פס"ד פיצויי הלנה בגין עיכוב שחל בתשלומי גמלה

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם
הדפסה

בית דין אזורי לעבודה בחיפה

 

ע"ר 3434-07 עירית עיר הכרמל נ' חלבי יוסף זידאן

 

בפני כב' השופטת מהא סמיר-עמאר

 

המערערת עירית עיר הכרמל

 

ע"י ב"כ עוה"ד מירי ולטר-ראובן

 

נגד

 

המשיב חלבי יוסף זידאן

 

ע"י ב"כ עוה"ד זאהר מחפוז

 

פסק דין

 

1. לפנינו ערעור על פסק דינה של כב' הרשמת אילת שומרוני- ברנשטיין (כתוארה דאז), שניתן במסגרת תיק עב' 687/07, ובו חויבה המערערת, בין השאר, לשלם למשיב פיצוי הלנה בגין העיכוב שחל בתשלומי גמלתו על ידה, בתקופה שמינואר 2004 ועד נובמבר 2006, בשיעור שנתי של 25% לפי הלכת לוד, וזאת החל מהמועד בו אמורה הייתה להשתלם לו הגמלה החודשית, ומדי חודש בחודשו, ועד למועד תשלומה בפועל, למעט החודשים 1-3/06, והחודשים 8-10/06, שביחס אליהם הגישה נציגות העובדים שתי תביעות לתשלום פיצויי הלנת שכר /גמלה, בשם עובדי העירייה וגמלאיה, לרבות התובע.

 

הרקע לערעור

 

2. מר חלבי זידאן (להלן: "המשיב") גמלאי עיריית הכרמל (להלן: "העירייה" או "המערערת") הגיש ביום 14/2/07 תביעה כנגד המערערת בתיק עב' 687/07 בה עתר לחייב אותה לשלם לו פיצויי הלנת גמלה בגין העיכובים שחלו בתשלום גמלתו בשנים 2004-2006 וזאת מתוקף הוראות חוק הגנת השכר התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר").

 

3. עקב עיכובים בתשלומי השכר והגמלה של עובדי העירייה וגמלאיה, הגישה הסתדרות העובדים הלאומית, הארגון היציג של עובדי העירייה, שתי תביעות כנגד המערערת לתשלום מלוא השכר המולן בצירוף פיצויי הלנת שכר בשם כלל עובדי העירייה, ביחס לשתי התקופות:

לחודשים 1-3/06 (תיקי דמ 1186/06 - 1727/06) ולחודשים 8-10/06 ( תיקי דמ 5132/06 – 5621/06). בפסקי הדין שניתנו בתביעות אלו חויבה העירייה בתשלום מלוא השכר המולן לעובדים בצירוף פיצויי הלנת שכר בשיעור שנתי של 25%.

 

 

משהועמד התובע על העובדה שעניינו נכלל בתביעות הנ"ל שהוגשו ע"י נציגות העובדים, הוא בקש למחוק מתביעתו את הסעד המבוקש בגין תקופות אלו, (חודשים: 1-3/06, 8-10/06).

 

4. כאמור ביום 17/9/07 ניתן פס"ד בתביעת המשיב, מושא ערעור זה, והמערערת חויבה בתשלום פיצויי הלנת גמלה בשיעור שנתי של 25% בגין העיכובים שחלו בתשלום גמלתו, מדי חודש בחודשו, ביחס לחודשים 1/04 – 12/05, 4-7/06 ו- 11/06.

 

עיקר נימוקי המערערת הם כדלקמן:

5. במסגרת ערעור זה הלינה העירייה על דחיית טענתה בדבר השתק עילה ע"י כב' הרשמת. העירייה מצדה אמנם הסכימה לכך שמדובר בעילה מתחדשת לפיצויי הלנה מדי חודש שבו עוכב השכר/הגמלה, אך לטענתה ברגע שמוגשת תביעה בנושא הלנות, התביעה צריכה לכלול את כל ההלנות שהצטברו עובר למועד הגשת התביעה, שבמקרינו הינו מועד הגשת התביעות ע"י נציגות העובדים. לטענת המערערת, עילת תביעתו של המשיב למעשה מוצתה והתמזגה כבר במסגרת התביעות הקודמות שהוגשו גם מטעמו, באמצעות הארגון היציג של עובדי העירייה.

עוד נטען כי למרות שהתביעות שהוגשו ע"י נציגות העובדים לא כללו את מלוא חיובי ההלנה שהמשיב היה זכאי להם ושהתגבשו עד למועד הגשת התביעות, אלא שהן היוו עילה אחת במועד הגשת התביעות, ולכן מושתק התובע מלהגיש את תביעתו בגין חיובים אלה, וזאת להבדיל מחיובים המאוחרים למועד הגשת התביעה, שלגביהם נטען שהם טרם התגבשו ולא קמה טענת השתק עילה בגינם.

לאור זאת, כך נטען ע"י העירייה, התובע מושתק מלהגיש תביעה מטעמו לפיצויי הלנת גמלתו, בגין התקופה שקדמה לחודש 10/06, שזה החודש שעד אליו התייחסה תביעת נציגות העובדים השנייה בשם עובדי וגמלאי העירייה.

 

6. כדי לתמוך בטענתה בהקשר זה, הפנתה ב"כ המערערת לפס"ד שניתן בתיק רע"א 2094/04 בנק לאומי למשכנתאות נ' מוחמד משלב, פ"ד נ"ט (3), 438-437, בו נפסק כי שיעורי תשלום המשכנתא לבנק שכבר הגיע מועד פירעונם ערב הגשת התביעה רואים בהם כמתמזגים לעילת תביעה אחת לצורך כללי השתק עילה, וכי על התובע היה לכלול בתביעתו את כל שיעורי התשלום שמועדם הבשיל עובר להגשת התביעה.

 

לאור זאת, ומשאין חולק כי הארגון היציג הגיש גם מטעם המשיב (ביחד עם עובדים וגמלאים אחרים של העירייה), שתי תביעות שכללו תשלום פיצויי הלנת שכר/גמלה בגין החודשים 1-3/06 ו- 8-10/06, הרי משהוגשו תביעות אלו, התמזגו לתוכן כל עילות התביעה בגין תשלום גמלת התובע באיחור, ושהתגבשו עד למועד הגשתן.

 

בעניין זה הוסיפה ב"כ המערערת וטענה כי תביעת ארגון העובדים הינה כתביעת התובע, שכן זוהי מהותו של ארגון העובדים ולב ההליכים הקיבוציים בבתי הדין לעבודה, לכן משלא טרח התובע להגיש כבר אז בקשה לפיצול סעדים ואף לא בתביעה מושא הערעור, הרי שאין לו זכות לקבל סעד בגין עילת תביעה שכבר התגבשה בעבר, קרי במועד הגשת התביעות ע"י הארגון היציג, אף אם זו לא נתבעה במסגרת התביעות שהגיש הארגון היציג.

 

7. בנוסף ובמסגרת טיעוניה בערעור בפני, העלתה ב"כ העירייה טענת ההתיישנות המהותית של פיצויי ההלנה הנתבעים ע"י המשיב, והוסיפה כי היות ומדובר בהתיישנות מהותית, הרי ניתן להעלות את הטענה בכל שלב של הדיון, גם בערעור. לטענתה תביעת התובע לתשלום פיצויי הלנת גמלה בגין התקופה שקדמה ליום 14/2/06 (תביעת התובע הוגשה ביום 14/2/07) התיישנה מכוח הוראות סעיפים 17א(א), (ב) ו- (ג) לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") שכן תקופת ההתיישנות המקסימאלית מכוח סעיפים אלו בענינו של התובע, הינה ולכל היותר, שנה אחת. עוד נטען כי מאחר ומדובר בהתיישנות מהותית אין ביה"ד מוסמך לדון בטענות המשיב בכל הנוגע לזכות שהתיישנה ושכמוה כזכות שלא קיימת עוד.

 

8. בנוסף הלינה המערערת כנגד חיובה בתשלום סכום הוצאות משפט מוגדל בסך 4,000 ₪ שנבע, כלשון פסק הדין מושא הערעור, מהתנהלות העירייה שהאריכה את ההתדיינות המשפטית שלא לצורך ובכך שהתעמרה במשיב וגרמה לו להוצאות מיותרות.

לטענת המערערת לא היה מקום לחייבה בהוצאות מוגדלות או בהוצאות בכלל, משום שהיא לא חלקה על עצם תחולת הפסיקה המתווה בעניין פיצויי הלנה, (הלכת לוד), עליה כעירייה, אלא טענה כנגד עצם זכאות המשיב לתשלום פיצויי הלנת גמלה, ובדרך להוכחת טענתה זו המערערת לא האריכה את ההליכים, אלא קוימה ישיבת קדם משפט אחת לאחריה הוגשה בהסכמת המשיב רשימה שמפרטת את מועדי תשלום הגמלה בפועל. המערערת אף ויתרה על ניהול דיון הוכחות בתיק והצדדים ניגשו למלאכת הסיכומים עפ"י החומר שנמצא בתיק.

המערערת טענה עוד, כי בדרך התנהלותה זו, היא לא האריכה את ההתדיינות המשפטית כלל וכלל, נהפוך הוא, היא ניהלה הליך מהיר מאין כמוהו ומשכך לא היה מקום להשית עליה הוצאות משפט מוגדלות, אם בכלל.

 

 

 

 

עיקר טענות המשיב הם כדלקמן:

9. טענת ההתיישנות שהעלתה המערערת לראשונה בדיון בערעור דינה להידחות מכוח סעיף 3 לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), המחייב בעל דין שבפיו טענת התיישנות, להעלותה בהזדמנות הראשונה.

 

10. אין להחיל את כללי השתק עילה על תביעת המשיב וזאת מאחר והוא לא היה שותף בקבלת ההחלטה ע"י הארגון היציג ואף לא ייפה את כוחו להסתדרות הלאומית לייצגו במסגרת הליכים אלה. מכל מקום אין הוא אשם במחדלה של נציגות העובדים שלא כללה את כל התקופה בה הוא היה זכאי לפיצויי בגין הלנת גמלתו ע"י העירייה ואין להענישו בשל כך.

 

11. סכום הוצאות המשפט שנפסק לחובת המערערת בתיק הינו ראוי והולם את נסיבות העניין. העירייה כרשות ציבורית נוהגת להלין את תשלום שכר עובדיה באופן שיטתי ומתמיד ובנוהגה כך היא מתעמרת בעובדיה ורומסת את כבודם וזכותם לחיות בכבוד. המערערת התעקשה לנהל את ההליך חרף ידיעתה שהיא הלינה את שכר עובדיה והאריכה את הדיון שלא לצורך ע"י טענות סרק שאינן ממין העניין.

 

 

דיון והכרעה

 

12. לאור נימוקי הערעור נדון תחילה בטענת ההתיישנות המהותית, שכאמור מקומה נפקד מכתבי הטענות, מהסיכומים ומפסק הדין מושא הערעור, ואף מנימוקי הערעור דנן, ואשר הועלתה לראשונה ע"י ב"כ המערערת רק בפנינו ובמהלך הדיון בערעור, ובהמשך בסיכומי הטענות שהוגשו במסגרת ערעור זה.

 

הזכות לפיצויי הלנת שכר/ גמלה - התישנות מהותית

 

13. לטענת המערערת ההתיישנות על פי סעיף 17א. לחוק הגנת השכר הינה התיישנות מהותית (ד"נ 36/84 רג'ין טייכנר נ' איר פרנס נתיבי אוויר צרפתיים פ"ד מ"א (1) 589, 611), משכך אין ביה"ד רשאי להיזקק לתביעת התובע בכל הנוגע לתקופה שהתיישנה, היות ומדובר בהתיישנות מהותית אשר בסיומה לא קיימת עוד זכות התביעה, ומשFך, אין כל משמעות לזהות מעלה טענת ההתיישנות, אם הצד שכנגד ואם בית הדין, כמו כן אין משמעות למועד העלאתה, אפילו בערעור.

 

אכן הלכה היא כי ההתיישנות על פי סעיף 17א. לחוק הגנת השכר הינה התיישנות מהותית שיכול והיא תועלה על ידי בית הדין (עב (ב"ש) 1849/00 רוחמה שהרבני נ' הסתדרות צעירי אגודת ישראל (לא פורסם), אולם בהתעלם מהטענה כי את הטענה בדבר התיישנות המהותית, ניתן להעלות בכל שלב, להבדיל מההתיישנות הדיונית אותה יש להעלות בהזדמנות הראשונה, ובהתחשב בכלל לפיו טענת ההתיישנות גם המהותית, חובקת במהותה גם פן עובדתי וגם פן משפטי, הרי בחינת טענת ההתיישנות לגופה, כפי שהועלתה ע"י המערערת, מראה כי דינה להידחות.

 

14. התיישנות הזכות לפיצויי הלנת שכר/ גמלה מוסדרת בסעיף 17א. לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), שזו לשונו:

"17א.

(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן-בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חודשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות.

(ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א)."

 

הנה כי כן, מלשון הסעיף עולה כי כאשר מדובר בתביעה לתשלום שכר שלא שולם כלל, תקופת ההתיישנות של הזכות לפיצויי הלנת שכר עומדת על שנה אחת בלבד. אולם, וככל שמדובר במקרה שבו שולם שכרו של העובד אך באיחור, תעמוד תקופת ההתיישנות על 60 או 90 ימים, או על שלוש שנים בהתקיים התנאים שנקבעו בסעיף 17א.(ב) לחוק הגנת השכר. בהקשר זה באה הוראת סעיף 17א.(ג) וקובעת כי הוראותיו של סעיף קטן (ב) בדבר התיישנות בת שלוש שנים לא תחול על פיצויי הלנת שכר שלא שולם לעובד ושחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה כמפורט בסעיף קטן (א).

 

על ההבחנה האמורה, עמד בית הדין הארצי מפורשות בעניין עע 195/95 אורלי מרוביץ נ' עמישב שירותים בע"מ, פד"ע לד 198, שם התבררה שאלת תקופת ההתיישנות של פיצויי הלנה בגין גמול שעות נוספות שהולן פעמים רבות במהלך תקופת ההעסקה, ולא שולם כלל. וכן בין השאר נקבע בפסק הדין מפי הנשיא אדלר:

"על-פי הוראות סעיף 17א(א) הנ"ל הזכות לפיצויי הלנת שכר תתיישן, במקרה בו מדובר בשכר מולן שטרם שולם, אם לא תוגש תובענה לבית הדין האזורי תוך שנה מהיום בו רואים את השכר כמולן. אשר לשכר שהולן ושולם באיחור, תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק למקרה מן הסוג הזה הי של 60 ימים, הניתנת להארכה ל- 90 ימים. במקרה שלפנינו מדובר בסכומים שטרם שולמו ועל כן תקופת ההתיישנות הינה שנה...

 

... במאמר מוסגר יצויין, כי תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים, הקבועה בסעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר, אינה חלה במקרה דנן. אמנם, גם במקרה בו עסקינן מדובר בשכר שהולן מספר רב של פעמים בכל שנה, אולם סעיף 17א(ב) נוגע אך למקרה בו שכרו של העובד שולם אך באיחור, והדבר חזר על עצמו מספר פעמים.(ההדגשה לא במקור- מ.ס.ע.)

לשון אחר, סעיף 17א(ב)מתייחס לסיפא של סעיף 17א(א), דהיינו לשכר שתקופת ההתיישנות לגביו היא בת 60 יום או 90 יום. עובדה זו עולה מפורשות אף מסעיף 17א(ג), המאיין את תחולתו של סעיף 17א(ב) לגבי שכר שטרם שולם ותקופת ההתיישנות לגביו היא שנה."

 

 

15. יוצא אפוא כי ובקשר לתביעה מושא הערעור שהיא לתשלום פיצויי הלנת שכר, בגין שכר ששולם באיחור למשיב, אין תחולה לרישא של סעיף 17א.(א) לחוק הגנת השכר כטענת ב"כ המערערת, ואשר מתייחס לזכות לתשלום פיצויי הלנה על שכר מולן שטרם שולם.

מכאן וכדי לבחון את תקופת ההתיישנות הרלבנטית, האם לפי הסיפא של סעיף 17א. (א) לחוק הגנת השכר (60 או 90 ימים), או שמא לפי סעיף 17א.(ב) לחוק, די לעיין ברשימה המשותפת שהגישו הצדדים לכב' הרשמת ביום 16/7/07, המראה כי על תביעת המשיב חל סעיף 17א.(ב) לחוק הגנת השכר, קרי התיישנות בת שלוש שנים החל מיום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי הראשון, קרי מיום 23/2/04 שבו שולם חלק משכר חודש 1/04, ועד למועד הגשת התביעה ביום 14/2/07.

לאור זאת עולה כי זכותו של המשיב לתבוע פיצויי הלנה בגין התקופה שנתבעה על ידו טרם התיישנה מכוח סעיף 17א.(ב) לחוק הגנת השכר.

 

16. על סמך כל האמור לעיל, אנו דוחים את טענת העירייה בעניין התיישנות תביעת התובע לתשלום פיצויי הלנה גמלתו,משזו טרם התיישנה, בהתאם לסעיף 17א.(ב) לחוק הגנת השכר.

 

השתק עילה האומנם?

17. הטענה העיקרית של המערערת בערעור זה הינה, כי המשיב אינו רשאי לתבוע את העירייה לשלם לו פיצוי בגין הלנת גמלתו וזאת מכוח הכלל בדבר השתק עילה שחל בעניינו על רקע הגשת תביעות קודמות, בין היתר, לתשלום פיצויי הלנה שהוגשו בשם עובדי וגמלאי העירייה, לרבות התובע, באמצעות ארגון העובדים היציג בעירייה, וזאת עבור החודשים 1-3/06 ו- 8-9/06.

המערערת אמנם אינה חולקת על העובדה כי התקופה נשוא פסק הדין, לא נכללה בתביעות ארגון העובדים, אך משהתגבשה עילת התביעה, נשוא פסק הדין, עוד במועד הגשת התביעות הנ"ל ע"י הארגון היציג, אזי, כך נטען, כי התמזגו לתוכן כל עילות התביעה בגין תשלום גמלת המשיב באיחור עד למועד הגשת התביעות אלה, והמשיב מושתק עתה מלתבוע פיצויי הלנה בגין תקופה שקדמה למועד הגשתן.

 

18. משכך, השאלה הנוספת המתעוררת בערעור זה היא האם יש למשיב זכות לעתור לתשלום פיצויי הלנת גמלתו בחודשים עובר לתקופה שנתבעה ע"י ארגון העובדים. למעשה אין בעצם מחלוקת על כך כי קיים מעשה בית דין ביחס לתקופה שנתבעה ע"י הארגון העובדים שנדונה והוכרעה לגופה במסגרת התביעות שהגיש מטעמו בשם עובדי העירייה וגמלאיה ואשר חייבה את המערערת בתשלום פיצויי הלנה בשיעור של 25% שנתי לכלל העובדים כולל המשיב.

 

19. יחד עם זאת, לעובד הזכות לתשלום חודשי של שכר או של גמלה לאחר פרישה לגמלאות. כלומר, מדי חודש בחודשו נולדת עילת תביעה חדשה, באופן שבמועד כל תשלום שלא משולם בזמן, נוצר חוב שניתן לתבוע בבית משפט, וכך בכל חודש נוצרת עילת תביעה חדשה, המבוססת על אי תשלום השכר של אותו חודש.

מכאן, התביעה מושא הערעור שבפנינו, מבוססת אפוא על עילות תביעה רבות, אוסף או מקבץ של עילות שכל אחת מהן נולדה במועד בו הייתה אמורה להשתלם הגמלה החודשית למשיב, וזאת מדי חודש שהיא לא שולמה במועדה.

 

ביה"ד הארצי כבר אמר את דברו ופסק כי התביעה בגין תשלום גמלת פנסיה הינה עילה המתחדשת מדי חודש בחודשו והיא נולדת מחדש במועד תשלום הפנסיה של כל חודש.

על הלכה זו חזר ביה"ד הארצי בדב"ע לט/3-46 דוד פלדון נ' ארוגי דן בע"מ, פד"ע יא 107, דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (פד"ע כז 3) וכן בדב"ע שן/ 146-3 אריה מנדלבאום נ' עיריית ראשון לציון.

 

20. דא עקא, ברוח הפסיקה, החובה לתשלום גמלה למשיב מקורה בהתחייבות חוזית בין הצדדים מתוקף הסכם ההעסקה ובהמשך הסכם הפרישה, שנכרת ביניהם, שכל הפרה של החובה לשלם את הגמלה בחודש מסוים מקימה למשיב זכות תביעה כנגד המערערת, וכשזכות זו מתחדשת מדי חודש בגינו לא משולמת לו גמלתו.

 

בהקשר זה אציין כי הדוגמא שסיפקה ב"כ המערערת ביחס לאי עמידת חייב בתשלומי משכנתא, שמחייבת את הבנק להגיש את תביעתו על סך התשלומים שהחייב לא שילם אותם עד מועד הגשת התביעה, נאמר כי דוגמה זו שונה מהותית מהמקרה של אי תשלום שכר/ גמלה במועד ע"י המעסיקה. זאת ונבהיר, אי תשלום שכר/גמלה במועד, יוצרת כאמור עילה חוזית מתחדשת ועצמאית מדי חודש שבו חל עיכוב בתשלום השכר/גמלה, ואילו הפיגור בתשלום החזר חוב משכנתא שנפרס לתשלומים, עילתו אחת והיא חוב המשכנתא המקורי, שאותם תשלומים חודשיים המשתלמים כסדרם נועדו לסילוקו.

 

למעשה שוני מהותי זה בין שני המצבים הוא שמסביר את הקביעה בעניין בנק לאומי למשכנתאות אליו הפנתה ב"כ המערערת בסיכומיה, שם הוברר כי עילת התביעה נעוצה בחוב המקורי ולכן תביעה צריכה להתייחס לכל התשלומים שלא שולמו ושמועד פירעונם חלף במועד הגשת התביעה, בניגוד למקרה של אי תשלום שכר/גמלה שבו בכל חודש נוצרת עילת תביעה חדשה ועצמאית עקב הפרת הזכות של המשיב לשכר/גמלה ואי תשלום של אלו במועד הקבוע בחוק.

 

21. אולם אף אם תאמר אחרת, הרי הואיל והעילה לפיצויי ההלנה נוצרת בגין כל עיכוב בתשלום הגמלה בגינה מונפק תלוש וגם שיק או העברה בנקאית - ניתן לומר כי בנסיבות אלו ומכוח למידת גזרה שווה, הרי העיכוב החוזר ונשנה בתשלום גמלת המשיב ע"י המערערת, נופל בגדר החריג להלכה ביחס לעוולה נמשכת שחלה במקרה של קיום חיוב חוזי לשיעורין, באופן שכאשר פירעונו של כל שיעור הובטח מלכתחילה בשטר חוב שמסר הנתבע בידי התובע (תלושי השכר/גמלה, וגם שיק או העברה בנקאית), הרי תביעה עלפי שטר האחד אינה חוסמת תביעה על פי השטר האחר ואפילו הגיע מועד פירעונו לפני המועד של הגשת התביעה הראשונה. הטעם לכך הוא שרואים בכל שטר חוב שמסר החייב כעסקה נפרדת. ( ראה נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, עמ' 77).

 

22. לאור כל האמור לעיל, צדקה כב' הרשמת כאשר קבעה בפסק הדין שלה שכל אי תשלום גמלה בזמן ייצר עילה נפרדת בפני עצמה. משכך אנו קובעים כי לא חל הכלל בדבר השתק עילה על תביעת המשיב, והוא לא היה מחויב להגיש בקשה לפיצול סעדים בעקבות התביעות שהוגשו ע"י ארגון העובדים, אם כי תביעתו הייתה כמובן בכפוף לטענת ההתיישנות בהתאם לסעיף 17א. לחוק הגנת השכר, שכאמור הוברר שאינה חוסמת אותו מלהגיש את תביעתו.

 

23. מכאן אני דוחה את טענת המערערת לפיה תביעתו של המשיב נבלעה בפסקי הדין שניתנו בעבר בתביעות לתשלום שכר ופיצויי הלנה, שניהל הארגון בשם העובדים ביחס למס' מצומצם של חודשים כנראה היו משותפים לכלל עובדי העירייה.

זאת ואוסיף כי זה נראה בלתי מתקבל על הדעת, שהמשיב יצא ניזוק עקב החלטת ארגון העובדים להגיש תביעה ביחס למס' מצומצם של חודשים, החלטה שמן הסתם לא היה שותף לה.

 

24. כללו של דבר- טענת העירייה בדבר השתק עילה, דינה להידחות .

 

 

 

הערעור בעניין גובה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד שנפסקו

25. כאמור במסגרת פסק הדין חויבה המערערת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד מוגדלים בסך 4,000 ₪ בצירוף מע"מ וזאת בנימוק: "...כי טענות הנתבעת אשר נטענו במסגרת הסיכומים הינן מנוגדות לפסיקה הברורה בעניין הלכת לוד מהשנים האחרונות.."

עיון בסיכומי המערערת בתביעה נשוא פסק הדין מלמד כי היא מחד טענה לתחולת הלכת לוד ביחס לחודש האחרון, 11/06, בלבד, אך יחד עם זאת היא חזרה על אותם טיעונים שמצדיקים לטעמה שלילה מוחלטת של תשלום פיצויי הלנה למשיב, הגם שאותם נימוקים הם שעמדו בבסיס ההלכה בעניין לוד, ובין היתר, תוצאתם הייתה קביעת חיוב בפיצויי ההלה בשיעור של 25% , ולא לדחיית הטענה לתשלום פיצויי הלנה, ולטיעון זה כנראה כיוונה כב' הרשמת בפסק הדין .

 

26. לאור זאת לא מצאנו בנסיבות העניין כל הצדקה לחרוג מהכלל לפיו, ערכאת הערעור אינה מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית לעניין פסיקת הוצאת משפט. למעשה המשיב נאלץ להגיש את תביעתו בעקבות הלנות חוזרות ונשנות של גמלתו ולצורך כך שכר את שירותיו של עו"ד וניהל הליך משפטי עד תומו שזיכה אותו בתשלום פיצויי הלנת שכר חרף עמדתה המתנגדת של המערערת.

משכך, דין ערעור העירייה ביחס לגובה ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסקו לחובתה בפסק הדין להידחות.

 

סוף דבר

27. על מסך כל האמור לעיל, רני דוחה את ערעור העירייה המערערת.

 

28. כמו כן ולאור תוצאת הערעור כנ"ל, אנו מחייבת את המערערת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד המשיב בערעור, בסך כולל של 2,000 ₪ , (בנוסף להוצאות שנפסקו לחובתה על פי פסק הדין), וזאת תוך 30 יום אחרת, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

 

ניתן היום, י' אדר א תשע"א, 14 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

 

אתר רשלנות רפואית- עורכי דין, פסקי דין, מאמרים