וזו נפסקת רק משעה שאין עוד אפשרות כלשהי לבצע את הרישום, שזהו המועד שממנו מתחילה תקופת ההתיישנות "לרוץ". עיינו: MIDLAND BANK TRUST CO LTD V HETT STUBBS & KEMP (1979) Ch 384 (להלן: עניין MIDLAND BANK). הנה כי כן, דחיית טענת ההתיישנות מתבקשת כאן מאליה מכוח תפיסה דומה גם מטעם זה. זאת ועוד – אחרת. ישנם, כידוע, מספר חריגים המשעים את מירוץ ההתיישנות והרלבנטיים ביותר לענייננו הם: סעיף 8 לחוק ההתיישנות וכן סעיף 89 לפקודת הנזיקין (אף סעיף 7 לחוק ההתיישנות יתכן וחל כאן ביחס להסתרת הדברים מפני בני הזוג ירמייב. עיינו: ע"א 675/97 מידל איסט אינווסטרס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861 (1989)).

 

נדון בהוראות אלו להלן.

47. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "התיישנות שלא מדעת", קובע את כלל הגילוי המאוחר והוא מנוסח כלהלן:

 

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

 

במילים אחרות, כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות עם גילוי העובדות. כלל זה משעה את מירוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו (ראו: ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 866 (1998); עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, פיסקה 40).

 

בפסיקה נקבע עוד כי הנטל להוכיח שהתקיים כלל הגילוי המאוחר – רובץ על הטוען לו (ראו: ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים (לא פורסם, 18.3.2009) [פורסם בנבו] ; עיינו גם: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, פיסקה 41). מעיון בסעיף ניתן ללמוד כי על הטוען לו להוכיח קיומם של ארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; והתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות, אף תוך נקיטת זהירות סבירה. את המושג "עילת תביעה" הנזכר בסעיף יש לפרש כיסודות התביעה המסוימת, על פי טיבה של התביעה הקונקרטית שבפני בית המשפט (ראו: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, פיסקה 44). בגדר העובדות המהוות את עילת התביעה ניתן לציין, בין היתר, את העובדות הבאות: הכרת המעשה או המחדל הנטען, הפגיעה בתובע וכן ידיעת זהותו של הנתבע, שאלת ההתרשלות ושאלת קיומו של קשר סיבתי (עיינו: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, פיסקה 44).

 

בהקשרים אלה יש לשים לב לעובדה שסעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל בחובו מבחן של סבירות, הבוחן את ידיעתו של התובע בפועל ובכוח, ועל פיו על התובע להראות שנעלמו מעיניו העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן (ראו: ע"א 34/88 רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278, 284 (1990); ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, בפיסקה 18 (לא פורסם, 31.8.2008) [פורסם בנבו] ). לעניין זה רלבנטית סוגיה נוספת והיא מידת ההתחשבות בנתונים האישיים של התובע. הגישה שקנתה לה שביתה לאחרונה בנושא האמור גורסת כי הגם שסעיף 8 לחוק ההתיישנות עצמו איננו מתייחס לנסיבות, נראה הדבר שבמסגרת בחינת סבירות התנהגות התובע יש לבחון את הנסיבות החיצוניות המיוחדות של המקרה, להבדיל מנסיבותיו האישיות של התובע, דהיינו המבחן הוא אובייקטיבי ואיננו מתמקד בתכונותיו המיוחדות של התובע (ראו: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, שם בפיסקה 52).

 

48. הוראה סטטוטורית נוספת השייכת לענייננו מצויה כאמור בסעיף 89 לפקודת הנזיקין, הקובע כדלקמן:

 

"89. לענין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל, נמשך והולך – היום שבו חדל;

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום ארוע הנזק".

 

הפסיקה דנה רבות בסוגיית הקשר בין שני הסעיפים: 8 לחוק ההתיישנות ו-89 לפקודת הנזיקין. לגבי חלופת סעיף 89(1) הדברים פשוטים ולפיכך די לנו אם נתמקד בהוראת הסעיף עצמו ונפנה, על דרך ההשוואה, לעניין MIDLAND BANK, שם הוסבר (בהקשר החוזי כאמור) כי אם היה המעשה, או המחדל, של עורך הדין נמשך והולך – היום שבו נולדה עילת התביעה הוא היום שבו חדלו המחדל, או המעשה, או שקיום החובה הפך לבלתי אפשרי. עיינו גם: ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פיסקה 7 (טרם פורסם, 24.11.2005) [פורסם בנבו] .

 

לגבי חלופת סעיף 89(2), שהיא הקרובה יותר לענייננו, היטיבה לסכם את העמדה הרווחת בפסיקה בנקודה זו, חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה ב-ע"א 2206/08 סיגמן נ' חב' דובק בע"מ (לא פורסם, 11.7.2010) [פורסם בנבו] , שדרשה כך:

 

"כאשר מדובר בעוולת נזיקין המתבססת על נזק, מועד גילויו של הנזק והשפעתו על תחילת מירוץ ההתיישנות מוכרע על פי האמור בסעיף 89(2) לפקודה. לעומת זאת, ביחס למרכיבים אחרים בעילת התביעה שאינם מרכיב הנזק, חל כלל "ההתיישנות שלא מדעת" בחוק ההתיישנות על פי סעיף 8 לחוק. משמעות הדבר היא כי גילוי מאוחר של מרכיבי עילת התובענה בנזיקין, הקשורים במעשה האשם או במרכיב הקשר הסיבתי בין האשם לנזק, נבחן על פי אמות המידה שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות".

(שם, בפיסקה 12 לפסק דינה; עיינו גם: ע"א 2582/09 גנאים נ' בית החולים רמב"ם (לא פורסם, 8.8.2010)[פורסם בנבו] ).

 

49. האם מתקיימים כאן התנאים הנדרשים לדחיית מועד ההתיישנות בענייננו? לגישתי התשובה לכך היא חיובית. אבהיר: עילת התובענה במקרה שלפנינו היא כאמור הפרת חוזה, או רשלנות של עורכי הדין לוטן. על מנת לבסס עילה של הפרה, או תביעת רשלנות, אין די במודעות של התובעים לקיומו של הנזק, אלא שהיה עליהם לדעת גם על עצם ההפרה, או ההתרשלות וכן על הקשר בין אלה לבין הנזקים שנגרמו להם. אירועים אלה תחילתם, כאמור, באי גילוי קיומה של המשכנתא שרבצה על דירת המוכרים ובאי-סילוקה, המשכם באי-השלמתן ברישום של עסקת הרכישה ושל עסקת ההלוואה של ירמייב עם בנק עצמאות, וסופם במימוש המאוחר של הדירה במסגרת הכינוס. בפרשה שלפנינו, בהתאם לממצאים שנקבעו על ידי בית המשפט הנכבד קמא – הרי שמירמייב, עד שלא פנו לקבלת ייעוץ משפטי בשנת 1994 אצל בא כוחם הנוכחי, נעלמו העובדות כי בנוסף לאחריות המוכרים לסילוק המשכנתא שלהם, גם לעו"ד נירה לוטן היתה אחריות באי-גילוי ההתחייבות האמורה ובהסדרתה, ומשלא עמדה בחיוביה בהקשרים אלה – היא נמצאה בהפרה חוזית, או שהתרשלה. בהקשר זה ירמייב לא ידעו ולא הבינו עד לשנת 1994, כי עו"ד נירה לוטן, כעורכת הדין שערכה את חוזה הרכישה והיתה אמורה לפעול למימושו – כשלה במילוי מטלותיה המקצועיות, שאם לא כן – הסיבוך המשפטי כולו היה נמנע, שכן היה מתברר כי על הדירה רובצת כבר משכנתא של המוכרים. הנה כי כן, אין חולק כי מבחינה סובייקטיבית ירמייב עומדים בתנאי סעיף 8 והעובדות המהוות את עילות התביעה נעלמו מהם מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה הם לא יכולים היו למנוע אותן. אולם, האם הם עומדים בתנאי הסעיף אף בבחינה אובייקטיבית? גם לקושיה זו הנני משיב בחיוב, וזאת בהסתמך על "הנסיבות החיצוניות המיוחדות של המקרה", כלשון עניין הוועדה לאנרגיה אטומית (שם בפיסקה 52). תשובה זו נסמכת על מספר אדנים:

 

(א) בני הזוג לוטן העלימו מירמייב את מחדליהם ובמיוחד את התרשלותה של עו"ד נירה לוטן. בעשותם כן הם פעלו על פני הדברים בניגוד לחובתם שמכוח חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין), המטיל עליהם לפעול במילוי תפקידיהם כעורכי הדין – לטובת שולחיהם בנאמנות ובמסירות. על חובה זו נאמר כי היא "רוח אופיו של המקצוע, היסוד עליו הוא בנוי" (עמ"מ 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י 1720, 1730 (1956) (להלן: עניין עו"ד פלוני); ראו גם: גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 444-443 (2001) (להלן: קלינג, אתיקה)). פעולה בניגוד אינטרסים, או שלא בהתאם לטובת הלקוח אגב אי גילוי נאות, יש בה, על פני הדברים, הפרה של אותה חובת נאמנות. ואולם, באין מידע אחר – רשאי הלקוח להניח, בהנחה הניתנת לסתירה, כי עורך הדין ממלא את חובתו ולפיכך תקופת ההתיישנות נדחית בהתאמה עד שהעובדות מתבררות לאשורן. כך נפסק ב–ע"א 3322/95 גמזו נ' גושן, פ"ד נ(4) 520 (1997), שם נקבע כך:

 

"אמת המידה לזהירות הסבירה הנדרשת לעניין גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה נקבעת על יסוד הכלל שבאין מידע אחר רשאי נהנה להניח כי נאמן ממלא את חובתו".

ראו גם: ע"א 3141/99 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פונדמינסקי, פ"ד נה(5) 817, 825-824 (2001); ע"א 1217/03 קבוצת עונאללה לייזום והשקעות בע"מ נ' ח'אזן, פ"ד נח(1) 224, 237 (2003); שלמה כרם נאמנות 202-201, 815 (מהדורה רביעית – 2004)).

 

במקרה שלפנינו ההנחה הנ"ל, שהיא בגדר קריטריון אובייקטיבי, לא נסתרה, עד שירמייב החליפו ייצוג.

 

(ב) בעניין עו"ד פלוני הוסיף מ"מ הנשיא, השופט ש' ז' חשין, קביעה נוספת:

 

"היחס שבין עורך דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע והוא סומך על עורך הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כישרונו ויכולתו"

(שם, בעמ' 1730).

 

אמון זה הופר פה על ידי בני הזוג לוטן ועילות התביעה האפשריות הוסתרו כאמור מבני הזוג ירמייב הן על ידי עו"ד נירה לוטן, הן על ידי עו"ד צבי לוטן. די בכך כדי להביא למסקנה כי ירמייב לא היו יכולים לעמוד באופן סביר על עילות התביעה במועד מוקדם לשבע שנים טרם שהוגשה תביעתם. ראוי לציין כי הדברים מקבלים משנה תוקף בהיותם של ירמייב באותה העת עולים חדשים בישראל, והרי לגבי אוכלוסיה חלשה – ככזו – הכלל הנ"ל אמור לחול על דרך של קל וחומר. השוו: יובל אלבשן "נגישות האוכלוסיות המוחלשות בישראל למשפט" עלי משפט ג' 497, 504-502, 508-507 (תשס"ד). בני הזוג ירמייב פנו אמנם במצוקתם לגורמים שונים על מנת שיסייעו בידם ואולם גם אלה לא הפנו את תשומת לבם כי עומדת להם עילת תביעה כלשהי כנגד לוטן. בהערת אגב אוסיף כי פניות אלה מלמדות כי ירמייב לא "ישנו" על זכויותיהם (גורם המצדיק לעתים התיישנות, בהתקיים הוראות הדין), אלא עשו ככל שיכלו והבינו בשעתו כדי לנסות ולסיים את הפרשה העגומה מבחינתם, ואולם בשים לב להתנהלות לוטן – איש לא נתן בידיהם אפילו קצה רמז לגבי העובדות המקימות עילות תביעה כנגד לוטן.

 

50. למסקנה דומה, של אי-סיום מירוץ ההתיישנות, ניתן להגיע כאן גם מכוח העקרונות הכלליים שעניינם: סיכול תנאי, או דחיית קיום, או הצורך במילוי חיובים בתום לב, במצבים המפעילים מניעות – אותם ניתן להחיל על ענייננו בין במישרין (בסיטואציות החוזיות) ובין מכוח הוראות סעיף 61(ב) לחוק החוזים (בסיטואציות הנזיקיות). ראו בהתאמה: סעיפים 28, 39 ו-43 לחוק החוזים; השוו: בג"ץ 1398/07 ד"ר יעל לביא-גולדשטיין נ' משרד החינוך - הגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל בפיסקה 40 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 10.5.2010) [פורסם בנבו] . במכלול שבפנינו, עורכי הדין לוטן המשיכו לטפל בענייניהם של ירמייב (ואין כל חשיבות משפטית לשאלה מי יזם את המשך הטיפול), ושללו מהם כל ידיעה על התרשלותה של עו"ד נירה לוטן, הן במועד כריתת החוזה, הן בעת תקופת מימושו, תוך שהם דוחים כל העת את גילוי מלוא העובדות הרלבנטיות (לגבי אפשרות של תביעה נגדם-הם) בפני לקוחותיהם. הנתון הענייני היחיד שסיפקו לוטן לירמייב היה כי יש לנסות להביא את המוכרים לביטול המשכנתא שרבצה לטובת בנק טפחות, או לקבל מהם פיצויים כספיים, תוך הותרת ירמייב תחת הרושם שכל מה שניתן לעשותו – נעשה. יתר על כן, אפילו כאשר ביקשו ירמייב להעביר עניינם לטיפול של עורכי דין אחרים – מנעו לוטן מלהמציא להם את כל המסמכים הנוגעים למכלול. במצב דברים זה, כאשר במשך כעשר שנים – משנת 1984 עד שנת 1994 – לוטן הותירו למעשה את ירמייב מאחורי מעטה כבד של חוסר ידיעה והבנה באשר למצבם המשפטי הנכון – הרי שלוטן אינם זכאים להסתמך על הטענה כי ירמייב היו יכולים באופן סביר לעמוד על קיומן של עילות תביעה נגד עו"ד נירה לוטן, או כנגד עו"ד צבי לוטן עוד קודם לשנת 1994, או כי התנאי של אי-ידיעת העובדות הרלבנטיות, המשהה את תחילת מירוץ ההתיישנות, חדל מלהתקיים עוד קודם למועד האמור, הכל במשמעות סעיף 28(א), או 39, או סעיף 43(א) לחוק החוזים, כפי שהם חלים, בשינויים המחויבים, על פעולה משפטית שכזו, בין במישרין, בין מכוח סעיף 61(ב) לחוק האמור.

 

דחיית הטענה המקדמית בדבר ההתיישנות מביאה אותנו לבחינה של יתר טענות הצדדים בערעוריהם. בכך נעסוק עתה.

 

 

חבותם של לוטן כלפי ירמייב

 

51. עו"ד נירה לוטן שימשה כעורכת דינם של ירמייב בעת עריכת החוזה. עו"ד צבי לוטן שימש כעורך דינם לאחר שהתבררה קיומה של המשכנתא של המוכרים, ובכלל זה הוא ייצג אותם בהגשת תביעה כנגד המוכרים. אין חולק, איפוא, כי לוטן שימשו שניהם כעורכי דינם של ירמייב. בפסיקה כבר נקבע כי עורך דין, המקבל על עצמו טיפול בענייניו של לקוח, רואים אותו כמי שמציג לפניו מצג מכללא, שלפיו הוא בעל הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להבין ולנהל את הבעיה המוצגת בפניו (ראו: ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 464 (1990) (להלן: עניין לוי)). עוד נקבע בעניין לוי כי עורך דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטיפולו בענייני לקוחו – בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא (שם, בעמ' 464). מובן, עם זאת, כי לא כל כישלון של עורך הדין ייתפס כהפרת חובה. חובתו של עורך הדין היא לפעול עבור לקוחו כאיש מקצוע מיומן וזהיר, וזאת, בין השאר, נוכח החובות המפורשות המיוחדות המוטלות עליו הן בחוק לשכת עורכי הדין והן בכללי לשכת עורכי הדין, התשמ"ו-1986 (להלן: כללי לשכת עורכי הדין). עיינו גם: יהודה שנהב ורחל לויתן "אחריותו המקצועית של עורך דין, ניהול סיכונים וביטוח החבות" הפרקליט לב 199 (תשל"ח-תשל"ט); קלינג, אתיקה, 459-445; עדי אזר "רשלנות מקצועית של עורך הדין" הפרקליט מה(ב) 279 (2002); אסף יעקב "רשלנות בין כותלי בית המשפט: לשאלת אחריותם המקצועית של עורכי דין במסגרת הדיון המשפטי" עיוני משפט כו(1) 5 (2002) (להלן: יעקב: רשלנות).

 

52. זה המקום להדגיש, כי מערכת היחסים שבין ירמייב ועורכי דינם יכולה להצמיח אחריות ללוטן הן במישור החוזי והן במישור הנזיקי (ראו: עניין לוי, בעמ' 465-462; יעקב: רשלנות 11). מבחינה חוזית, בנטילת הטיפול המשפטי בעניינם של ירמייב – לוטן קיבלו על עצמם חובה לפעול כלפי מרשיהם בנאמנות, בזהירות ובמיומנות. מסקנה שלפיה לוטן הפרו חובות אלה יכולה להביא לחיובם של לוטן בפיצויים על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971. עם זאת, בבחינת האחריות החוזית של לוטן במקרה שלפנינו – אין כדי ליצור שוני בתרופות, מאלו המגיעות להם מכוח דיני הנזיקין (לעתים יש משמעות לשוני בעילות – עיינו: יעקב: רשלנות, שם בעמ' 11, 64-54;Roy Ryden Andreson, Walter W. Steele Jr, Fiduciary Duty, Tort and Contract: A Primer on the Legal Malpractice Puzzle 47 S.M.U L. REV 235 (1993); עניין MIDLAND BANK; קלינג, אתיקה, 447; Jackson and Powell ON PROFESSIONAL LIABILITY, 802-851 (2007) (להלן: Jackson and Powell). מסקנה זו תואמת גם את מגמת ההאחדה של דיני התרופות במשפט האזרחי, שבאה לידי ביטוי בתחילה בכתיבה אקדמית (ראו: דניאל פרידמן "תרופות בשל הפרת חוזה" עיוני משפט ג' 134, 146, 148 (התשל"ג)), חלחלה אחר כך לפסיקה (ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 808 (1981); ע"א 3912/90 Eximin S.A תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, 85 (1993)) ועתה היא מוצאת ביטויה גם בחלק המשנה השישי לחלק הרביעי של טיוטת הקודקס האזרחי החדש: הצעת חוק דיני ממונות. ראו: גבריאלה שלו, יהודה אדר דיני חוזים – התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 33-10 (התשס"ט-2009).

 

מנימוקים אלה, כמו גם מן הטעם שבית המשפט המחוזי הנכבד בפסק דינו, וכך גם לוטן בערעורם, התמקדו בעיקר בפן הנזיקי של התנהגות לוטן כלפי ירמייב, ובפרט – בשאלה האם לוטן עוולו כלפי ירמייב, הרי שאף אנו נתמקד בדיוננו שלהלן בעיקר בפן זה של היחסים בין בעלי הדין.

 

ההתנהגות העוולתית הרשלנית

 

53. הנתונים העולים מפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ואשר אין מקום להתערב בהם, מלמדים על התרשלות מהותית ונמשכת, בתחילה – של עו"ד נירה לוטן, ואחר כך – של בעלה, עו"ד צבי לוטן. טענות לוטן נגד עצם ההתרשלות, שהועלו בערעור בשפה רפה, אין בהן כדי לעמעם מעוצמת החומרה שבמעשי השניים. בהקשר זה נוסיף כי חובת הזהירות והיקפה מושפעים גם ממיהות לקוחו של עורך הדין וכאן ירמייב היו כאמור בעת ההתרחשויות צעירים, עולים חדשים בישראל, חסרי כל ידע בהוויות הארץ בכלל ובעיסקאות מקרקעין ובהליכים משפטיים בפרט והם סמכו – ובדין – על עורכי דינם.

 

54. תחילת התרשלותה של עו"ד נירה לוטן התקיימה בשלב עריכת החוזה. בהתקשרות זו עו"ד נירה לוטן ייצגה את שני הצדדים לחוזה ואולם ההסכם נערך באופן בלתי מאוזן והטיל רק על ירמייב נטלים שונים וחריגים (השוו: ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 425 פיסקה 11 לפסק דינו של הנשיא א' ברק (2004) (להלן: עניין נחום)). יתר על כן – עו"ד לוטן לא השיתה ליבה לנתון מרכזי ורלבנטי (קיומה של משכנתא שרבצה על המוכרים – לזכות בנק טפחות). השוו: ע"א 751/89 מוסהפור נ' עו"ד שוחט, פ"ד מו(4) 529, 538-537 (1992). בהקשר זה, גם אם נקבל את הגרסה הנוחה ביותר לשיטתה של עו"ד נירה לוטן, הרי שהיא לא עשתה ממשית דבר עם אותו נתון (של קיומה של משכנתא של המוכרים, הרובצת לטובת בנק טפחות) משהתגלתה לה עובדה זו ולא חשפה אותה ואת מלוא משמעויותיה בפני ירמייב. התרשלות זו שלה "שוכפלה" במגעים שקיימה עו"ד נירה לוטן עם בנק עצמאות, שנאות לתת לירמייב הלוואה (שתועבר לידי המוכרים) כנגד הצהרתה של עו"ד לוטן, במסגרת מסמך ההתחייבות עליו חתמה, ממנו עלה כי אין מניעה לרשום משכנתא בדרגה ראשונה לטובת בנק עצמאות. זאת ועוד, את הכספים שקיבלה עו"ד לוטן מבנק עצמאות היא העבירה (בניכוי שכר טרחתה) – למוכרים, אשר קיבלו אותם בלא שייאלצו להסיר את המשכנתא שלהם. לאחר מכן נמנעה עו"ד נירה לוטן מלבצע כל פעולה (חרף חובתה לעשות כן וחרף ייפוי הכוח שקיבלה) שתאפשר רישום הזכויות בדירה על שם הקונים (בד בבד עם הצורך לרשום משכנתא לטובת בנק עצמאות), דבר שאילו היה נעשה על ידה היה מביא בוודאות לגילוי המשכנתא של המוכרים, שלא הוסרה. מחדלים אלה כולם העמידו אותה במצב של הפרה נמשכת של מחויבויותיה, בנוסף על אחריותה הנזיקית בגין רשלנותה. רק גילוי מקרי של ירמייב (דרך עורכי דינם של מי שביקשו לקנות מהם את הזכויות בדירה, אחרי שירמייב נקלעו לקשיים) תקופה ארוכה לאחר מכן, הביא לחשיפת קיומה של אותה משכנתא – בשנת 1987. אף לאחר גילוי זה, נמנעה עו"ד לוטן מלהכות על חטא הפרותיה ורשלנותה, להציע שיפוי לירמייב (שאם היה ניתן באותו מועד – היה מונע את עיקר יתר נזקיהם), וכנראה אף לא ייעצה להם לפעול בדרך של מכירת הדירה וסילוק החובות לשני הבנקים מתוך התמורה (ואין בידינו נתונים ודאיים שילמדו אם באותו מועד היה הדבר אפשרי עדיין ומספיק). כל פעולתה הצטמצמה באותו השלב במשלוח שני מכתבים, בפער של כחצי שנה זה מזה, בדרישה כי המוכרים – לקוחותיה אף הם – יפעלו לסילוק חובם לבנק טפחות, דרישה שירמייב תלו בה (בהסתמכם על באת-כוחם זו) – את כל יהבם, ואשר מסתבר כי לא היה בה כל תוחלת. לאחר מכן העבירה עו"ד נירה לוטן את הטיפול בתיק (ושוב, אין כל חשיבות לשאלה האם הדבר נעשה מיוזמתה, או לדרישת ירמייב, שלא רצו לשאת בשכר טרחה נוסף) – לבעלה, בעת שברור היה לשניהם כי לא יהיה באפשרותו למלא את חובתו המקצועית כלפי ירמייב במלואה, שעה שאותה חובה כוללת גם הגשת תביעה נגד אשתו, עו"ד נירה לוטן עצמה (ולא נידרש כאן גם לחובתו לכאורה, הנגזרת מפעולות רעייתו, אף כלפי המוכרים).

 

55. בניגוד לסברת לוטן בערעורם, התרשלותו של עו"ד צבי לוטן היוותה המשך ישיר, ואף החרפה, של התרשלות בת זוגו. עצם נטילת הייצוג היה בה לכאורה פסול כאמור, שעה שלעו"ד לוטן (שאישר כי מטבע הדברים הוא דן בעניינם של ירמייב עם רעייתו) – היה ברור שקיים כאן עניין אישי (במשמעות כלל 14(א) לכללי לשכת עורכי הדין) – טובתה של זוגתו – דבר שמנע ממנו לפעול באופן מיטבי לטובת לקוחותיו, בדרך של הגשת תביעה גם נגד אשתו בגין רשלנותה. משנטל עו"ד צבי לוטן את הטיפול בעניינם של ירמייב, הוא הפר איפוא לכאורה את חובת נאמנותו כלפי לקוחותיו. לאחר מכן, כאשר בחר עו"ד צבי לוטן בנתיב של הגשת תביעה נגד המוכרים ואף זכה בפסק דין – הוא נמנע, בתואנות שונות הרחוקות מלשכנע (ראו: עמ' 174-173 לפרוטוקול; ת/27) מלפתוח תיק הוצאה לפועל נגד המוכרים, באופן שהיה בו אולי כדי להקטין את נזקם של ירמייב, נזק שהלך והחריף עם תפיחת החובות לשני הבנקים נותני ההלוואות (ראו: פיסקה 30 לפסק הדין). פעילות נמרצת הרבה יותר הפגין עורך דין לוטן במשלוח דרישות ובנקיטת צעדים נגד ירמייב עצמם, בתביעה כי אלו ישלמו לו לאלתר את שכר טרחתו – מתוך הכספים שטרם נתקבלו אז מן המוכרים, ואשר נראה היה שירמייב אינם יכולים לשלמם. בהקשר זה נזכיר עוד כי עו"ד לוטן אף מצא לנכון לפתוח תיק הוצאה לפועל נגד ירמייב (ולצרפו בכך לתביעות האחרות שנפתחו באותה תקופה נגד בני הזוג), להטיל עליהם עיקולים ואף לממשם ביחס למיטלטליהם ההולכים ומתמעטים של ירמייב.

 

בהתנהלותו כאמור הפגין עו"ד צבי לוטן לכאורה אותו פן, עליו כבר התריע בשעתו שייקספיר ברומיאו ויוליה, שם נאמר כך:“She gallops night by night …o'er lawyers' fingers, who straight dream on fees”. (או בתרגומו של רפאל אליעז (הוצאת הקיבוץ המאוחד – תשמ"ו), שם בעמ' 37: "... וככה לילה לילה תדהר על מרכבתה זו המלכה, ובחלפה ... על כף ידו של עורך דין, מיד חולם הוא על צורת מטבע"). הכללה זו איננה מרפה, לצערנו, ממקצוע עריכת הדין, כל אימת שיש מי מבין עורכי הדין שנוהג בצורה המלמדת שכביכול רק שכר הטירחה נמצא בראש מעייניו (מה שאיננו מייצג כלל את הכלל), וחבל.

 

נוכח כל האמור לעיל – השתדלויותיהם של בני הזוג לוטן להמעיט מחומרת התנהגותם במכלול – לא תצלחנה איפוא.

 

הנזקים והקשר הסיבתי בין התרשלותם של לוטן לבין אותם נזקים

 

56. בעת בחינת קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות לבין נזק, עלינו לבחון התקיימותם של קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי (עיינו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 148-144 (1982) (להלן: עניין ועקנין); וראו לאחרונה: רע"א 4394/09 לנדרמן נ' סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ (לא פורסם, 30.12.2010) [פורסם בנבו] (להלן: עניין לנדרמן)). הקשר הסיבתי העובדתי נבחן בשאלה האם אילולא ההתרשלות היה הנזק נגרם. הקשר הסיבתי המשפטי נבחן בשאלה האם הקשר הסיבתי העובדתי לא נשלל בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית". אחד ממבחני העזר המקובלים לבחינת הקשר הסיבתי המשפטי הוא מבחן הצפיות, שבא לבדוק האם אדם סביר יכול היה לצפות את הנזק שנגרם כתוצאה מהתרשלותו. יצוין עוד, כי התערבותו של גורם זר, בין אם מדובר בצד שלישי (כגון המתווך, או המוכרים לענייננו), או הניזוק עצמו (ירמייב) – אין בה כשלעצמה כדי לנתק את הקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, שכן גם אז יש לבחון האם ההתערבות היתה צפויה (ראו: ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1, 8-7 (1984); עניין לנדרמן).

 

נבחן איפוא להלן את קיומו של הקשר הסיבתי בין התרשלותם של לוטן לבין כל אחד מן הנזקים של ירמייב, שנדונו בפסק הדין, נשוא הערעורים וכן את היקף הפיצויים שנפסקו. זה המקום להעיר כי תיק זה עורר סוגיות יוצאות דופן בתחום הפיצוי ולכן טרם שניכנס לפרטים ראוי להזכיר בתחילה מושכלות יסוד בתחום האמור ולצורך זה נביא מדבריו של השופט א' ריבלין (כתוארו אז) ב-ע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004) (להלן: עניין אטינגר). שם, בעמ' 511-510, נאמר כך:

 

"המטרה התרופתית, העומדת ביסוד פסיקת הפיצויים בדיני הנזיקין היא, כאמור, הסרת הנזק והטבתו, על-מנת להעמיד, ככל האפשר, את הניזוק במצב בו היה נתון, אלמלא ניזוק בעוולה (ראו: אהרון ברק "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט 243 (התשמ"ד) בעמ' 251-249). ניתן לדמות את פסיקת הפיצויים למאזניים - מאזניים חיצוניות ומאזניים פנימיות. על כף אחת של המאזניים החיצוניות מונחת משקולת "אלמלא", הבוחנת את מצבו של הניזוק אלמלא התאונה. על הכף האחרת של המאזניים החיצוניות מונחת משקולת "עקב", הבוחנת את מצבו של הניזוק עקב התאונה. מטרת הפיצויים היא אחת - לעיין את המאזניים. לשם כך יש להביא בחשבון גם את המאזניים הפנימיות, המתפצלות מכף ה"עקב" שבמאזניים החיצוניות. על הכף האחת של המאזניים הפנימיות מונחת משקולת ה"הפסד". יש לבדוק את הפסדיו של הניזוק עקב התאונה. על הכף האחרת מונחת משקולת ה"רווח". יש לבחון את היתרונות ואת הרווחים שצמחו לניזוק - אם צמחו - עקב התאונה. שקילת ההפסד והרווח, שנגרמו לניזוק עקב התאונה, נותנת תמונה שלמה של מצבו הבתר-תאונתי של הניזוק, ומאפשרת שקילתו אל מול מצבו של הניזוק אלמלא התרחשות התאונה. או-אז, ניתן לפסוק לניזוק סכום פיצויים שיתקן את חוסר האיזון שנגרם בעקבות התאונה. ולא בכדי נגזר המונח האנגלי compensation מן השורש הלטיני compensari, לאמור – 'שקול זה מול זה'".

 

Jackson and Powell הציגו (שם, בעמ' 816) את הדרך לקביעת היקף הנזק בתביעות כנגד עורכי דין בצורה פחות מטאפורית כך:

 

“Whether the claim is brought in contract or tort, the fundamental principle governing the measure of damages is that the claimant should be put, so far as money can do it, and subject to rules as to remoteness which have just been discussed, in the position he would have occupied if the solicitor had discharged his duty. Broadly speaking, this may be achieved in one of two ways, depending upon the particular facts of the case: (i) by paying to the claimant the monetary equivalent of any benefits of which he has been deprived; or (ii) by indemnifying the claimant against any expenses of liabilities which he has incurred.”

 

קווים מנחים אלו יאירו את דרכנו בהמשך בבדיקת הנזקים השונים שירמייב טענו להם.

 

ראש נזק ראשון: המשכנתא של המוכרים

 

57. ירמייב רכשו דירה בציפייה לקבל דירה נקייה מזכויות צד שלישי, ובמקום זאת קיבלו דירה שרובצת עליה משכנתא. למשכנתא זו לא היה כל ביטוי מפורש בחוזה, כאמור, ועו"ד נירה לוטן העבירה את התמורה (מתוך כספי ההלוואה מבנק עצמאות) – לידי המוכרים (לאחר ניכוי שכר טרחתה), מבלי שאלו יסירו אותה משכנתא. ערך הזכויות שירמייב קיבלו בדירה היה איפוא נמוך מהמובטח – בשווי המשכנתא לבנק טפחות, בהשוואה לערכה כדירה נקייה מזכויות צד שלישי (למעט המשכנתא שאמורה היתה לבטא את ההלוואה שנתן בנק עצמאות לירמייב).

 

ברי כי אילולא התרשלותה של עו"ד נירה לוטן בבדיקת מצב הזכויות קודם לעריכת החוזה ובעת ביצועו, היה בידי לקוחותיה לדעת כי רובצת כבר משכנתא על הדירה ולכלכל צעדיהם בהתאם. ברי גם שעורכת דין סבירה צריכה היתה לצפות כי אם לא תבדוק את מצב הזכויות בנכס שלגביו היא עורכת חוזה מכר, ייתכן שתיגרם "תקלה משפטית" מעין זו והיא תהא אחראית לתוצאותיה.

 

58. בית המשפט הנכבד קמא בחר, בהיעדר נתונים טובים יותר – לבחון את מצבם של ירמייב במועד מכירת הדירה, בשנת 1998, ולהציבם במצב שבו היו עומדים, מבחינה עיונית, אלמלא ההתרשלות של עו"ד נירה לוטן, הווה אומר: אילו היתה הדירה שברשותם נקייה מזכויות של בנק טפחות. במקרה כזה ירמייב היו יכולים למכור את הדירה, לסלק מתוך התמורה את חובם לבנק עצמאות, ולהיוותר עם יתרה מסוימת בידם. יתרה זו הועמדה, בערכי פסק הדין, על סך של 168,715 ש"ח. לוטן לא הציגו בערעורם כל טעם מבורר לסטות מקביעה זו, ולפיכך, ואף שניתן היה לבחון דרכים חלופיות (בחלקן אף צנועות ואנליטיות יותר) לפיצוי של ירמייב בגין מרכיב זה – בנסיבות המכלול אין כל הצדקה להתערב בנדבך זה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. זה המקום להעיר כי עקב מעשי העוולה של בני הזוג לוטן, מצבם של ירמייב הורע עוד בהרבה, שכן נוכח הצורך לפרוע בעת המימוש בראש ובראשונה את המשכנתא לבנק טפחות, וכן לשלם את הוצאות הכינוס, לא נותר להם די כדי לפרוע את יתרת החוב לבנק עצמאות (אלא חלקית בלבד), כך שנוצר להם בפועל הפסד משמעותי נוסף שנבע מיתרת הקרן שלא כוסתה וריביות הפיגורים המצטברות בגין החוב לבנק עצמאות (אלה יידונו בפיסקאות 68-61 שלהלן).

 

59. אשר לדרך הפיצוי בפועל של ירמייב בגין ראש נזק זה, נזכיר את קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד (שהובאה בפיסקה 24 לעיל), הראויה גם היא להיוותר בעינה, שלפיה על לוטן להעביר לירמייב את כל הסכומים שנגבו, או ייגבו בתיק ההוצאה לפועל, שנפתח מכוח פסק הדין בתביעה נגד המוכרים, אלא אם כן לוטן ישלמו מכיסם את מלוא החיוב שנפסק בפסק הדין לטובת ירמייב בראש נזק זה. בהנחה שלוטן העבירו לירמייב את כל התשלומים בהם חויבו, הרי שמשמעות הדבר היא שככל שיעלה בידי לוטן לגבות כספים נוספים מן המוכרים, הרי שסכומים אלה לא יועברו לירמייב (דבר שהיה בו כדי להביא לפיצוי שלהם ביתר), אלא ייוותרו בידי לוטן.

 

60. בשולי הדיון בראש נזק זה יש להזכיר את הקביעה המשלימה בפסק הדין, הקשורה בהתנהלות לוטן, לאחר שעו"ד צבי לוטן הגיש תביעה נגד המוכרים (ונגדם בלבד) וזכה בפסק דין נגדם. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, כאמור, כי לא היה מקום לכך שעו"ד צבי לוטן יפנה כנגד מרשיו, בני הזוג ירמייב, יתבע מהם לשאת בשכר טרחתו בקשר עם הטיפול בגביית החוב מן המוכרים (טיפול שלא היה נדרש אילולא רשלנותם של לוטן), ייטול פסק דין נגד ירמייב בהיעדר הגנה מפני התביעה נגדם, וינקוט הליכי הוצאה לפועל נגדם מכוחו של פסק הדין. בית המשפט המחוזי קבע כי המדובר בנדבך נוסף בנזקם של ירמייב, הנובע מהתנהלותם הרשלנית של לוטן, וכי על לוטן להשיב לירמייב את כל הסכומים שנגבו מהם, במסגרת תיק ההוצאה לפועל הנ"ל – סכום של 39,343 ש"ח (פיסקה 43 לפסק הדין). ראוי לציין כי בקביעה זו שבפסק הדין יש אמנם כדי להביא לאיון תוצאותיו של פסק הדין החלוט לטובת עו"ד צבי לוטן נגד ירמייב (פסק דין שהאחרונים אכן ביקשו לבטלו בגדרי תביעתם הנוכחית, בין השאר בגין מרמה נטענת כנגד לוטן), ואולם המהלך שננקט איננו נקי מספקות משפטיים. עם זאת נוכח קביעתו הנוספת של בית המשפט המחוזי הנכבד, שעו"ד נירה לוטן חבה בסכום זה כלפי ירמייב, ובהינתן שלוטן נמנעו מלהשיג באופן ספציפי על קביעה זו בגדרי כתב הערעור שהגישו, וגם בסיכומי הטענות מטעמם לא התייחסו מפורשות לשאלה של האפשרות המשפטית לאיון תוצאותיו של פסק הדין החלוט (ראו: עמ' 13 לסיכומי הטענות) – הרי שאין טעם מבורר להתערב אף בנדבך זה שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד.

 

ראש נזק שני: יתרת החוב של ירמייב לבנק עצמאות – אחריות לוטן

 

61. בסוגייה זו מכוונים לוטן את עיקר ביקורתם לכך שבית המשפט המחוזי הנכבד הפך את לוטן לחייבים ישירים מול בנק עצמאות – לסילוק יתרת החוב של ירמייב לבנק. ברם יש להבחין כאן בין שתי שאלות נפרדות: שאלת אחריותם של לוטן לנזק זה של ירמייב, ושאלת הדרך המשפטית, שבה יש לצעוד כדי לאכוף על לוטן את חבותם זו (ככל שנמצא כי היא קיימת).

 

62. נפתח בשאלת עצם קיומה של אחריות של לוטן לנזקי ירמייב, הקשורים בחובם לבנק עצמאות. כפי שנראה להלן, אף שאחריות זו במבט ראשון איננה מובנת מאליה, כמו אחריות לוטן לפצות את ירמייב בגין הנזקים הנובעים ישירות מקיומה של המשכנתא של המוכרים, הרי שצדק בית המשפט המחוזי הנכבד בקובעו כי על לוטן לשאת אף בפיצוי ירמייב בגין ראש נזק זה. למעשה, אף שהדיון בשני ראשי הנזק הנ"ל הופרד בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (וכך עשינו אף אנו בעקבותיו למען השיטתיות בלבד), הרי שעניינית מדובר בשני נזקים הקשורים קשר הדוק זה לזה. נבהיר הטעמים לכך להלן.

 

63. ירמייב נטלו מבנק עצמאות הלוואה לצורך מימון רכישתה של הדירה. הדירה אמורה היתה לשמש כבטוחה לבנק נותן ההלוואה ואולם ירמייב הניחו כי אם לא יעלה בידם לפרוע את התשלומים להחזר ההלוואה, יהיה ביכולתם למכור את הדירה עוד טרם שחובם לבנק יתפח, דהיינו לסלק את חובם לבנק עצמאות, ולהיוותר עם יתרה מסוימת בידם. הנחה זו התגלתה, עת ביקשו ירמייב למכור את דירתם, כשגויה, וזאת נוכח העובדה שכבר רבצה כאמור משכנתא קודמת על הדירה לטובת בנק אחר. עד כמה שניתן להבין מפסק הדין (אף שנתונים מדויקים לא הובאו), הרי שבאותו מועד ירמייב כבר לא היו יכולים להביא לסילוק החובות ההולכים וגדלים הן לבנק טפחות, הן לבנק עצמאות, בדרך של מכירת הדירה.

 

64. אחריותה של עו"ד נירה לוטן לנזק זה היא ברורה: ראשית התרשלותה טמונה בחוזה הרכישה שהכינה ובמכתב ההתחייבות לרישום המשכנתא לטובת בנק העצמאות שהוציאה, שבהם לא היה זכר לקיומה של משכנתא לטובת בנק טפחות, ומהם עלה כי אין מניעה שירמייב יוכלו לרשום לטובת בנק עצמאות משכנתא ראשונה בדרגה. כך נוצר מצב שבו בנק עצמאות העניק לירמייב הלוואה, בשווי של כ-75% מערך הדירה, כאשר למעשה לא עמדה ללווה אפשרות לסלקה במלואה, במקרה הצורך, בדרך של מכירת דירתו (איננו נדרשים כאן לשאלה כיצד אירע שבנק עצמאות איפשר למצב דברים זה להתהוות). סכומי ההלוואה הועברו, כאמור, על-ידי עו"ד נירה לוטן ישירות למוכרים (תוך ניכוי שכר טרחתה), וכך הונצח המצב שבו על הדירה רובצת המשכנתא של המוכרים, שהיא הראשונה בדרגה, זכויות ירמייב לא נרשמו, ממילא אף לא המשכנתא לטובת בנק עצמאות, וירמייב חבים כלפי בנק העצמאות בחובות הולכים וגדלים, שלא ניתן לפורעם במלואם בדרך של מכירת הדירה.

 

65. בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן אכן היה מקום לקבוע כי עורכת דין סבירה יכולה, או צריכה היתה לצפות כי אם תתרשל במימושו של חוזה הרכישה ובבדיקות המקדמיות ההכרחיות עובר לעריכתו, תקנה ללקוחותיה זכויות פגומות בדירה, ואף תביא לכך שייטלו הלוואה שאין באפשרותם לסלקה במלואה בגין המשכנתא הקודמת הרובצת על הנכס, הרי שלקוחותיה עלולים למצוא עצמם במצב שבו הבטוחה לסילוק החוב שלהם לבנק המלווה – לא תספק, והלקוחות ייוותרו עם חוב לבנק, שאין להם כל דרך לפורעו בשלמותו. זאת ועוד, הימנעותו של עו"ד צבי לוטן מלנקוט פעולות גם נגד רעייתו (משקיבל על עצמו את הטיפול בתיק), או להצביע על אפשרות זו, או להביא לסילוק מהיר של חובם של המוכרים לבנק טפחות, רק הנציחה, והחריפה את נזקם של ירמייב בראש נזק זה, באופן שעד שעברו לייצוגו של עורך דין אחר, חובם לבנק עצמאות יצא כבר לחלוטין מכלל שליטה: מכירת הדירה, כאמור, לא היה בה כדי לכסות את החוב של ירמייב לבנק העצמאות בשלמותו (לרבות ריביות הפיגורים שהצטברו), לאחר שסולק חובם של המוכרים לבנק טפחות.

 

מכאן נובעת אחריותם של לוטן לראש נזק זה.

 

66. אשר להיקפה של חבותם של לוטן כלפי ירמייב: בית המשפט המחוזי קבע כי לוטן אחראים לחובם הנותר של ירמייב לבנק עצמאות. קביעה זו בדין יסודה. נחזור אל "המאזניים החיצוניות" שבעניין אטינגר (ראו פיסקה 56 לעיל). נניח על כף אחת של המאזניים את מצבם של ירמייב אלמלא התרשלות לוטן, על הכף האחרת – את מצבם עקב ההתרשלות, ונעיין את הכפות.

 

אלמלא התרשלות לוטן, על כל נדבכיה, כך נקבע על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, היו ירמייב יכולים בשנת 1998 למכור את הדירה (תמורת כ-182 אלף ש"ח), שלא בהליכי כינוס, על ההוצאות הכרוכות בכך, לסלק מתוך התמורה את מלוא חובם לבנק עצמאות (שנמצא על ידי בית המשפט הנכבד קמא כי הוא עומד לאותו הזמן על כ-84 אלף ש"ח), ולהיוותר ללא דירה, אך עם יתרה מסוימת בידם, של קרוב למאה אלף ש"ח, או בשערוך למועד פסק הדין של בית המשפט המחוזי: 168,715 ש"ח.

 

ברם עקב ההתרשלות נותרו ירמייב ללא דירה, וללא פרוטה בידם, לאחר שמתוך התמורה, סולק החוב לבנק טפחות, שולמו הוצאות הכינוס, ויתרת הסכום הועברה לבנק עצמאות, מבלי שיהיה בכך כדי לכסות את יתרת החוב לבנק זה. בנוסף, ירמייב נותרו בסיטואציה זו חבים לבנק עצמאות סכומים הולכים ותופחים, כאשר לא היתה להם כל דרך לשלמם.

 

בבואנו לעיין את כפות המאזניים, ולהביא את ירמייב מן המצב בו מצאו עצמם בשנת 1998 עקב התרשלותם של לוטן – למצב בו היו אלמלא ההתרשלות, יש לזכות את ירמייב איפוא בפיצוי דו-ראשי. האחד הוא זיכויים בפועל בסכום שהיה אמור להיוותר בידם לאחר מכירת הדירה וסילוק חובם לבנק עצמאות (168,715 ש"ח) אלמלא מעשה העוולה. זהו הנזק הראשון, בו דיבר בית המשפט המחוזי הנכבד, ובו דיברנו אף אנו לעיל בעקבותיו. נזק זה מניח כי החוב לבנק עצמאות נפרע במלואו. הנזק השני, שיש להיטיב, הוא היוותרותם של ירמייב בפועל ביתרת חוב לבנק עצמאות, מצב שירמייב מצאו עצמם נתונים בו עקב התרשלותם של לוטן, כמבואר לעיל. חיוב לוטן לפצות את ירמייב גם בגין תשלום יתרת החובות לבנק עצמאות, היא איפוא זו ש"מאזנת" את המאזניים ומחזירה את ירמייב, מבחינה כספית, למצב שבו היו יכולים להיות (נכון לשנת 1998) אלמלא ההתרשלות של לוטן, כאמור לעיל. קביעה זו, במצב הדברים דהיום, איננה מצדיקה כל התערבות, שכן אותו חלק שלוטן הסכימו לשלם בהסדר המאוחר שערכו עם הבנק ודאי כלול בראש נזק זה (אשר לטכניקה המשפטית שבית המשפט המחוזי הנכבד בחר בה להטלת האחריות האמורה על לוטן – נידרש בהמשך הדברים).

 

67. יש לציין, כי ערים אנו לכך שייתכנו השגות עיוניות מסוימות על עצם הבחירה במתווה שבית המשפט המחוזי הנכבד בחר ללכת בו – של הצבת ירמייב במצב בו הם היו נמצאים אילולא התרשלות לוטן – בשנת 1998 דווקא, ולא בשנת 1984, או במועד אחר המוקדם לשנת 1998. בהתאם תיתכנה השגות גם על היקף הפיצויים שזכו בו ירמייב בפועל, נוכח הבחירה במתווה האמור. עם זאת, נוכח מיעוט הנתונים העובדתיים בתיק, ובמיוחד החוסר בפרטים אודות היקפן של יתרות החוב לבנקים במועדים אחרים רלבנטיים, כמו גם נוכח היעדרה של השגה מבוררת של לוטן בערעורם בנושא זה, הרי שגם מבחינה זו אין הצדקה להתערב עתה בקביעתו הבסיסית של בית המשפט המחוזי הנכבד בנקודה זו.

 

68. לסיום הדברים יש להיזקק עוד לטענת לוטן, שלפיה חלק מחובם של ירמייב לבנק נובע לא ממחדלים של לוטן, כי אם מעצם נטילת ההלוואה מבנק עצמאות על-ידי ירמייב, בשנת 1984, ומאי-עמידה של ירמייב בתשלומים להחזר ההלוואה, עד לשנת 1987, שאז ביקשו ירמייב למכור את דירתם (כאשר גילו את דבר קיומה של המשכנתא של המוכרים). לוטן טוענים למעשה (כטענה חלופית) כי עליהם לשאת רק בחלק מיתרת החוב של ירמייב לבנק, ולא בכולו, שאם לא כן – יזכו ירמייב בפיצוי ביתר.

 

טענה זו יש לדחות. ירמייב אכן לא היו אמורים לקבל מלכתחילה לידיהם מלוטן החזר של ההלוואה שהם נטלו מבנק עצמאות, או תשלום בגין ריביות הפיגורים שנצברו בגינה. ברם, עת בא בית המשפט המחוזי לחשב את גובה הנזק הראשון, בו דנו לעיל, בית המשפט כבר קיזז מתוך התמורה את סכום החוב הבלתי מסולק של ירמייב לבנק עצמאות, לרבות הקרן ומלוא ריביות הפיגורים שהצטברו (הכל – בסכומים שבית המשפט המחוזי קבע ואותם ואשר לוטן לא השיגו עליהם). לוטן חויבו איפוא לשלם לירמייב על פי ראש הנזק הקודם רק את "נטו" שווי הדירה, לאחר הקיזוז האמור – הוא הסכום שאמור היה להישאר בידי ירמייב אלמלא מעשי העוולה. הנה כי כן, יתרת החוב לבנק עצמאות, שירמייב לא הצליחו בפועל לסלקה מתוך תמורת הדירה בהליכי המימוש (לאחר כיסוי: הוצאות הכינוס, סילוק מלוא החוב לבנק טפחות וסילוק חלק מהחוב לבנק העצמאות) – מצויה כבר במלואה בגדר אחריותם של לוטן, שאם לא כן לא תהיה פה השבת המצב לקדמותו. בית המשפט הנכבד קמא יכול היה להסתפק בקביעת אחריות זו ואולם הוא בחר להציע מתווה משפטי שיבטיח, לשיטתו, מחד גיסא את הפיצוי שיינתן לירמייב בגין נזק זה ומאידך גיסא ימנע מהם לקבל את הפיצוי האמור מבלי לשלם את יתרת חובם לבנק. בהיכנסו למשעול זה בית המשפט המחוזי הנכבד לא דק פורתא בחלק מהפתרונות שהעלה. על כך נעמוד בתמציתיות להלן.

 

בחינת הפרופוזיציה של מימוש האחריות על דרך "המחאת חבות/זכות"

 

69. נפנה עתה לדרך המשפטית בה בחר בית המשפט המחוזי הנכבד כדי להביא לידי ביטוי את אחריותם של לוטן לנזקם של ירמייב ביחס לחובם לבנק עצמאות. סוגיה זו היתה אחת המרכזיות בערעורם של לוטן ואולם בשל ההסדר המאוחר שעשו לוטן עם הבנק לאחר פסק הדין, נשוא הערעורים, חשיבותה נגרעת ואני נדרש לה רק בקצרה כדי להעמיד דברים מסוימים על מכונם.

 

70. בית המשפט המחוזי הנכבד גרס, כאמור, כי יש להביא למצב שבו כל חוב של ירמייב שנותר לבנק עצמאות – יחול וישולם על ידי לוטן, תוך הפטרת ירמייב מן החוב. בית המשפט קבע כי הפתרון המשפטי להשגת תוצאה זו הוא על דרך של המחאת חיוב, באופן שלוטן יבואו במקום ירמייב כחייבים של הבנק, וזאת בכפוף להסכמת הבנק. עם זאת, נקבע, כי: "אם לא יוסדר הנושא במסגרת המחאת חבות [ככל הנראה אם לא תינתן הסכמת הבנק לכך – הערה שלי – ח"מ], הרי שמכוח פסק דין זה, הוטל על הנתבעים, על דרך ההתאמה לסעיף 40 לחוק החוזים – לקיים את החיוב כצד ג', כמבצע החוב מכוח החבות שקמה לנתבעים לטובת התובעים, על-פי פסק דין זה, גם ללא הסכמתם של הנתבעים ..." (פיסקה 40 לפסק הדין). נוכח האמור, נקבע עוד, כי: "לעניין זה יש לקבל הצהרה של הבנק כי קיבל הודעה על המחאת הזכות/חבות, לגבי חוב ההלוואה לבנק העצמאות, וכי הוא לא ימשיך לנקוט בהליכי גבייה או אחרים בגין חוב זה, כנגד התובעים" (פיסקה 41 לפסק הדין). בעקבות הדברים הללו הודיע הבנק, כאמור בפסק הדין המשלים, כי הסכים: "למתן המחאת זכות/חבות, לגבי חוב ההלוואה", וכי לא ימשיך לנקוט בהליכי גביה כנגד ירמייב, אלא כנגד לוטן.

 

71. קונסטרוקציה משפטית זו של המחאת חיובים, שהקים בית המשפט המחוזי היא, בכל הכבוד, מוקשית, אף שמטרתה היא מובנת: הפטרת ירמייב מן החוב, שנקבע כי לוטן הם האחראים לו. אציין בקצרה שני טעמים לביקורת:

 

(א) רשלנות של עורך דין כלפי לקוחו אין בה ככלל כדי להצדיק את הצבתו של עורך הדין – ללא הסכמתו – בנעליו של לקוחו. על בית המשפט לקבוע כעיקרון את אחריותו של עורך הדין לנזקי לקוחו, ולקבוע את היקף חבותו של עורך הדין ואת הפיצויים שבהם יחוב ללקוחו, ולא לתור אחר דרכים – שאינן מוסכמות על הצדדים – ל"הוצאתו של הלקוח מן התמונה", בהקשר לחובות שונים של הלקוח, אפילו אלה נוצרו כתוצאה מהפרות, או עוולות של עורך הדין.

 

(ב) המתווה האמור איננו נראה כמתיישב עם הוראות חוק המחאת חיובים. לשם המחאת חבותם של ירמייב כלפי הבנק ללוטן – לא די היה בהסכמת הנושה (הבנק), שניתנה כמובן, שכן היה זה אינטרס של הבנק להיענות להמרה של החייבים שכשלו בתשלום חובם– בעורכי דין בעלי "כיס עמוק". ואולם המחאת החוב חייבה בראש ובראשונה את הסכמת הנמחה – לוטן, וכזו לא באה, ולא ברור כיצד ניתן לכפותה על לוטן (ראו: סעיף 6 לחוק המחאת חיובים). פניית בית המשפט המחוזי הנכבד להוראת סעיף 40 לחוק החוזים, שעניינה איננו בהמחאת זכות כי אם בביצוע חיוב על-ידי אחר (ואף זאת רק בהסכמתו), גם היא איננה פותרת את הקושי האמור. בעייתיות קיימת אף בהמחאת זכותם של ירמייב כלפי לוטן – לבנק, בשים לב לכך שאין עסקינן בזכות לקבל כספים מלוטן, כי אם בזכות מותנית של ירמייב לקבלת שיפוי מלוטן – ככל שישלמו לבנק תשלום על חשבון חובם לו. ניתן אמנם להמחות זכות מותנית, ככל שאין מניעה לכך בדין (ואיננו יודעים אם מניעה כזו קיימת כאן), ולא נדרשת לכך הסכמת החייב (ראו: סעיף 1 לחוק המחאת חיובים). ברם לא ברור איזה משמעות ותועלת יש בהמחאה לבנק של הזכות המותנית האמורה.

 

במצב דברים זה ניתן היה להגיע, עם זאת, לתוצאה דומה, אליה שאף להגיע בית המשפט המחוזי הנכבד – באחת משלוש דרכים אחרות:

 

(א) לזכות את ירמייב בסכום מהוון כלשהו – לכיסוי יתרת חובם לבנק עצמאות ולהותיר את מערכת היחסים שבין ירמייב לבין הבנק (דהיינו, את השאלה אם ירמייב יכסו יתרה זו, או שיאכפו לשלמה על ידי הבנק) "מחוץ לתמונת התביעה".

 

או

(ב) להוציא צו עשה ללוטן לשלם את יתרת חובם של ירמייב לבנק מכוח קריאה מרחיבה של סעיפים 71, 72 לפקודת הנזיקין.

 

או

(ג) ליתן סעד הצהרתי באופיו, שיכריז כי לוטן חייבים לשפות את ירמייב בגין כל תשלום שיבוצע על-ידם לבנק, על חשבון חובם – אם כלל יבצעו אותו.

 

עם זאת לא נרחיב עוד בסוגיות אלו, לרבות בשאלות המחאת החיובים, שכן אין הן דרושות עוד להכרעתנו, שהרי ביני לביני – לאחר מתן פסק הדין, נשוא הערעורים – לוטן ניהלו כאמור משא ומתן עם הבנק. במסגרת זו הם הגיעו עם הבנק להבנה בדבר פרעון חלק מיתרת החוב – כנגד הפטרתם והפטרת ירמייב מהשאר (בהקשר זה יש רלבנטיות להוראות סעיף 40 לחוק החוזים). הנה כי כן, חוב זה איננו קיים עוד ובהסדר האמור "כיסו" לוטן את מחויבותם על פי ראש נזק זה ואף סילקו מעצמם את החשש שיצטרכו לשאת במלוא יתרת החוב לבנק, שהלכה ותפחה מיום ליום. בנסיבות אלו מתייתרת גם בקשת ירמייב להגשת ראייה חדשה בערעור באשר לגובה יתרת חובם לבנק.

 

לסיום תת פרק זה ולמען הסר ספק ראוי להבהיר כי נוכח הוראות סעיפים 1, 2 ו-4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 – אין לוטן זכאים להשבה מירמייב בגין הכספים ששילמו בהדבק הנוכחי בגדר ההסדר עם הבנק, ומכל מקום ראוי לפטור את ירמייב מחובה זו. עיינו: גד טדסקי "המקיים את חיוב הזולת וזכותו להשבה" משפטים י 17, 18 (ה"ש 6) (תש"ם); לדיון השוואתי בנושא, ראו:Daniel Friedman and Nili Cohen, Payment of Another's Debt in INTERNATIONAL ENCYCLOPEDIA OF COMPARATIVE LAW, Vol X, Chapter 10, Pages 24-25, 40-48 (1991); דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א', 304-260 ובמיוחד עמ' 272, 302-300 (1998). עיינו גם: ע"א 822/88 לנר נ' דרזנר, פ"ד מד(2) 167 (1990).

 

ראש נזק שלישי: נזק לא ממוני

 

72. נזקה של גב' ירמייב בראש נזק זה הוערך בידי בית המשפט בסכום של 400,000 ש"ח, ונזקו של מר ירמייב – בסכום של 200,000 ש"ח. שני הצדדים משיגים, זה בכה וזה בכה, על גובה הסכומים האמורים.

 

73. במצב דברים רגיל, התרשלות של עורכי דין איננה חייבת בהכרח להוביל לפיצויו של הניזוק בגין עוגמת הנפש, שמקורה (מבחינה עובדתית, לא בהכרח משפטית) באותה התרשלות (ראו לדוגמה: ע"א 6645/00 עו"ד שלמה ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365 (2002); ע"א 3966/05 גולדבליט נ' שבת (לא פורסם, 2.1.2007) [פורסם בנבו] ). ודאי כך כאשר לאחר גילוי ההתרשלות, פועל עורך הדין בצורה ראויה על מנת להיטיב את נזקו של לקוחו. לכלל זה יש חריגים (ראו לדוגמה: עניין נחום, שם נפסקו ללקוחות שניזוקו – שמנסיבות המקרה ניתן להבין שמצבם הכלכלי לא היה שפיר אף טרם התרשלותם של עורכי דינם – פיצויים של 100,000 ש"ח). עם זאת המקרה שבפנינו הוא כה חריג, עד שאין מנוס מפיצויים של בני הזוג ירמייב בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם, בסכומים משמעותיים.

 

74. בהקשר זה אין אלא לחזור אל תיאור העובדות שפורטו בהרחבה לעיל ולעמוד על הפער בין מצבם של ירמייב בעת עריכת החוזה (היותם זוג צעיר, עולים חדשים בישראל שהגיעו מתרבות זרה, מלאי תקוות ורצון לרכוש דירה ולבסס בה את משפחתם), לעומת מצבם בסוף הפרשה, או אף במהלכה: מחוסרי דיור, חסרי כל, משוקעים עד צוואר בהליכים משפטיים ובהליכי אכיפה וגבייה של שלושה גורמים שונים (שני בנקים, ועורכי דינם הרשלניים), כל זאת כשהם תלויים רק בטוב ליבם של קרובי משפחתם ובהסדרי פריסת חובות לשנים ארוכות. אף קשר הנישואין של בני הזוג התפרק, כידוע.

 

75. נזקם הבלתי ממוני של ירמייב נגרם כתוצאה מהתנהלותם של עו"ד נירה וצבי לוטן במכלול הפרשה. המדובר לא רק באירוע נקודתי אחד, של אי-איתור משכנתא קיימת על נכס מקרקעין עובר לעריכת חוזה מכר על ידי עורך דין ואי-השלמת עיסקת הרכישה אותה קיבל על עצמו עורך הדין כלפי לקוחותיו, כי אם בהתנהגות מפרה ועוולתית-רשלנית, שתחילה ברשלנות סתם והמשכה בהתנהגות פסולה, מכוונת ונמשכת, על פני כעשור, שהביאה – באופן צפוי – להתדרדרות הקשה במצבם הכללי של ירמייב, כמתואר לעיל. התנהלות זו דנה את ירמייב בסופו של דבר לשנים של: עוני, מחסור ורדיפת נושים (ובמקרה של דוד ירמייב ז"ל, זה היה גורלו עד לאחרית ימיו).

 

76. לנוכח הדברים הללו, יש לבחון האם יש מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בסוגייה זו. לסברתי, הפיצוי שנפסק למר ירמייב, אף שהוא גבוה יחסית למקובל בפסיקה עד הנה, הוא ראוי בנסיבות החריגות של המקרה ואין להתערב בו (השוו: ע"א 9245/99 וינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 793, מפי חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה (2004)). יש להותיר איפוא פיצוי זה על סכום של 200,000 ש"ח, כפי שנפסק. עם זאת, אין בפסק הדין כדי לבאר באופן ממצה את הפער בין גובה הפיצוי השונה שנפסק לכל אחד מבני הזוג, ולפיכך אין מנוס מלקבוע להם בראש נזק זה סכום פיצוי אחיד. סכום הפיצוי בראש נזק זה לגב' ירמייב יופחת איפוא לסכום של 200,000 ש"ח, ובמובן זה מתקבל חלקית ערעורם של לוטן.

 

 

 

ראש נזק רביעי: נכותו הנפשית של מר ירמייב

 

77. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי למר ירמייב קיימת נכות נפשית צמיתה בשיעור שנפסק. עיקר הדיון התמקד בשאלת הקשר הסיבתי, וגם אנו נמקד את דיוננו בראש נזק זה בשאלה זו.

 

78. ירמייב טענו לנזק גופני שנגרם למר ירמייב עצמו, שבא לידי ביטוי בנכות נפשית צמיתה, שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי בשיעור של 20%, החל מתאריך 7.1.2001. לאחר בחינת חוות הדעת הרפואיות השונות קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי האירועים שנגעו לדירה החמירו את מצבו הנפשי ואת הרגלי שתיית האלכוהול שלו ולכן יש לייחס חלק מהנכות הרפואית שלו להתרשלותם של לוטן. בראש נזק זה נפסק כאמור למר ירמייב פיצוי בסך 225,000 ש"ח.

 

79. בראש נזק זה חוששני כי אין בידי לקבל את מסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד ביחס לקשר סיבתי בין התרשלותם של לוטן לבין הנזק הנפשי שנגרם למר ירמייב וזאת ממספר טעמים:

 

(א) לאחר עיון בחוות הדעת של המומחים שהוגשו לבית המשפט הנכבד קמא ובחקירתם – אינני סבור כי חוות דעתו של פרופ' אליצור, שהוגשה מטעם ירמייב, יש בה כדי לבסס בצורה מספקת את תביעת ירמייב בראש נזק זה. פרופ' אליצור הודה למעשה בחקירתו הנגדית כי לא עמד על מצבו הנפשי של מר ירמייב לפני אירועי רכישת הדירה וכי אכן ניתן לאתר קשיים נפשיים מסוימים של מר ירמייב גם לפני רכישת הדירה. בנסיבות אלה, קביעה כי דווקא התרשלותם של לוטן היא שגרמה (עובדתית) לנזק, או להחרפתו, איננה נראית כמבוססת כל צרכה.

 

(ב) אני מתקשה לראות כיצד ניתן לקבוע כי נזק זה נכנס במקרה דנן בגדרי מבחן הצפיות, שנדרש כאמור בכל הנוגע לקשר הסיבתי-המשפטי. בעוד שחסרון הכיס, ובמקרה חריג – אף עוגמת הנפש של לקוחו של עורך הדין הרשלן, היא בגדר הצפוי, הרי שקשה להלום כי עורך דין סביר יכול וצריך בהכרח לצפות כי אם יתרשל – ייגרם ללקוחו נזק נפשי צמית (להבדיל מעוגמת נפש) כתוצאה מכך. אף המשיבים לא הצליחו להציג ולו פסק דין אחד בתחום של רשלנות מקצועית של עורך דין, שבו התקבלה טענה של גרימת נזק נפשי לצמיתות כאחד מהנזקים שניתן לצפותם. ויודגש, גם בפסיקה העוסקת בסוגיית "ריחוק הנזק" נקבע כי סוג הנזק הוא שצריך להיות צפוי (אך לא בהכרח היקפו), ובהתאם – אין דרישה שהמזיק יצפה את תהליך הגרימה של הנזק המאוחר ודי שיצפה את סוג הנזק (ראו: דנ"א 7794/98 רביד נ' קליפורד, פ"ד נז(4) 721 (2003); לאחרונה: עניין לנדרמן). עם זאת, בנסיבות המקרה שלפנינו קשה לומר כי קיימת היתה אפשרות לצפות את סוג הנזק – נזק נפשי לצמיתות – כתוצאה מרשלנות מקצועית של עורך דין מן הסוג שנכשלו בו בני הזוג לוטן.

 

80. במצב דברים זה, הרי שיש לבטל את חיובם של לוטן כלפי מר ירמייב בראש נזק זה וממילא יש לדחות את הערעור-שכנגד של ירמייב, המבקש להגדיל את שיעור הפיצוי במרכיב זה.

 

ראש נזק חמישי: מצב הדירה והצורך בשיפוצים

 

81. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את טענות ירמייב בכל הנוגע לראש נזק זה, בקבעו כי ירמייב הסכימו לקנות את הדירה, תוך שהם מבינים כי הדירה זקוקה לשיפוצים. נוכח העובדה שירמייב בחרו שלא לראות את הדירה עובר לחתימת החוזה, נקבע כי לא ראוי לכלול נזק זה בעילות התביעה שהוכרו כנגד לוטן. בקביעה זו אינני מוצא לנכון להתערב, והיא מסקנה הגיונית העולה מכלל נסיבות העניין. את ערעורם של ירמייב בסוגיה זו יש לדחות איפוא.

 

ההוצאות שנפסקו

 

82. לוטן טוענים כי שיעור ההוצאות ושכר הטירחה שנפסקו על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד גבוהים, ואינם משקפים את התנהלותם הדיונית הבעייתית של ירמייב במכלול, לעובדה שעיכבו את ההליכים שלא לצורך ולפגמים הדיוניים הנוספים שנפלו בניהול ההליך ואשר היו, לשיטתם, באחריות ירמייב.

 

ירמייב טוענים מנגד כי צריך היה לפסוק לטובתם שכר טירחה בעבור עורך דינם, בשיעור של 20 אחוזים גם בגין הסכום, נשוא פסק הדין המשלים (להבדיל ובנוסף לסכום הפיצוי שנקבע בפסק הדין המקורי). במילים אחרות, ירמייב מבקשים כי ייפסק להם שכר טרחת עורך דינם בשיעור של 20% גם מגובה החוב שלהם לבנק, שאותו נדרשו לוטן לשלם (אשר סכומו מעולם לא נקבע ולא הוערך כאמור על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד).

 

83. דין הערעורים בהקשר זה – להידחות שניהם. כידוע, ככלל, למעט בנסיבות חריגות, אין דרכו של בית משפט שלערעור להתערב בהוצאות שפסקה הערכאה הדיונית (ראו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391 (2005)). לא התרשמתי כי התנהלותם הדיונית של ירמייב במקרה דנן היתה כזו שהצדיקה הפחתה משיעור שכר הטרחה של 20% מגובה הנזק שנפסק. מאידך גיסא, ברי כי אין מקום להעשיר את ירמייב, ולזכותם בהוצאות של 20% מתוך חוב שהם כלל לא שילמו, ודאי כאשר בנסיבות המקרה דנן ראוי היה משפטית להסתפק כאמור בקביעת האחריות של לוטן לחוב זה, או בהענקת סעד הצהרתי מצומצם בלבד לירמייב, כמבואר לעיל. במיוחד נכונים הדברים, כאשר ההסדר המאוחר שעשו בני הזוג לוטן עם הבנק פטר למעשה את ירמייב מתשלום יתרת חובם לבנק.

 

דין הערעורים בעניין זה להידחות איפוא.

 

סוף דבר

 

84. בפנינו מקרה חריג של הפרה והתרשלות של צמד עורכי דין, שנפרסה על פני שנים, ואשר הסבה תוצאות הרות אסון ללקוחותיהם. התנהלותם של עורכי הדין הביאה למצב שבו זוג צעיר מצא עצמו:

 

(א) צריך למכור את דירתו על מנת לסלק חוב של המוכרים לבנק, שהזוג לא ידע על קיומו כלל בעת החתימה על חוזה הרכישה.

 

(ב) חב מאות אלפי ש"ח לבנק שני שהלווה לזוג כספים לרכישת אותה דירה, כאשר במכירת הדירה לא היה די כדי לסלק את מלוא אותו החוב, שעיקרו הצטברויות של ריביות פיגורים.

 

(ג) חשוף לדרישות ולהליכי אכיפה של שני בנקים, ולבסוף – אף להליכי הוצאה לפועל של עורכי הדין הרשלניים עצמם (שייצגו את ירמייב) כנגד הזוג.

 

מצב דברים זה גרם לזוג הצעיר לחיות כאמור תקופה ארוכה ביותר – בעוני, ברדיפה ובמצוקה – עד שבית המשפט המחוזי הנכבד עצר בפסק דינו את מחול השדים.

 

85. נוכח כל האמור לעיל, הרי שאם תישמע דעתי, יוותרו בעינם עיקרי החיובים שהושתו על לוטן בפסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד, בצד קבלה חלקית של ערעור לוטן ודחיית ערעורם-שכנגד של ירמייב. לסברתי, בנסיבות המקרה, בדין קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי על עורכי הדין לוטן לשאת בנזקם של הזוג ירמייב בקשר עם המשכנתא האחת, זו של בנק טפחות. נכונה גם היתה קביעתו כי ללוטן אחריות בסיסית ליתרת חובם של ירמייב לבנק עצמאות, אף כי לא היה מקום להורות על המחאת החבות של ירמייב – ללוטן, או על המחאת הזכות של ירמייב כלפי לוטן – לבנק, הגם שמבחינה מעשית וכמבואר בפיסקה 71 שלעיל, אין בכך עוד כדי להשפיע על חבותם של לוטן, משהסדירו את תשלום החוב שנותר לבנק העצמאות. סכום הפיצוי המשמעותי שנפסק למר ירמייב בגין נזק לא ממוני צריך להישאר על עומדו, ברם יש לקבל את ערעור לוטן באופן חלקי ולהפחית את סכום הפיצוי שנפסק לגב' ירמייב בגין נזק לא ממוני, לסכום של 200,000 ש"ח, במקום 400,000 ש"ח, כמפורט בפיסקה 76 לעיל. אציע עוד לקבל את ערעור לוטן בסוגיית חיובם בנזק הנפשי של מר ירמייב, שהועמד על סכום של 225,000 ש"ח. יתר השגות הצדדים דינן להידחות. סכום ההוצאות, שבהן חויבו לוטן בבית המשפט המחוזי, ואשר נגזר מסכום הפיצוי הכולל (20% הימנו) – יש להפחיתו בהתאמה ביחס לסכומים שבהם חויבו לוטן בפסק דין זה, בהשוואה לחיוב שהושת עליהם בפסק הדין, נשוא הערעורים. הווה אומר: יש להפחית משכר הטירחה שלוטן חויבו בו – 20% מהסך של 425,000 ש"ח, שנגרע עתה מחיובם על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד.

 

86. בשים לב לאמור בפיסקה 85 שלעיל, כל סכום ששולם ביתר, ככל ששולם – יושב ללוטן, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 ממועד תשלומו לירמייב, ועד להשבתו בפועל ללוטן.

 

87. לסיום אציין כי פסק דין זה איננו נועד לדון בשאלות אתיות העולות לכאורה ממעשיהם, או מחדליהם של מי מבני הזוג לוטן. מן הנתונים שבתיק עולה כי נגד עו"ד נירה לוטן הוגשה בשעתו תלונה ללשכת עורכי הדין, שנתבררה, כנראה, בדין משמעתי, אולם אין בפנינו פרטים אודות גורלה של אותה תלונה, או לגבי הליכים שננקטו, אם בכלל, נגד עו"ד צבי לוטן. הואיל ונושאים אלה – לא היו מעניינו של תיק זה נמנענו מלהידרש להם.

 

88. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

 

ש ו פ ט

 

השופטת א' פרוקצ'יה:

 

אני מסכימה.

 

ש ו פ ט ת

 

השופטת ע' ארבל:

 

אני מסכימה.

 

ש ו פ ט ת

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

רשלנות מקצועית של עו"ד/ עורך דין/ עורכי דין בנושא רכישת דירה / קניית דירה