רשלנות רפואית - א 1226/99 אביעד לוי נ’ ד"ר מרדכי יניב

עו"ד? הצטרף לאינדקס חינם
הדפסה



א 1226/99 אביעד לוי נ’ ד"ר מרדכי יניב

1


בתי המשפט
ת.א. 1226/99
בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו


כב’ השופט ד"ר עמירם בנימיני



1. אביעד לוי (קטין)
על ידי הוריו ואפוטרופוסיו הטבעיים פאני ויוסי לוי
2. פאני לוי
3. יוסי לוי
4. יצחק לוי




- נ ג ד -


1. ד"ר מרדכי יניב
2. קופת חולים מאוחדת


הנתבעים


פסק-דין חלקי
(שאלת האחריות)
א. ההליך

1. התובע מס’ 1 הינו קטין אשר נולד ביום 22.9.96 כשהוא סובל מ"תסמונת דאון", פיגור שכלי ומומים נוספים (להלן: "הילד"). הוריו הם התובעת מס’ 2 (להלן: "התובעת") והתובע מס’ 3, ואחיו הוא התובע מס’ 4. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") היה על פי הנטען הרופא המטפל בתובעת בהריון בו נולד הילד, ואילו הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") היא קופת החולים בה עבד הנתבע ובה טופלה התובעת.

בכתב התביעה המתוקן נטען כי כתוצאה מרשלנותם של הנתבעים, שנמנעו מלהורות על בדיקות שניתן היה לעשות לגילוי מומים בעובר, נולד הילד עם "תסמונת דאון" ומומים קשים ביותר, שבעטיים נגזר עליו להיות נכה בדרגה תיפקודית של 100%, שתצריך טיפול בו למשך כל חייו. לו היו הנתבעים מאבחנים במהלך ההריון את המומים בעובר, היתה התובעת מפסיקה את ההריון, שכן גם מבחינת הילד טוב היה לו אילמלא נולד בשל מומיו הקשים.
הנתבעים, על פי הנטען, התעלמו מן ההיסטוריה הרפואית המיילדותית של התובעת, ומתוצאות הבדיקות שעברה במהלך ההריון. בנוסף, נמצאו הרישומים הרפואיים שלהם לקויים, באופן שהסב לתובעים נזק ראייתי. לגבי הנתבעת נטען כי מלבד אחריותה הישירה, מוטלת עליה אחריות שילוחית בגין הרשלנות של הנתבע ורופאיה האחרים שטיפלו בתובעת.

2. הנתבעים כפרו בקיומו של קשר סיבתי כלשהו בין נזקיו נטענים של הילד לבין מעשיהם, וטענו בכתב ההגנה המתוקן כי גם אם יוכחו טענות התובעים - אין הם מגלים עילה מוכרת בדין, שכן עילתם היא הולדה בעוולה. הנתבעים הכחישו כי הנתבע היה הרופא המטפל בהריון נשוא התביעה, וטענו כי התובעת לא פעלה על פי מה שנאמר לה לעשות על ידי הרופאים, ונמנעה מלהגיע אל הנתבע עד להיותה בשבוע ה- 29 להריונה. כמו כן טענו הנתבעים כי לא היה עליהם להעלות חשד לקיומה של תסמונת דאון או מומים אחרים בעובר על פי החומר שהיה בפניהם, וכי בדיקות אחרות לא היו מגלות את המומים. לחלופין, גם אם ניתן היה לגלות את המומים, לא היה ניתן להפסיק את ההריון בשלב בו היו מתגלים.

3. על פי החלטת בית המשפט מיום 16.2.03 (כב’ השופטת ע’ ברון), פוצל הדיון באופן שבשלב הראשון הובאו אך ורק ראיות בשאלת האחריות של הנתבעים לנזקים הנטענים. התובעים נסמכו על עדותה של התובעת ועל חוות דעתו הרפואית של הגניקולוג פרופ’ י. שנקר (להלן: "פרופ’ שנקר"). הנתבעים סמכו על עדותו של הנתבע, ועל חוות הדעת הרפואית של הגניקולוג פרופ’ יצחק בליקשטיין (להלן: "פרופ’ בליקשטיין"), ועל חוות דעתו הרפואית של הגנטיקאי פרופ’ משה פרידמן (להלן: "פרופ’ פרידמן").

ב. התשתית הראייתית

1. העבר המיילדותי של התובעת, והסיבה להפסקת ההריון השני

4. התובעת ילידת שנת 1971. בשנת 1991 הרתה התובעת לראשונה, וביצעה הפלה מרצון. בשנת 1993 היא הרתה בשנית, וטופלה בקופת חולים כללית. תוך כדי ההריון השני התגלו מומים רבים אצל העובר, ובשל כך אישרה הועדה להפסקת הריון לבצע הפלה בדרך הנקראת "בוארו", קרי: באמצעות הזרקת פרוסטגלנדינים לתוך מי השפיר (להלן: "ההריון השני").

ההריון השלישי של התובעת משנת 1994 היה תקין, והסתיים בלידה רגילה בה נולד התובע 4 כשהוא בריא ושלם. לאור העבר המיילדותי של התובעת, הוחלט כי הריון זה יהיה במעקב סיכון גבוה בבית החולים "ברזילי" באשקלון (תצהיר התובעת בעמ’ 1 וחוות דעת פרופ’ שנקר בעמ’ 2). הריונה הרביעי של התובעת משנת 1996, שהוא נשוא התביעה.

לטענת התובעים, לאור תוצאות ההריון השני, שהצביע על חשד ממשי לתסמונת דאון, היה על הנתבעים לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים בהריון הרביעי, ולשלוח את התובעת לבדיקת מי-שפיר ואקו-לב עוברי. לכן יש צורך לברר את השאלה, מה ידעו הרופאים שטיפלו בתובעת בהריון הרביעי על תוצאות ההריון השני, ומה היה עליהם להסיק מכך.

5. התובעת ביצעה במהלך ההריון השני בדיקת חלבון עוברי ("בדיקה משולשת"), והתקבלה תוצאה המלמדת על סיכון גבוה לתסמונת דאון אצל העובר. לכן בוצעה הפלה. פרופ’ שנקר מסביר בחוות דעתו כי הבדיקה המשולשת בודקת את רמת החלבון העוברי בדם האם, וכמו כן נבדקים שני הורמונים נוספים. שלושה פרמטרים אלו, יחד עם גורם הגיל של היולדת, מביאים לנתון שהוא הסיכון המשוקלל לתסמונת דאון. בהריון השני של התובעת, נמצא כי הסיכון הוא בשיעור של 1:45, בעוד שבהתאם לגילה דאז היה הסיכון צריך להיות בשיעור קטן בהרבה - 1:1458 (נספח יט’ למוצגי הנתבעים, ופרופ’ בליקשטיין בחוות דעתו). לאור נתונים אלו, אומר פרופ’ שנקר על ההריון השני: "אין ספק שניתן לקבוע שכנראה העובר היה פגוע בתסמונת דאון".
הגנטיקאי פרופ’ פרידמן מסביר בחוות דעתו כי משמעות תוצאת הבדיקה המשולשת היא שמתוך 45 נשים לאשה אחת בלבד יהיה עובר הלוקה בתסמונת דאון, ואילו ל- 44 אחרות תהיינה סיבות אחרות להימצאות הערכים החריגים. לכן, לדעתו לא ניתן לקבל את דברי פרופ’ שנקר, כי תוצאות הבדיקה מראות כמעט בוודאות על תסמונת דאון, שכן קיים סיכוי גדול פי 44 לאפשרות אחרת.
פרופ’ שנקר, פרש בצורה שונה את הממצא המשוקלל של הבדיקה המשולשת (הבדיקה הכימית בשילוב גיל היולדת) בדבר סיכון של 1:45. הוא טען כי ממצא זה - אין פרושו שרק לאשה אחת מתוך 45 יהיה תסמונת דאון, אלא שמבחינה סטטיסטית אם ניקח 100 נשים עם תוצאת בדיקה של 1:45, הסיכוי שהילד ישא תסמונת דאון הוא מעל ל- 80%, כפי שנכתב על ידי הגנטיקאית ד"ר בן-נריה (עמ’ 15-17). פרופ’ שנקר הסביר זאת בהסתמך על פרק בספרו "הריון היולדת והלידה", שנכתב על ידי ד"ר זיוה בן נריה, שהיא אחת מן המומחים הגדולים בגנטיקה. שנקר הסכים, וכך נאמר בספרו, כי משמעות התוצאה של 1:45 הינה שאחוז הדיוק בזיהוי התסמונת במקרים אלו הוא 80%, דהיינו כי ב- 80% מהעוברים הסובלים מתסמונת דאון התקבלה תוצאה שכזו (עמ’ 15-17).

6. כך או כך, סיכון של 1:45 לפי הבדיקה המשולשת הוא סיכון גבוה לתסמונת דאון. אם נלך לפי שיטת פרידמן, הרי שאחת מ- 45 נשים עם תוצאות שכאלו תלד ילד עם תסמונת זו, קרי: קיים סיכון של כ- 2% לכך (פרופ’ פרידמן בעמ’ 123). אם נלך לפי שיטת פרופ’ שנקר, הרי שב- 80% מהמקרים שהתגלו כתסמונת דאון נמצאה תוצאה שכזו. עם זאת, כאשר בוחנים את הדברים בדיעבד, לא ניתן להסיק מתוצאה זו בדרגה של וודאות קרובה כי העובר סבל מתסמונת דאון. לכן, כפי שאישר פרופ’ שנקר, לא ניתן היה להסתפק בבדיקה זו, וצריך היה לדרוש גם בדיקת מי שפיר.

7. פרופ’ שנקר מסביר בחוות דעתו כי כאשר הבדיקה המשולשת מצביעה על סיכון משוקלל של 1:380 ומטה - ההמלצה היא לעבור בדיקת מי שפיר ובדיקה כרומוזומלית של העובר. במקרה דנא, הסיכון היה הרבה יותר גבוה (1:45). פרופ’ שנקר הסביר כי יש הסוברים במקרה שכזה כי אין כלל צורך בבדיקה הפולשנית של מי שפיר. אך לדעתו נהג בית החולים שלא על פי הנורמה בהריון השני, כאשר ביצע את ההפלה ללא תשובה של בדיקה כרומוזומלית וללא בדיקת מי שפיר, הגם שניתן היה להסיק מהבדיקה המשולשת כי קיים סיכוי של 80% להיותו של העובר סובל מתסמונת דאון (עמ’ 14-18).

התובעת העידה בהקשר זה כי היא זומנה להתייעצות גנטית ולבדיקת מי שפיר, ואף עברה בדיקה שכזו. אך במקביל נעשתה לה בדיקת אולטראסאונד נוספת שגילתה את המומים הרבים בעובר, ואף החמרה במיימת ובגודל ההיגרומה (נספח יט’ למוצגי הנתבעים). לכן ההפלה בוצעה מבלי להמתין לבדיקת מי השפיר, והיא גם לא קיבלה עד היום תוצאת בדיקה זו (עמ’ 36).


8. מאפיין נוסף, בדרגה זו או אחרת, של תסמונת דאון, התגלה אף הוא בבדיקת האולטראסאונד שנעשתה לתובעת בהריון השני. ניתן היה להבחין אצל העובר בהיגרומה ציסטית, דהיינו: הצטברות נוזל בחלק האחורי או הצדדי של הצוואר, שהיתה מלווה בבצקת כללית של איברים נוספים. בנוסף להיגרומה התגלו מומים מרובים בבדיקה. הימצאות היגרומה שכזו, לדעת פרופ’ שנקר, מלמדת מבחינה סטטיסטית על 20% סיכוי לתסמונת דאון. צרוף שני הממצאים דלעיל - חלבון עוברי ברמה נמוכה מאוד והיגרומה ציסטית - העלו סבירות גבוהה של מעבר ל- 50% לכך שהעובר היה פגוע בתסמונת דאון (חווה"ד של פרופ’ שנקר בעמ’ 4). הועדה אישרה את הפסקת ההריון לפי סעיף 4, שפירושו: "הילד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי".

9. פרופ’ בליקשטיין מציין בחוות דעתו, ועל כך אין מחלוקת, כי ניתן לאבחן תסמונת דאון רק בבדיקה ציטוגנטית: כל הבדיקות האחרות, יכולות רק להעלות חשד לקיום התסמונת. אך בניגוד לעדותו של פרופ’ שנקר, שטען כי לא ניתן לברר בבדיקה פתולוגית של העובר לאחר ההפלה האם היה פגוע בתסמונת דאון (עמ’ 18), קובע פרופ’ בליקשטיין על סמך הממצאים הפתולוגיים של העובר כי הוא לא היה פגוע בתסמונת דאון (עמ’ 11-13 לחוות דעתו, ועמ’ 108 לעדותו). לדעתו, מהבדיקה הפתולוגית עולה כי העובר סבל מבצקת כללית, ולא מהיגרומה ציסטית מבודדת (במסמך שבנספח יט’ בתיק מוצגי הנתבעים נאמר: "במצב של מיסמוס מתקדם המראה בצקת ניכרת בבית החזה בראש ובצואר, סימנים של לחץ הבטן"). במקרה זה, לא נערכה בדיקה כרומוזומלית כיוון שמצב של מיסמוס משמעותו מוות של תאי הגוף, שאיננו מאפשר בדיקה שכזו (פרופ’ בליקשטיין בעמ’ 13).

אין מחלוקת כי בבדיקת אולטראסאונד מיום 6.9.93, נמצאה "החמרה במיימת ובגודל ההיגרומה" (נספח יט’ הנ"ל), ופרופ’ בליקשטיין עצמו מציין בחוות דעתו כי ביתר המומים שנמצאו בבדיקת האולטראסאונד היתה היגרומה ציסטית (עמ’ 22 לחוות דעתו). אך לדעת בליקשטיין, בהעדר בדיקה כרומוזומלית, ובהעדר ממצאים פתולוגים להיגרומה ציסטית מבודדת, הסבירות שהעובר בהריון השני סבל מתסמונות כרומוזומלית כמו תסמונת דאון היא קטנה ביותר.

ויודגש: פרופ’ בליקשטיין ופרופ’ פרידמן לא חלקו על כך כי הימצאות היגרומה ציסטית היא אחת האינדיקציות לתסמונת דאון. פרופ’ פרידמן אמר כי די בהימצאות היגרומה בעובר כדי לומר לרופא שקיים סיכון של 15% לתסמונת דאון (עמ’ 126). בליקשטיין הדגיש כי אם זה הממצא היחידי, יש לחפש סימנים נוספים (עמ’ 110). במקרה דנא היה סימן נוסף: הבדיקה המשולשת, שהצביעה על סיכון סטטיסטי מוגבר לתסמונת דאון. בנוסף, בבדיקת אולטראסאונד נמצאו שני כלי דם בטבור במקום שלושה, דבר שאף הוא מאפיין בדרגה זו או אחרת תסמונת דאון (שנקר בעמ’ 18, ופרידמן בעמ’ 131).

10. אשר לעובדה שבדו"ח הפתולוגי של העובר לא נרשמה אבחנה של תסמונת דאון, הרי שפרופ’ שנקר לא חלק על כך שניתן לזהות בסבירות גבוהה תסמונת דאון לפי מראה לאחר לידה. אך לדבריו אין להסיק דבר מכך שהדבר לא נרשם במסמך הנתיחה של העובר, שכן הפתולוג לא יכול לקבוע בוודאות תסמונת דאון בלא הוכחה גנטית, ולכן גם לא יכול היה לרשום זאת (עמ’ 18-19).
גם פרופ’ פרידמן הסכים כי אין בידינו לקבוע כיום האם העובר סבל או לא סבל מתסמונת דאון, כיוון שלא נעשתה בדיקה גנטית (עמ’ 125). אך פרופ’ פרידמן סבר, כמו פרופ’ בליקשטיין, כי פתולוג מנוסה אמור להבחין בבדיקת העובר לאחר ההפלה האם יש לו תסמונת דאון, על פי ממצאים אופייניים, ואם הוא מבחין הוא כותב זאת (עמ’ 125-126). במקרה דנא לא נרשם דבר מעין זה בבדיקה הפתולוגית, ולא ניתן להסיק מכך אלא זאת, שהפתולוג לא יכול היה לדעת בוודאות שהעובר סבל מתסמונת דאון, או לשלול אפשרות זו, ולכן לא ציין דבר בענין.

11. עוד טוען פרופ’ פרידמן בחוות דעתו, כי דווקא הימצאותה של היגרומה יכולה לגרום לתוצאה מוטעית של תסמונת דאון בשיעור הקרוב ל- 90%, וכי היגרומה צוארית ומיימת מתוארים רק בשכיחות נמוכה כמאפיינים תסמונת דאון (ראה גם עדותו בעמ’ 126, 131); אם הם קיימים בתסמונת דאון הדבר נגרם ממום בלב, שלטענתו נשלל במקרה זה. אך פרופ’ פרידמן הסכים שב-15% מן הילדים הסובלים מתסמונת דאון קיימת היגרומה שכזו (עמ’ 131). זאת ועוד, לא ברור כיצד הגיע פרופ’ פרידמן למסקנה שמום בלב נשלל, כאשר לא נעשתה בדיקת אקו-לב או בדיקה אחרת המגלה מום בלב, וכאשר בבדיקת אולטראסאונד נתגלו מומים באיברים רבים.

עוד כותב פרופ’ פרידמן בחוות דעתו, כי קיצור גפיים אופייני לתסמונת דאון, והוא לא נמצא במקרה זה בבדיקת אולטראסאונד ובמדידה לאחר ההפלה. גם בבדיקה הפתולוגית לא נרשם שנמצאו מאפיינים לתסמונת דאון בקווי הפנים. לאור כל אלו סבור פרופ’ פרידמן כי העובר בהריון השני סבל מתסמונת "נונאן", שהיגרומה צוארית מאפיינת אותה (ראה גם עדותו בעמ’ 130). לדברי פרופ’ פרידמן, תסמונת נונאן איננה מתגלה בבדיקת מי שפיר, שכן מדובר בפגם גנטי ולא בכרומוזומלי, וגם קשה לאבחן אותה לפי תווי פנים. תסמונת זו גם גורמת לתשובה "חיובית לכאורה" בבדיקת חלבון עוברי, באופן היוצר רושם מטעה כאילו המדובר בתסמונת דאון (עמ’ 2-4 לחווה"ד, ועמ’ 116, ועמ’ 130 לעדות).

קשה להבין על סמך מה קובע פרופ’ פרידמן בצורה כה נחרצת שהעובר סבל מתסמונת "נונאן", כאשר הוא ציין בעדותו שאחד המאפיינים הקלאסיים לתסמונת זו הוא היצרות של מסתם עורק הריאה בלב, וכי לא ניתן לראות זאת בבדיקת אולטראסאונד (עמ’ 130). במקרה דנא אין כל ממצא שכזה. בנסיבות אלו, אני מקבל את דברי פרופ’ שנקר על קביעתו הנ"ל של פרופ’ פרידמן, כי מדובר בקביעה לא מבוססת (עמ’ 20).

12. לסיכום נושא ההריון השני, יש לומר כי אומנם לא ניתן לקבוע בצורה וודאית את דרגת הסבירות לכך שהעובר סבל מתסמונת דאון, בהעדר בדיקה כרומוזומלית. אולם, ברור למדי מן הראיות שפורטו לעיל, כפי שפורשו על ידי המומחים השונים, כי לא ניתן לשלול את האפשרות הסבירה שהעובר היה פגוע בתסמונת דאון. בהתחשב בתוצאות הבדיקה המשולשת שהצביעה על סיכון מוגבר לתסמונת זו; לאור הימצאות היגרומה ציסטית שהיא מאפיין לתסמונת זו; ולאור חסרון כלי דם אחד, שאף הוא מאפיין בתסמונת זו - קיימת אפשרות סבירה וממשית שהעובר בהריון השני היה פגוע בתסמונת דאון. אפשרות שכזו, שבוודאי איננה זניחה, היתה צריכה להביא את הנתבעים לנהוג בתובעת בצורה שונה בהריון הרביעי, כפי שיבואר להלן.

כפי שאמר פרופ’ שנקר בעדותו, גם אם לא היה חשד מבוסס לתסמונת דאון, הרי שכאשר נולד בהריון השני ילד עם מומים כפי שהיו, היה צריך לחפש בכל הריון נוסף מומים בעובר ולשלול אותם, כיוון שמדובר באשה בסיכון גבוה. פרופ’ שנקר מציין בחוות דעתו (בעמ’ 14-15 לעדותו), כי אשה שילדה ילד עם תסמונת דאון נמצאת בסיכון של 1% מעל בנות גילה ללדת ילד נוסף עם תסמונת זו. לכן היה צריך לעשות לתובעת בדיקת מי שפיר, והדבר נכון על אחת כמה וכמה כאשר, כפי שיבואר בהמשך, עלה בהריון הרביעי חשד למום בלב שלא נשלל (עמ’ 21). דברים אלה של פרופ’ שנקר מקובלים עלי.

2. ההריון הרביעי: תיאור כרונולוגי של הבדיקות והביקורים אצל רופאי הנתבעת

13. התובעת הרתה בתחילת שנת 1996 בהיותה בת 25 וזה היה הריונה הרביעי. באותה עת היתה חברת קופת חולים מאוחדת (הנתבעת).

14. ביום 16.1.96 הגיעה התובעת לרופאת נשים ד"ר אסי ששון, בקופת החולים הנתבעת, עקב תלונות על כאבי בטן, מבלי לדעת שהיא בהריון. היא הופנתה לבדיקת אולטראסאונד, שבוצעה ביום 19.2.96, והצביעה על כך שהתובעת נמצאת בשבוע ה- 6 להריונה (התובעת בעמ’ 40-41, ונספחים א’-ב’ לתצהירה).

15. ביום 17.3.96, בהיותה בשבוע ה- 10 להריונה, ביקרה התובעת במרפאת טיפת חלב ופתחה שם כרטיס (ת/2). הואיל והיא טופלה קודם לכניסתה להריון זה על ידי הנתבע, באופן פרטי, והואיל והנתבע עבד בקופת החולים הנתבעת אליה השתייכה התובעת, היא ביקשה מן האחות בטיפת חלב כי הרופא שיטפל בה יהיה הנתבע.
הנתבע מאשר בתצהירו כי התובעת הגיעה אליו להתייעצות לאחר ההריון השני, ובכרטיס שרשם צויין כי ההריון הופסק עקב מומים (סעיף 3 לתצהירו ונספח א’ למוצגי הנתבעים). האחות הודיעה לתובעת שתוציא מכתב לנתבע, ובמקביל תשלח מכתב למרפאה להריונות בסיכון גבוה בבית החולים "ברזילי" באשקלון, לאור עברה של התובעת (תצהיר התובעת עמ’ 2 ועדותה בעמ’ 41).

אכן, באותו יום הוציאה התחנה לאם ולילד שבקופת חולים כללית מכתב למרפאה להריונות בסיכון גבוה, בו נאמר כי "בהריון הראשון היו מומים בראש של העובר, ולכן הפסיקו את ההריון בשבוע 20. נא לשקול ס. גבוה" (נספח ג’ לתצהיר התובעת). במועד הנ"ל נאמר לתובעת להגיע למרפאת סיכון גבוה ביום 14.4.96, ולהביא התחייבות כספית מקופת החולים.

אשר לסיבת ההפניה למרפאת סיכון גבוה, הרי שיש לציין כי לכרטיס טיפת חלב צורף מכתבה של האחות נורית אקיאן (להלן: "אקיאן") מיום 8.5.96, בו נכתב כי התובעת מופנית למרפאת סיכון גבוה לשם התייעצות האם היא זקוקה למעקב בסיכון גבוה, לאור העובדה שבהריון השני (בטעות נרשם בהריון הראשון) בוצעה הפלה עקב ציסטות ומומים אצל העובר (ראה עדותה של אקיאן בעמ’ 83). גם האחות הראשונה שקיבלה את התובעת בטיפת חלב (לא ברור מה שמה) הפנתה אותה למרפאה בסיכון גבוה עוד ביום 17.3.96 (נספח ג’ לתצהיר התובעת). הטעם לכך פשוט, כפי שהסבירה אקיאן בעדותה: האחיות מסתמכות על טופס "רשומת אשה הרה" של משרד הבריאות, שנפתח בטיפת חלב, בו מפורטים הקריטריונים להריון בר-סיכון, ולהריון בסיכון גבוה; אחד הסממנים להריון בסיכון גבוה הוא "מות עובר או לידת מת בעבר", וזה היה המקרה של התובעת (מוצג ת/1 עמ’ 8, ועדותה של אקיאן בעמ’ 81, 85).

16. ביום 14.4.96 הגיעה התובעת לקופת החולים הנתבעת כדי לקבל התחייבות כספית מקופת החולים למרפאה להריונות בסיכון גבוה. נאמר לה כי הרופא המטפל בה חייב לאשר זאת; אלא שהנתבע לא היה באותה עת במרפאה (תצהיר התובעת בעמ’ 3, ועדותה בעמ’ 41-42). לפיכך, לא הלכה התובעת באותו יום למרפאת סיכון גבוה.

17. ביום 22.4.96, בהיותה בשבוע ה- 15 להריונה, ביקרה התובעת אצל רופא המשפחה העובד בקופת חולים הנתבעת, ד"ר דוד פייגנבאום, משום שגם הפעם לא נמצא הנתבע במרפאה; ד"ר פייגנבאום הפנה אותה, לבקשתה, לבדיקת אולטראסאונד (עמ’ 3 ונספח ד’ לתצהירה, ועדותה בעמ’ 42).

18. יום לאחר מכן (23.4.96) הגיעה התובעת אל הנתבע, והוא שלח אותה לעשות אולטראסאונד עוד באותו יום, משום שלא שמע את דופק העובר (עמ’ 3 לתצהיר ועמ’ 43 לעדות, וכן נספח ה’ לתצהיר שהוא טופס ההפניה של הנתבע). תוצאות הבדיקה לא הצביעו על בעיה כלשהי, כפי שנאמר לתובעת (סעיף 3 לתצהירה בעמ’ 43 לעדותה). התובעת העידה כי הנתבע ביקש ממנה לדווח לו על תוצאות הבדיקה, אך לא ביקש לראות את התשובה, והיא אכן דיווחה לו שהכל בסדר ויש דופק לעובר, שכן זה מה שהטריד אותו (עמ’ 43).


19. בביקורה הנ"ל של התובעת אצל הנתבע ביום 23.4.96, בהיותה בשבוע ה- 16 להריון, סיפרה לו התובעת על עברה המיילדותי, והזכירה לו כי הגיעה אליו להתייעצות פרטית לאחר ההריון השני שהסתיים בהפלה. היא הביאה לו את המכתב של טיפת חלב הממליץ לשקול את הפנייתה למרפאת סיכון גבוה על מנת שיאשר זאת. הנתבע אמר לה שהיא איננה זקוקה למעקב במרפאת סיכון גבוה, שכן די בכך שהמעקב יבוצע אצלו (סעיף 3 לתצהירה, ועמ’ 42-43 לעדותה). ואכן התובעת לא הופנתה למרפאת סיכון גבוה.

20. אין כל רישום אודות ביקור של התובעת אצל הנתבע לאחר יום 23.4.96, ועד לביקורה הבא הרשום אצלו ביום 23.7.96 (ענין זה ידון בתת-פרק 3 להלן). אך התובעת לא "נעלמה" בתקופה זו, בניגוד למה שניסו הנתבעים לטעון - לא מניה ולא מקצתיה. להלן פירוט ביקוריה הרשומים של התובעת במרפאות השונות ובפני הרופאים שונים, והבדיקות שעברה בתקופה שמיום 23.4.96 ועד יום 23.7.96:

א. ביום 29.4.96 נשלחה התובעת לבצע בדיקת חלבון עוברי, ולפי תוצאות בדיקה זו (מיום 5.5.96) היא לא היתה "בסיכון יתר משמעותי לעובר עם תסמונת דאון". עוד נאמר בתוצאות הבדיקה כי הדרך היחידה לשלול לחלוטין אבחנה של תסמונת דאון היא בדיקת מי שפיר (נספח ז’ לתצהיר התובעת). בדיקה זו לא בוצעה, כפי שיבואר בהמשך.

ב. ביום 8.5.96 הגיעה התובעת לבדיקה בטיפת חלב, ואז כתבה האחות אקיאן כי יש להפנותה למרפאה לסיכון גבוה (ראה תת-פרק 6 להלן, ונספח ח’ תצהיר התובעת).

ג. ביום 16.5.96 (שבוע 19 להריון) ביצעה התובעת בדיקת אולטראסאונד לצורך סקירת מערכות העובר. בבדיקה נרשם כי "עקב ההשמנה מומלץ לחזור לבדיקה להדגמת מדורי הלב בעוד שלושה שבועות", הואיל ולא נצפו 4 מדורי לב (נספח ט’ לתצהיר התובעת).

התובעת העידה כי מי ששלח אותה לבדיקה זו, קרוב לוודאי, הוא הנתבע, וכי היו פעמים רבות שהיא ביקרה אצלו אך הוא לא טרח לכתוב זאת ברישומיו, ואף לא פתח את התיק (עמ’ 44). טענה זו נכונה, כפי שיובהר בהמשך: קיימות בדיקות אצל הנתבע שאין לגביהם מחלוקת, שכלל לא נרשמו על ידי הנתבע בכרטיס קופת חולים. התובעת אף ציינה כי לצורך קבלת הפניה לבדיקת אולטראסאונד והתחייבות קופת החולים, היא היתה מגיעה לנתבע ללא קביעת תור מראש (עמ’ 44). התובעת הבהירה כי בדיקה זו בוצעה ביוזמתה, וכי עשתה בהריון זה בדיקות אולטראסאונד בתדירות גבוה בגלל עברה (עמ’ 44).

בטופס הבדיקה לא מולאה המשבצת הנוגעת לגורם המפנה, אך התובעת הדגישה כי ההפניה היתה של קופת החולים הנתבעת, והיא גובתה בהתחייבות כספית של הקופה לשאת בהוצאות הבדיקה, שכן אלמלא התחייבות זו לא היתה יכולה לבצע את הבדיקה (עמ’ 4 לתצהירה). גם בעדותה אמרה התובעת כי טיפת חלב לא יכולה לשלוח מטופל לבדיקת אולטראסאונד , אלא רק הרופא המטפל בקופת החולים. גם המומחה מטעם הנתבעים, פרופ’ בליקשטיין, אישר כי לצורך בדיקת אולטראסאונד נדרשת תמיד הפניה של רופא המשפחה או רופא נשים, וכן נדרשת התחייבות של קופת החולים אליה משתייכת האשה (עמ’ 121). טופס ההפניה לגבי הבדיקה שבוצעה ביום 16.5.96 לא נמצא, אך בכל בדיקות האולטראסאונד האחרות ניתן לראות שההפניה היא של קופת החולים הנתבעת (נספחים א’, ד’, ה’,י"ב, ט"ז ו-י"ח לתצהיר התובעת). בבדיקת האולטראסאונד שבוצעה ביום 27.5.96 נרשם כי הגורם המפנה הוא קופת החולים הנתבעת (נספח י’ לתצהיר התובעת).

ד. ביום 27.5.96 (שבוע 21 להריון) עשתה התובעת בדיקת אולטראסאונד נוספת לשם סקירת מערכות. בטופס תוצאות הבדיקה נרשם כי בשל השמנה קיים קושי בסקירת ארבעה מדורי לב של העובר, ולכן: "מופנית לרופא המטפל לשקול ביצוע אקו לב עובר בנפרד במידה והריון הינו בר סיכון גבוה מבחינת אבחון טרום לידתי" (נספח י’ לתצהיר התובעת). המלצה זו נותרה כ"קול קורא במדבר": איש מרופאי הנתבעת, ובכלל זה הנתבע, לא התייחס אליה.



ה. ביום 6.6.96 (שבוע 22 להריון) הגיעה התובעת שוב לביקור בטיפת חלב, ואז נרשם מפיה, על-ידי האחות אקיאן, כי הנתבע קבע שאין צורך במעקב במרפאה סיכון גבוה, שכן המעקב התנהל אצלו (ראה תת-פרק 6 להלן). בכרטיס המעקב של טיפת חלב (ת/2) נרשמו תוצאות בדיקת האולטראסאונד שבוצעה ביום 27.5.96, וכן נרשם על ידי אקיאן: "הומלץ ביצוע אקו לב עובר הופנתה לד"ר יניב (הנתבע) לקבל הפניה לכך" (אקיאן בעמ’ 86). התובעת ניגשה לקופת חולים, אך הנתבע לא נמצא באותה עת; לכן פנתה לד"ר פייגנבאום, אך הוא הפנה אותה לבדיקת אולטראסאונד נוספת (עדותה בעמ’ 48-47).

ו. ביום 20.6.96 חשה התובעת ברע, אושפזה בבית חולים "ברזילי" ושוחררה באותו יום (נספח י"א).

ז. ביום 7.7.96 הגיעה התובעת לבדיקה אצל הנתבע, אך שוב נאמר לה שהוא במילואים (עמ’ 5 לתצהירה). לפיכך, קיבלה אותה ד"ר מירלה סידרר, כפי שעולה מכרטיס הרישום של קופת חולים הנתבעת (נספח י"ד לתצהיר התובעת).

ח. ביום 11.7.96 (שבוע 27 להריון) הגיעה התובעת שוב לקופת החולים הנתבעת, והיא העידה כי כפי הנראה הנתבע לא היה שם, ולכן מי שקיבל אותה היה ד"ר דויד פייגנבאום, אשר שלח אותה לבדיקה נוספת של אולטראסאונד (נספח י"ב לתצהיר התובעת). הוא רשם בטופס ההפניה בשורה המתייחסת לאבחנה מוקדמת: "בהריון. Defect? לב של תינוק" (נספח י"ב לתצהיר התובעת). הואיל ופייגנבאום לא העיד במשפט, לא ניתן היה לברר מה הביא אותו לרשום אבחנה מוקדמת זו המתייחסת לחשד למום בלב העובר. אך העובדה היא שהחשד של ד"ר פייגנבאום היה מוצדק: העובר אכן נולד עם מום לב, האופייני לתסמונת דאון (חוות דעתו של פרופ’ שנקר, עמ’ 3).

התובעת אכן ביצעה באותו יום את בדיקת האולטראסאונד הנוספת שבה נצפו 4 מדורי לב וצורפה תמונה. עם זאת נרשם בטופס תוצאות הבדיקה: "במידה וקיים חשד למום לב ממליץ על אקו לב עובר" (נספח י"ג לתצהיר התובעת). גם המלצה זו של רופא האולטראסאונד לבצע בדיקת אקו-לב, כמו גם קודמתה מיום 27.5.96, לא נשקלה על ידי הנתבע, או איש מרופאי הנתבעת, אף כי ברור כי לו נעשתה היו מומיו של הילד, ותסמונת הדאון בה הוא לוקה, מתגלים מבעוד מועד.

באותו יום (11.7.96), ביקרה התובעת גם בטיפת חלב (ת/1 עמ’ 14). בטופס נרשם כי הגיעה באיחור, והתעקשה להיבדק רק על ידי האחות אקיאן, וכי לא ניתן היה לתאם עמה תור נוסף בתוך שלושה ימים ממועד הביקור הנ"ל, והיא הוזמנה ליום 21.7.96. עוד נרשם באותו ביקור כי התובעת היתה כעוסה מאוד, וסרבה להישאר לבדיקות למרות ההסברים על חשיבות המעקב. הרישום דלעיל נעשה על ידי אחות כלשהי שלא העידה, ולא על ידי אקיאן (עדותה בעמ’ 87), ולפיכך תוכן הדברים איננו קביל (ראה התנגדות ב"כ התובעים בעמ’ 86). לעומת זאת, אקיאן העידה על כך שרשמה ביום 4.9.96 כי התובעת לא הגיעה לטיפת חלב, אף כי נאמר לה שיש צורך במעקב לעיתים תכופות יותר (ת/1 עמ’ 14 ואקיאן 87). אקיאן הסבירה כי רשמו זאת משום שבשלב זה של ההריון מקובל להגיע לביקורת כל שבועיים, והתובעת לא עשתה כן "כמו שהרבה נשים לא מקפידות להגיע למעקב".

ט. ביקורה הבא של התובעת בקופת החולים הנתבעת היה ביום 23.7.96 אצל הנתבע, ועל כך אין מחלוקת, שכן בדיקה זו נרשמה בכרטיס קופת החולים (נספח ט"ו(2) לתצהיר התובעת), שהנתבע חתום עליו. באותה עת היתה התובעת בשבוע ה- 29 להריונה. באותו יום ביקרה התובעת גם בטיפת חלב עם תוצאות בדיקת האולטראסאונד החוזר (מיום 11.7.96) שבו נצפו מדורי הלב (ת/1 עמ’ 14).

21. לאחר ביקורה של התובעת אצל הנתבע ביום 23.7.96, היו ביקוריה והבדיקות שערכה כדלקמן:

א. ביום 28.7.96 הפנה הנתבע את התובעת לבדיקת אולטראסאונד נוספת, כשהתובעת בשבוע ה- 30 להריונה, והבדיקה נראתה תקינה (נספחים טז’-יז’ לתצהיר התובעת בעמ’ 6 לתצהירה, וכן עמ’ 49 לעדותה).

ב. ביום 21.8.96 הגיעה התובעת לבדיקה שגרתית נוספת אצל הנתבע, כשהיא בשבוע ה- 33 להריונה. באותו יום היא ביקרה גם בטיפת חלב והתלוננה על כאבים (עמ’ 50 לעדות התובעת). הנתבע רשם באותו יום בכרטיס טיפת חלב (נספח טו’2 לתצהיר התובעת) את תוצאות הבדיקה, והוסיף: "במידה והכאבים יתגברו תפנה מיד לחדר לידה" (עמ’ 50).


הנתבע טען בתצהירו (סעיף 19) כי התובעת הגיעה אליו באותו יום ללא תוצאות בדיקת האולטראסאונד שביצעה כחודש קודם לכן על-פי הפנייתו, וכי הוא הפנה אותה לחדר מיון, והמליץ לה להגיע כעבור שבוע עם תוצאות בדיקת האולטראסאונד. גירסה זו לא הוצגה לתובעת בחקירתה הנגדית כאשר נשאלה על בדיקה זו (עמ’ 50), ומרישום הדברים על-ידי הנתבע ברור שהוא לא המליץ לה לגשת למיון, אלא שהמליץ לה לגשת לחדר לידה רק אם הכאבים יתגברו. התובעת לא הלכה לחדר מיון, אך היא לא נשאלה אם היו לה כאבים שהצדיקו זאת (עמ’ 50).

ג. ביום 4.9.96 הגיעה התובעת לבדיקה נוספת אצל הנתבע בהיותה בשבוע ה- 35 להריונה, והנתבע הפנה אותה לבדיקת אולטראסאונד נוספת. גם בבדיקה זאת טוען הנתבע בתצהירו (סעיף 20) כי התובעת לא הביאה תוצאות בדיקת האולטראסאונד מיום 28.7.96, אלא רק מסרה לו בעל פה שהעובר מצוי במצג עכוז. התובעת טוענת בתצהירה ובעדותה כי כל תוצאות האולטראסאונד היו מצורפות תמיד לכרטיס טיפת חלב שליווה אותה בכל פגישה עם הנתבע (עמ’ 7 לתצהירה, ועמ’ 51 לעדותה). הנתבע רשם באותו יום בכרטיס טיפת חלב המלווה את התובעת (טו’2 לתצהירה): "35 שבועות רחם מתאים דופק פלוס תביא תשובת אולטראסאונד שבוע 30 ותופנה לאולטראסאונד חוזר עקב מצג עכוז בשבוע 30" (עמ’ 50). מכאן עולה כי בדיקת האולטראסאונד של השבוע ה- 30 לא היתה כנראה בידי התובעת בעת בדיקה זו, אך לכך אין כל חשיבות לענייננו, שכן בבדיקה זו לא התגלה דבר חריג. עוד יש לציין כי ביום 4.9.96 לא הופיעה התובעת בטיפת חלב (ראה ת/1 עמ’ 14). היא הסבירה כי כיוון שנבדקה באותו יום על-ידי הנתבע לא לא מצאה צורך ללכת גם לטיפת חלב (עמ’ 52).

ד. ביום 10.9.96 הגיעה התובעת שוב לבדיקה אצל הנתבע, כשהיא בשבוע ה- 36 להריונה, והופנתה לבדיקת אולטראסאונד נוספת כדי לבדוק את משקל העובר ומצגו (התובעת בעמ’ 52, נספח יח’ לתצהירה ורישום הנתבע בכרטיס טיפת חלב של התובעת נספח טו’2 לתצהירה).
ה. התובעת ביצעה את בדיקת האולטראסאונד עליה הורה הנתבע ביום 16.9.96, בהיותה בשבוע ה- 37 להריונה, והבדיקה נראתה תקינה פרט לכמות מועטה של מי שפיר, ולכן הופנתה לברור בחדר לידה (נספח יט’ לתצהירה). התובעת העידה כי ניגשה עם תוצאות הבדיקה אל הנתבע, אף כי אין שום רישום על כך, והוא אמר לה לגשת לבית החולים (עמ’ 52).
בכרטיס טיפת חלב המלווה את התובעת נרשם שהתובעת היתה אצל הנתבע ביום 10.9.96, או ביום 16.9.96 (המספר איננו ברור), אך כיוון שכתוב שבוע 36 נראה שהפגישה היתה ביום 10.9.96, כפי שטוען הנתבע. התובעת ניגשה לבדיקה בבית החולים "ברזילי", בה נמצא מיעוט קל של מי שפיר והיא לא קיבלה כל הנחיות נוספות (תצהירה עמ’ 7, ונספח כ’).

ו. ביום 22.9.96 נולד הילד כשהוא לוקה בתיסמונת דאון ומום בלב.

3. טענת הנתבעים כי התובעת לא הופיעה לבדיקות אצל הנתבע תקופה ממושכת

22. הנתבע טען בעדותו כי בעת ביקורה של התובעת אצלו בהיותה בשבוע ה- 16 להריונה, ביום 23.4.96, הוא המליץ לה לשוב למרפאתו עם בדיקות רוטינה הנעשות בהריון, וזאת לצורך מעקב ועל מנת לשקול ביצוע בדיקות נוספות לרבות בדיקת מי שפיר. אך לטענתו התובעת הגיעה אליו בפעם הבאה רק ביום 23.7.96, בהיותה בשבוע ה- 29 להריונה, ואז כבר לא ניתן היה לבצע בדיקת מי שפיר, אלא רק בדיקת אולטראסאונד שהוא אכן היפנה אותה לעשות (סעיף 9 לתצהירו). הנתבע אמר בעדותו: "נכון, רצף בדיקות קיים, אבל אני לא בתמונה" (עמ’ 71). הוא טען כי לא נתקל במקרה שכזה, שכן בדרך כלל האישה בוחרת רופא מטפל, וחוזרת אליו בכל פעם נוספת עם התוצאות (עמ’ 59, 69, 93, 97).

23. התובעת, לעומת זאת, טוענת כי לאחר שהיתה אצל הנתבע ביום 23.4.96, היא ביקרה פעמים נוספות בקופת חולים הנתבעת עד לביקורה אצל הנתבע ביום 23.7.96. בחלק מהביקורים בתקופה זו קיבל אותה הנתבע, אף כי לא רשם דבר בכרטיסה (עדותה בעמ’ 49). בפעמים האחרות הוא פשוט לא היה בקופת החולים, ונאמר לה שהוא במילואים או חולה; לכן היא נכנסה לרופאים אחרים, שאף נתנו לה הפניות לבדיקות שונות (תצהירה בעמ’ 4-5, ועדותה בעמ’ 54). התובעת העידה כי הנתבע היה זה שהפנה אותה לבדיקת אולטראסאונד ביום 16.5.96, בהיותה בשבוע ה- 19 להריונה, אף שמסמך ההפניה לא נמצא (עמ’ 44, 47). לדבריה, הנתבע גם קיבל את התובעת עם תוצאות בדיקה זו מיום 16.5.96, והפנה אותה לבדיקה חוזרת בביה"ח "ברזילי" ביום 27.5.96, אף כי גם כאן לא נמצאו מסמכי ההפניה (עמ’ 45, 47). כמו כן ניגשה התובעת אל הנתבע עם תוצאות בדיקת האולטראסאונד מיום 11.7.96, בה הומלץ (פעם השניה) לשקול אקו-לב לעובר (עמ’ 48-49).

הנתבע לא סתר את טענתה של התובעת כי בחלק מן התקופה הנ"ל היה במילואים או חולה, ואין סיבה שלא להאמין לתובעת, שהרי גם לדברי האחות אקיאן היא העדיפה את הנתבע על פני רופאים אחרים, ובחרה בו כרופא מטפל. בנוסף, כפי שיבואר להלן, לא ניתן להסתמך על הרישומים של הנתבע, שהוכחו כחסרים ומרושלים (ראה פרק ג’ להלן). לכן אני מקבל את עדותה המהימנה של התובעת כי ביקרה אצל הנתבע בתקופה שבין יום 23.4.96 ויום 23.7.96, כולל שני ביקורים במחצית השניה של חודש מאי 1996,וכי ביקורים אלו לא נרשמו על ידו.

24. סיכום ביניים של הראיות שפורטו לעיל, מלמד כי אין בסיס לטענה של הנתבעים כאילו התובעת "נעלמה" ונמנעה מלבוא לבדיקות לצורך מעקב אחר הריונה. הנתבע עצמו אישר כי קיים "רצף בדיקות" בהריון נשוא התביעה (עמ’ 71). התובעת ביקרה בתקופה שבין שני ביקוריה הרשומים אצל הנתבע (23.4.96 עד 23.7.96) הן בטיפת חלב והן בקופת החולים הנתבעת, נשלחה לבדיקות וביצעה אותן. התובעת לא ביצעה בדיקות אלו על דעת עצמה, ולא היתה יכולה לבצען אלא אם כן הופנתה לצורך כך על ידי קופת החולים הנתבעת, אליה השתייכה התובעת, או על ידי הנתבע או רופא אחר של הנתבעת.

25. מכל האמור לעיל עולה, ראשית, שאין כל בסיס לטענה של הנתבעים כאילו הזניחה התובעת את הטיפול בהריונה, ונמנעה מלבוא לבדיקות מעקב אצל הנתבעים.

שנית, אין כל בסיס לניסיון הנתבעים להתנער מאחריותם לטיפול בתובעת, ולהטיל את האחריות על טיפת חלב, כאשר הוכח שהתובעת ביצעה את כל הבדיקות בהפניה של קופת חולים הנתבעת, וביצעה מעקב אצל רופאיה של הנתבעת.

שלישית, אכן אין רישום של ביקורי התובעת אצל הנתבע מיום 23.4.96 ועד יום 23.7.96. אך ככל שמדובר בקופת החולים הנתבעת - התובעת טופלה על ידי רופאיה השונים, ואני מאמין לתובעת שהסיבה לכך היא אך ורק היעדרותו של הנתבע מן המרפאה בחלק מן המקרים בהם הגיעה לביקור. התובעת העידה כי היא בחרה בנתבע כרופא המטפל, משום שהכירה אותו קודם לכן, ואף התייעצה עמו באופן פרטי, וטענה זו נתמכת בעדותה של אקיאן וברישום שעשתה בכרטיס טיפת חלב. לכן אינני מקבל את טענתו של פרופ’ בליקשטיין, כי התובעת נהגה במקרה זה ב"סופר מרקטיזם", כאשר פנתה כל פעם לרופא אחר. גם פרוט הבדיקות של התובעת אצל הנתבע מחזק את המסקנה שהנתבע היה הרופא המטפל בתובעת. בסך הכל היא היתה אצל הנתבע 5 פעמים שאינן שנויות במחלוקת, ופעמים נוספות שלטענת התובעת לא נרשמו על-ידי הנתבע.
מאמין אני לתובעת כי בתקופה הנ"ל היא ביקרה לא רק אצל רופאים אחרים של הנתבעת, כי אם גם אצל הנתבע; אלא שכמפורט להלן, הנתבע לא היה מנהל רישום מסודר של הביקורים אצלו. לכן לא ניתן לסמוך על טענתו כאילו התובעת "נעלמה" ולא חזרה אליו עד ליום 23.7.96.

בסיכומי הנתבעים נטען כי פרופ’ שנקר העיד, כביכול, שלא ניתן לדעת מי היה הרופא המטפל במקרה זה. טענה זו איננה מדויקת. פרופ’ שנקר אמר, בנימה של ביקורת, כי נוצר מצב בו ישנה "אישה בסיכון גבוה שכלל לא ברור מי הרופא המטפל". פרופ’ שנקר נזהר בדבריו משום שלא ידע מי ועל סמך מה רשם בכרטיס טיפת חלב שהרופא המטפל הוא הנתבע, אך לבסוף אמר (על סמך הרישומים): "הייתי חושב שד"ר יניב הוא המטפל" (עמ’ 30-29). על סמך עדות התובעת, ועל סמך עדותה של אקיאן, ניתן לקבוע ללא קושי כי הרופא המטפל היה הנתבע, וכי התובעת הלכה אליו בכל פעם שניתן היה למצאו במרפאה.

סיכומה של נקודה זו: אין כל בסיס לטענת הנתבעים כי בדיקות שהיו צריכות להיעשות לתובעת, לצורך גילוי מומיו של העובר, לא נעשו בשל רשלנותה היא. טענה זו מקוממת: לא זו בלבד שהנתבעים התרשלו כאשר נמנעו מלבצע את הבדיקות הנחוצות בתובעת, ובכך הביאו להולדתו של ילד הסובל מתסמונת דאון ומומים קשים אחרים, אלא שהם גם מנסים להטיל את האחריות לכך על אם הילד - התובעת.

4. תקינות הרישומים שביצעו הנתבעים לגבי הריונה של התובעת

26. האחות אקיאן העידה כי יש כרטיס טיפת חלב שנשאר אצלם, ויש כרטיס טיפת חלב שנמסר לאישה, והוא צמוד אליה כאשר היא מגיעה לבדיקות אצל הרופאים השונים, כולל בחדר לידה. בכרטיס האישה רשומות כל תוצאות הבדיקות שהיא עוברת, וכן רישום ביקוריה אצל הרופאים, וזה הטופס שצורף כנספח ט"ו(2) לתצהיר התובעת (אקיאן בעמ’ 82-82). הכרטיס שנותר בטיפת חלב, ונקרא "רשומת מעקב קדם לידתי", הוגש כמוצג ת/2. כאשר הוחלף הטופס הועתק כרטיס זה לכרטיס חדש שנקרא "רשומת אשה הרה", שהוגש כמוצג ת/1 (אקיאן בעמ’ 82-83). אקיאן הסבירה כי בכרטיס המלווה את האשה, קיימים רישומים הן של טיפת חלב והן של רופאי קופת החולים המטפלים באשה, וכדבריה: "כשהיא מגיעה אצלנו אנו רושמים וכשהיא מגיעה לרופא קופת חולים הוא רושם... הכרטיס של האישה שנדע מה הרופא רשם וזה מיועד לחדר לידה או לכל מעקב שלא יהיה, כל האינפורמציה רשומה שם" (עמ’ 82).

הכרטיס המלווה את האשה צורף כנספח ד’1-3 למוצגי הנתבעת, ואכן ניתן לראות כי רופאי קופת החולים, כולל הנתבע ביום 23.7.96, רשמו בו את תמצית ביקוריה של התובעת, אך לא את כולם. למשל, הביקור של התובעת אצל הנתבע ביום 23.4.96, שאין מחלוקת לגביו, לא נרשם על ידו, וכך גם לא נרשמו הביקורים אצל ד"ר פייגנבאום ביום 22.4.96 ו- 11.7.96 והביקור אצל ד"ר סידרר ביום 7.7.96. אקיאן הדגישה שהכרטיס שנמצא אצל האשה הוא הכרטיס המעודכן ביותר, משום שהכרטיס שנמצא בטיפת חלב לא כוללת את הרישומים של הרופא המטפל. לכרטיס זה, המלווה את האישה לכל מקום, מצרפת אחות טיפת החלב את כל הבדיקות והמעקבים שעשתה, כולל מעקבי לחץ דם, בדיקות שתן ואולטראסאונד; האחות מסדרת את הכרטיס על כל צרופותיו בכל פעם שהאשה מגיעה לטיפת חלב (עמ’ 82).

27. פרופ’ בליקשטיין, המומחה מטעם הנתבעים המנהל מרפאה פרטית, אישר כי הוא נוהג לרשום את הביקורים של הנשים המגיעות אליו הן בכרטיסו והן בכרטיס טיפת חלב, וכי מצב שבו פעולות רבות שלא נרשמות בכרטיס קופת חולים או בכרטיס טיפת חלב - איננו תקין (עמ’ 118). אך הוא טען כי בד"כ נוהגים לרשום את הביקורים בכרטיס טיפת חלב, שהוא "התיק של האשה", עמו היא הולכת לכל מקום (עמ’ 118). טענה זו סותרת את עדותה של אקיאן, ואף את הפרקטיקה של פרופ’ בליקשטיין עצמו, ואינני מקבל אותה. לא ניתן לעשות צרוף של רישום טיפת חלב עם רישום קופת-חולים, כפי שנרמז מתשובתו של פרופ’ בליקשטיין (עמ’ 121). זאת ועוד, כפי שעולה מן הראיות גם הרישום בכרטיס טיפת חלב היה חלקי ביותר, כך שלא ניתן לטעון שהנתבע, שהיה הרופא המטפל בתובעת, קיים את חובת הרישום על ידי מילוי כרטיס טיפת חלב.


28. בכרטיס קופת החולים הנתבעת נרשמו בכל תקופת ההריון אך ורק ביקוריה בימים 16.1.96, 23.4.96 ו- 7.7.96 (נספח י"ד2 לתצהיר התובעת). כך למשל אין זכר בכרטיס זה לביקור של התובעת אצל הנתבע ביום 23.7.96, וגם אין כל זכר להפניות לבדיקות השונות שביצעה התובעת, ואף לא לתוצאות אותן בדיקות. חלק מדברים אלו נרשם בכרטיס טיפת חלב הנותר בטיפת חלב (ת/1 ו-ת/2), או בכרטיס טיפת חלב שנמצא אצל האשה (נספח טו2 לתצהיר התובעת), אך לא בכרטיס קופת החולים הנתבעת, ולא בתיקה הרפואי הדל-עד-מאוד של התובעת אצל הנתבע, שצורף כנספח ג’ למוצגי הנתבעים, וכולל רק את שלושת הביקורים הנ"ל, שרק אחד מהם היה אצל הנתבע.



29. הנתבע אישר כי כל ביקור בקופת חולים חייב להיות רשום בכרטיס קופת חולים, לאחר שקודם לכן ניסה לומר כי די בכך שהרישום נעשה באחד משני הכרטיסים: כרטיס קופת חולים או כרטיס טיפת חלב (עמ’ 72). הנתבע טען כי הואיל והתובעת ביקרה אצל רופאים שונים בקופת החולים הנתבעת, כל אחד מהם רשם את הביקור בכרטיסו (עמ’ 72-73). לטענה סתמית זו לא הובאה ראיה כלשהי על ידי הנתבעת, אך בכל מקרה רישום רציף חייב להיות אצל הרופא המטפל, קרי: הנתבע, ולכל הפחות בכרטיס טיפת חלב המלווה את האשה, מה שלא היה במקרה זה. כמו כן נאלץ הנתבע להודות כי ההפניות לביצוע האולטראסאונד לא נרשמו בכרטיס קופת חולים, גם כאשר הפניות אלה בוצעו על ידי קופת חולים, וכך הוא הדבר גם לגבי בדיקות שהתובעת נשלחה אליהן (עמ’ 73). מעל ומעבר לכל אלו, הודה הנתבע כי גם הביקורים שהתובעת עשתה אצלו ביום 23.7.96 וביום 21.8.96, לא נרשמו על ידו בכרטיס התובעת שאצלו (עמ’ 73).

זאת ועוד: הביקורים שנרשמו בכרטיס קופת חולים, לא נרשמו בכרטיס טיפת חלב המלווה את האשה, בניגוד לנוהג העולה מעדותה של אקיאן (עמ’ 82). כמו כן לא נרשמו בכרטיס טיפת חלב שליווה את התובעת רוב בדיקות האולטראסאונד שנעשו, וחלק מהביקורים שעשתה אצל רופאי קופת החולים (הכרטיס הוא נספח ט"ו2 למוצגי התובעת). הנתבע הודה כי בדיקת האולטראסאונד של סקירת המערכות אכן לא רשומה בכרטיס, אף כי חשוב שתהא רשומה (עמ’ 77).

30. לנוכח מכלול הראיות דלעיל, נאלץ הנתבע להודות: "להגיד לך שזה בסדר שזה לא נרשם גם בכרטיס קופת חולים וגם בכרטיס טיפת חלב - אני לא אומר שזה בסדר, אבל היו מצבים כאלה" (עמ’ 76). הוא הסביר כי לעיתים המזכירה איננה מביאה לרופא המטפל את התיק של האשה, או שהאשה מגיעה ללא תור, אך הודה: "אנו צריכים לדאוג שכשהיא מגיעה כרטיס קופת חולים יהיה אצלנו" (עמ’ 76). עוד אמר הנתבע:"אם האשה מגיעה ללא תור היא נכנסת ובמידה והיא בהריון יש לנו כרטיס טיפת חלב ושם אנו רושמים. כי עכשיו לך תוציא את כרטיס קופת החולים... זה לוקח זמן להביאו. מזכירה צריכה להביא כרטיס זה וזה. זה עוצר את כל הטיפול בפציינטית כי אני צריך לחכות עד שיביאו את הכרטיס מהמזכירות (עמ’ 77). דברים אלו משתלבים כדבעי בטענתה של התובעת, כי ביקוריה אצל הנתבע היו קצרים ביותר: הוא מיהר לסיים את הפגישה, לא עיין בבדיקות וגם לא רשם דבר (תצהירה בעמ’ 7-8).



אין מקום לקבל את תירוציו של הנתבע: הרופא המטפל חייב להיות מעודכן בכל פרטי ההריון, ולא ייתכן שסיבות בירוקרטיות מן הסוג שציין ימנעו זאת. הנתבעים היו חייבים להנהיג שיטת עבודה שתאפשר לרופא המטפל לראות את כל תוצאות הבדיקות כאשר הוא מקבל את האשה, אם באמצעות מחשב ואם בדרך אחרת.

יש להדגיש כי אין מדובר במחדל של רישום גרידא, שהרי מחדל זה הביא למחדל חמור בהרבה, דהיינו: הנתבע ושאר רופאי הנתבעת שטיפלו בתובעת עשו זאת מבלי שהיו מעודכנים במהלך ההריון ובתוצאות הבדיקות שעשתה. רק כך ניתן להבין את התעלמותם המוחלטת מהמלצות רופאי האולטראסאונד, בשתי בדיקות נפרדות, לשקול בדיקת אקו-לב לעובר, ואת העובדה שאיש מן הרופאים שטיפל בתובעת לא שקל את האפשרות של בדיקת מי-שפיר, חרף עברה המיילדותי. אלו הן שתי הבדיקות שהיו מגלות את מומיו של הילד טרם לידתו.

5. האם עיין הנתבע בכל הבדיקות שעברה התובעת?

31. התובעת טענה כי כאשר ביקרה אצל הנתבע ביום 23.7.96, ובכל ביקוריה האחרים, היו עמה כל תוצאות הבדיקות שעשתה, וכי היא הביאה אותם לנתבע (תצהירה עמ’ 6). היא הדגישה כי תמיד היה בידה תיק טיפת חלב הכולל את כל תוצאות הבדיקות והמעקבים. עדותה של התובעת נתמכת בעדותה של אקיאן, אשר העידה כי האחיות בטיפת חלב נהגו לצרף בצורה מסודרת לכרטיס טיפת חלב, המלווה את האישה בכל ביקוריה אצל הרופאים, את כל הבדיקות שעברה. אמנם העתקי הבדיקות לא נמצאו בטיפת חלב, אך אקיאן הדגישה כי המקור של הבדיקה מצורף לכרטיס המלווה את האישה (עמ’ 88).

הנתבע, לעומת זאת, טען כי לא הוא הפנה את התובעת לביצוע בדיקות האולטראסאונד שבתוצאותיהן נכללה ההמלצה לשקול ביצוע אקו-לב לעובר במידה וההריון הוא בסיכון גבוה. הוא טען כי לא היה מודע לבדיקות אלו, אך אם היה רואה אותן היה שוקל להפנות את התובעת לבדיקת אקו-לב (סעיפים 15-13 לתצהירו).

32. הנתבע העיד כי כאשר הגיעה אליו התובעת ביום 23.7.96 - "לא ידעתי שהיא עברה את כל בדיקות האולטראסאונד, היא באה עם כרטיס טיפת חלב ולא ראיתי את בדיקות האולטראסאונד" (עמ’ 69). כלום ניתן להאמין שהנתבע סבר שאישה בשבוע ה- 29 להריונה לא עשתה אף בדיקת אולטראסאונד, מה גם שמדובר באישה שבעברה הפסקת הריון בשל עובר עם מומים קשים? ברור כי גרסה זו היא בלתי סבירה לחלוטין. הרי הנתבע היה זה ששלח את התובעת לבדיקת אולטראסאונד ביום 23.4.96, וכיצד זה יתכן שהוא לא ידע על בדיקות האולטראסאונד שהיא עברה? לנוכח תהיה זו נשאל הנתבע על-ידי בית המשפט כיצד יתכן שלא ידע על בדיקות האולטראסאונד הקודמות שביצעה התובעת, ואז הסתבך בדבריו וסתר את גרסתו הקודמת, וכך יצאו הדברים מפיו:

"אני שלחתי אותה לבדיקת אולטראסאונד בשבוע ה- 16 והיא מסרה לי אז שיש דופק, כאמור, לא ראיתי את הבדיקה בעיניים היא לא הביאה אותה, כשהיא באה אלי בשבוע ה- 29. לא ידעתי שהיא עשתה בדיקות אולטראסאונד אחרות. זה לא שלא ידעתי, שאלתי אותה וידעתי שהיא עשתה אותן רק כשהיא באה אלי בשבוע ה- 29, אבל לא היה לה את הבדיקות... ביקשתי שהיא תביא את התשובות, כדי שאני אראה אותן. היא לא הביאה אותן".

מכאן ברור שהנתבע נאלץ לחזור בו עד מהרה מן הטענה שלא ידע על בדיקות האולטראסאונד, ונסוג לקו הגנה צנוע יותר, לאמור: הנתבעת לא הראתה לו את הבדיקות, גם לאחר שביקש זאת. לא ניתן להאמין לגירסה מופרכת זו, אשר מנסה להציג את התובעת כאישה חסרת אחריות המתעלמת מדברי רופאיה.
33. זאת ועוד, לאחר הביקור של התובעת אצל הנתבע ביום 23.7.96, היא שבה אליו לשלושה ביקורים נוספים בימים 21.8.96, 4.9.96 ו- 10.9.96, ואין זה סביר כי בכל הביקורים האלה הופיעה התובעת ללא הבדיקות. הן התובעת והן האחות אקיאן העידו כי כל הבדיקות משודכות לכרטיס טיפת החלב, שהנתבע מעיד כי היה ברשותה של התובעת (הוא אמר: "היא באה עם כרטיס טיפת חלב"). מכרטיס טיפת חלב עולה שהאחיות שם היו מודעות ואף רשמו את תוצאות בדיקת האולטראסאונד בה הומלץ על בדיקת אקו-לב עוברי (ת/2). לכן אין כל סיבה לקבל את עדותו של הנתבע שהבדיקות שעברה התובעת לא היו בידי התובעת בעת ביקוריה אצלו.
34. הנתבע טען כי התובעת לא הציגה בפניו את תוצאות הבדיקות השונות שעשתה עובר לביקורה אצלו ביום 23.7.96, וכי נודע לו אודותיהם רק לאחר הגשת התביעה (ס’ 12 לתצהירו). קשה להאמין שרופא המטפל באישה בהריון, אשר יעץ לה להיות במעקב אצלו במקום במרפאת סיכון גבוה, יקבל אותה לבדיקה מבלי שיראה תוצאות בדיקת חלבון עוברי, ובדיקות אולטראסאונד שעשתה. אינני מאמין לנתבע בנקודה זו, ואני מעדיף ללא היסוס את עדותה המהימנה של התובעת כי כל תוצאות הבדיקות היו בידיה כאשר הגיעה אליו ביום 23.7.96 ובביקוריה האחרים אצלו. אני גם מאמין שהתובע עיין בבדיקות אלו.
אולם טענתו של הנתבע כי לא ראה את הבדיקות, תמוהה ביותר, כשלעצמה, גם לו היתה נכונה: לא המטופלת צריכה להציג לרופא ביוזמתה את תוצאות הבדיקות שעברה, אלא שהרופא מחויב לבקש את הבדיקות ולעיין בהם כאשר היא מגיעה אליו. דבר זה נכון שבעתיים כאשר מדובר באישה בעלת עבר מיילדותי כמו זה של התובעת, שהנתבע החליט כי תהיה אצלו במעקב במקום במרפאת סיכון גבוה. וכך אמר בענין זה פרופ’ שנקר, בעמ’ 13-14:

"ההריון הוא הריון שנמשך וידוע שהאישה בעצם צריכה היתה להישלח לבדיקות, וגם הלכה לבדיקות מיוחדות, כדי לשלול אפשרות שהילד נושא מום. לכן כשמישהו מגיע באותו תהליך הריון לבדיקה חוזרת לכל הפחות הרופא בזמן הנתון שבדק את האישה צריך היה לדעת אם הבדיקות נעשו ומה היו תוצאותיהן, אני לא אומר מה הטיפול, אלא מה תוצאותיהן ולפי זה להחליט את הגישה הרפואית. הוא צריך היה לדעת שבדיקות אלה צריך היה לעשות, על כך אין מחלוקת, אבל ברגע שהיא הגיעה בשלב מסוים כלשהו... היה חייב לדעת אם עשתה בדיקות ואם עשתה בדיקות מה התוצאות שלהן כי זה קובע המשך טיפול... בוודאי שרופא שמנהל מעקב אחר הריון בסיכון גבוה, בכל שלב צריך לדעת מה קורה, אחרת אין צורך ללכת לבדיקה רפואית.

חובתו של הנתבע כרופא המטפל היתה לדרוש מן התובעת להביא ללא דיחוי את הבדיקות בטרם יחליט על המשך הטיפול הראוי. התירוץ האומלל של הנתבע שהמזכירה לא הביאה את התיק, או שהמטופלת לא הביאה את הבדיקות, איננו יכול להתקבל מפי הרופא המטפל באשה ההרה - בוודאי לא במקרה בו מדובר בהריון בסיכון גבוה, לאור עברה של התובעת. ניתן רק לתמוה כיצד יכול היה הנתבע לטפל בתובעת בהעדר תמצית מעקב מסודרת הכוללת את כל ביקוריה אצל הרופאים השונים, ובלא שהיו בידיו תוצאות הבדיקות אליהן נשלחה. הרבה יותר סביר להניח שתוצאות הבדיקות היו בידי הנתבע, כפי שהעידה התובעת, ושהנתבע אף עיין בהם. כיום הוא מנסה להרחיק עצמו מידיעת תוצאות הבדיקות, מכיוון שאין הוא מסוגל להסביר מדוע התעלם מן ההמלצות לשקול בדיקת אקו-לב עוברי, ונמנע מלייעץ לתובעת לבצע בדיקת מי-שפיר.

הנתבע עצמו העיד כמה חשוב לראות את הבדיקות, ואינני מאמין לו שהוא דרש לראות את הבדיקות, אך התובעת לא הביאה אותם (עדותו בעמ’ 70-69). הנתבע אמר בעדותו על ביקורה של התובעת אצלו ביום 23.7.96: "ידעתי שהיא עשתה את כל הבדיקות, מסרה שהן בסדר, אמרתי שתעשה בדיקת אולטראסאונד ותחזור עם הכל" (עמ’ 71).

רופא סביר איננו רשאי להסתמך על אינפורמציה שהמטופל מוסר לו לגבי תוצאות בדיקות שביצע מבלי לעיין בהן, וסביר מאוד להניח שהנתבע אכן עיין בהן.


35. הנתבעים גם טוענים כי הנתבעת ביצעה בדיקות שלא בהפניה של הנתבע, ולא חזרה אליו עם הבדיקות. אך אין כל רלבנטיות לכך שבדיקת חלבון עוברי בוצעה בהפניית טיפת חלב (אקיאן בעמ’ 88 והנתבע בעמ’ 100), או שאין כל רישום על כך שחלק מבדיקות האולטראסאונד נעשו בהפניה של הנתבע (עדותו בעמ’ 69, 73).

מבחינת הנתבעת, אין זה משנה מי הרופא שקיבל את התובעת בכל פעם, ומי הפנה אותה לביצוע הבדיקות. הנתבעת אפשרה את המצב שבו התובעת פנתה לרופאים שונים בקופה, והיתה צריכה להנהיג שיטת עבודה שתחייב תאום בין הרופאים. מבחינת הנתבע, אין זה משנה האם הוא אישית הפנה אותה לבדיקות אולטראסאונד או בדיקת חלבון עוברי. הנתבע היה הרופא המטפל בתובעת, וכאשר היא הגיעה אליו היה עליו להתעדכן בכל הבדיקות שביצעה בהעדרו, ולהחליט על המשך הטיפול בהתאם לבדיקות שבוצעו עד לאותה עת.

36. סיכומו של דבר: אינני מקבל את טענת הנתבע כי לא ראה את הבדיקות שביצעה הנתבעת כאשר הגיעה אליו לביקור שנרשם על ידו ביום 23.7.96, או לביקורים קודמים שלא נרשמו על ידו. הנתבע גם לא רשם הערה בענין זה בכרטיס טיפת חלב (נספח טו’2 בתצהיר התובעת). בדיקת האולטראסאונד היחידה שהנתבע רשם שהתובעת צריכה להביא לו (בביקורה ביום 4.9.96) היא זו שבוצעה ביום 28.7.96, ואשר אין לה חשיבות מיוחדת לנושא הרשלנות הנדון בתביעה זו. ההמלצה לשקול ביצוע אקו-לב לעובר, אם ההריון הוא בסיכון גבוה או יש חשד למום בלב העובר, היתה כלולה בבדיקות האולטראסאונד מיום 27.5.96 ומיום 11.7.96, ולגבי אלו אין כל סיבה לקבל את טענת הנתבע שהוא לא ראה אותן. אם לא ראה אותן - התרשל בכך שטיפל בתובעת בלי לראותן, מה שמתקשר לטענתה של התובעת כי הנתבע לא טרח לעיין בבדיקות כאשר באה אליו, ובדרך כלל גם לא רשם דבר.

מבחינת הנתבעת, הרי שבכל מקרה מוטלת עליה האחריות הכוללת לטיפול בתובעת, באמצעות רופאיה השונים שטיפלו בה. לא נטען על ידי הנתבעת כי רופאיה האחרים לא עיינו בתוצאות הבדיקות של התובעת, או כי אלו לא היו בידה כאשר הגיעה לאותם רופאים.

השאלה העומדת להכרעה בתיק זה היא האם היה מקום להורות על עריכת בדיקת מי שפיר ובדיקת אקו-לב לעובר, שהיו מגלים את המום בעובר ומביאים להפסקת ההיריון. הוכח כי המסמכים והנתונים הדרושים לעניין זה היו מצויים בידי התובעת, מצורפים לכרטיס טיפת חלב שליווה אותה בכל ביקוריה אצל רופאי קופת החולים הנתבעת. השאלה היא מה היו הנתבעים אמורים לעשות עם מסמכים ונתונים אלו, ומה עשו בפועל.

6. הימנעות מסיווג ההריון כהריון בסיכון גבוה

37. האחות אקיאן רשמה במכתב ההמלצה שצורף לכרטיס טיפת החלב, כי יש לשקול מעקב בסיכון גבוה לאור העובדה שבהריון השני בוצעה הפלה עקב ציסטות ומומים על העובר. היא גם הסבירה כי לפי טופס "רשומת אישה הרה" של משרד הבריאות, בו מפורטים הקריטריונים להריון בסיכון גבוה, אחד הקריטריונים הוא מות עובר בעבר. לכן המליצה אקיאן על מרפאת סיכון גבוה, כפי שעשתה גם אחות טיפת חלב אחרת שקיבלה את התובעת בטיפת חלב (ראה סעיף 15 לעיל). אולם, התובעת לא נשלחה למרפאת סיכון גבוה, והריונה גם לא סווג על ידי הנתבע כהריון בסיכון גבוה.

38. בכרטיס טיפת חלב של התובעת נרשם: "לא תהיה בסיכון גבוה עפ"י המלצה של ד"ר יניב תהיה במעקב רק אצלו" (ת/2). כך העידה האחות אקיאן שרשמה את הדברים (עמ’ 84). כמו כן נרשם בכרטיס ביום 6.6.96: "הופנתה לסיכון גבוה אך בהמלצת ד"ר יניב אין צורך במעקב שם אלא רק אצלו". אקיאן הסבירה כי רשמה את הדברים משום שבפגישה קודמת עם התובעת, ביום 8.5.96, הפנתה את התובעת למרפאת סיכון גבוה, ובביקור ביום 6.6.96 אמרה לה התובעת כי לא הופנתה למרפאת סיכון גבוה לאור החלטת הנתבע כי היא תהיה במעקב אצלו (עמ’ 84). בטופס תוצאת בדיקת האולטראסאונד מיום 23.4.96, אליה הפנה הנתבע, נרשם בכותרת: "מעקב אחר הריון שאינו בסיכון" (נספח ו’).

לדברי אקיאן העדיפה התובעת שהמעקב ייעשה אצל הנתבע בקופת חולים, ולא אצל רופא בטיפת חלב. לו היתה מופנית למרפאת סיכון גבוה, השייכת לבית החולים, היה בודק אותה בכל פעם רופא תורן הנמצא שם באותו יום, ובנוסף היתה נמצאת במעקב אצל הנתבע שהיה הרופא המטפל של התובעת (עמ’ 82-83). אקיאן אישרה כי קורה לא אחת שהרופא המטפל מחליט לבצע את המעקב במקום המרפאה בסיכון גבוה (כך גם העיד הנתבע בעמ’ 91).
אך לדבריה המעקב במרפאת סיכון גבוה צמוד יותר, והאשה מופנית לבדיקות יותר ספציפיות, כמו למשל סקירת מערכות ממוקדת באיזור הראש, יעוץ גנטי, ועוד (עמ’ 84).

לאור כל אלו, מאמין אני לטענתה של התובעת (סעיף 3 לתצהירה ועדותה בעמ’ 42-43), כי הנתבע היה זה שהחליט שלא לשלחה למרפאת סיכון גבוה, ובמקום זאת להיות במעקב אצלו.

39. הנתבע הכחיש את טענת התובעת, הנתמכת בעדותה של אקיאן, כי המליץ לה להיות במעקב אצלו, במקום ללכת למרפאת סיכון גבוה (תצהירו סעיף 32). עם זאת, הנתבע אישר בעדותו: "אני כרופא שעבד במרפאת סיכון גבוה וניסיון של שנים יש מקרים שהחלטתי שאין צורך בסיכון גבוה שאני יכול לתת את כל הדרוש דרך הקופה כולל תדירות ביקורים גבוהה" (עמ’ 91, וסעיפים 32-33 לתצהירו). בהתייחסו לדבריה של אקיאן, אמר הנתבע כי אין בדיקה שהוא - כרופא מטפל בקופת חולים - לא יכול לבצעה דרך הקופה. אלא שלטענתו, הוא לא פגש את התובעת מאז השבוע ה- 16 ועד השבוע ה- 29 להריונה, ולכן הוא לא היה זה שהחליט להימנע מלשלוח אותה למרפאת סיכון גבוה (עמ’ 91). טענה זו אינה ברורה, שכן טענתה של התובעת היא שהנתבע החליט לוותר על מרפאת סיכון גבוה בביקורה אצלו ביום 23.4.96, בהיותה בשבוע ה- 16 להריונה, ואין מחלוקת שבמועד זה היא אכן ביקרה אצלו.

40. מן העובדות שפורטו לעיל, עולה כי הנתבע היה זה שהחליט שלא לסווג את הריונה של התובעת כהריון בסיכון גבוה, למרות המלצתן של שתי אחיות שונות בטיפת חלב, בשני מועדים שונים, לשקול סיווג שכזה, לאור עברה המיילדותי של התובעת. לאור הממצאים העובדתיים הנוגעים להריון השני, וכיוון שלא ניתן היה לשלול את האפשרות הממשית כי העובר בהריון השני היה פגוע בתסמונת דאון - היה על הנתבעים להתייחס אל הריונה הרביעי של התובעת כאל הריון בסיכון גבוה. כך קובע פרופ’ שנקר בחוות דעתו (עמוד 3), כפי שנהגו בתובעת בהריונה השלישי. למחדל זה של הנתבעים יש השלכות על הטיפול והבדיקות שהיה צריך לעשות לתובעת בהריון הרביעי, ובהן בדיקת אקו-לב לעובר ובדיקת מי-שפיר.

41. הנתבע טוען בתצהירו כי אין כל משמעות מיוחדת למעקב במרפאת סיכון גבוה, שכן ממילא גם במרפאת קופת חולים ניתן לבצע את כל הבדיקות הדרושות, והעובדה היא שנעשו לה כל הבדיקות הדרושות (סעיף 32 לתצהירו). גם המומחה מטעם הנתבעים, פרופ’ בליקשטיין, טוען בחוות דעתו כי הרופאים במרפאת סיכון גבוה אינם מנוסים או טובים יותר מגניקולוגים אחרים, וכי לא היה כל פגם בהחלטה כי הריונה של התובעת יהיה בטיפולו של הנתבע, אם כך היה (עמ’ 14-15). פרופ’ בליקשטיין מתעלם מן העובדה שבסופו של דבר לא נשלחה התובעת למרפאת סיכון גבוה, על סמך החלטתו של הנתבע שהיא תהיה במעקב אצלו במקום במרפאת סיכון גבוה, אך לבסוף היא לא היתה במעקב שוטף וסדיר אצלו (כפי שהוא עצמו טוען). התוצאה היא שהתובעת לא היתה במעקב התואם את רמת הסיכון של הריונה.

42. איש איננו טוען כי הרופאים במרפאת סיכון גבוה טובים ומנוסים יותר מן הרופאים בקופת חולים, או שקיימות בדיקות שמבוצעות במרפאת סיכון גבוה שאינן יכולות להתבצע בקופת חולים. אולם לסיווג ההריון כהריון בסיכון גבוה, קיימת חשיבות של ממש. לו היה הנתבע שולח את תובעת למעקב במרפאת סיכון גבוה, ומסווג את ההריון ככזה - שאר הגורמים שביצעו בדיקות לתובעת היו עירניים וזהירים יותר. בטופסי בדיקות האולטראסאונד שביצעה התובעת נרשם בכותרת: "מעקב אחר הריון שאינו בסיכון" (נספחים ו’, ט’, י"ג, י"ז, י"ט, לתצהיר התובעת). לעומת זאת, בבדיקה אולטראסאונד אחת שבוצעה בבית החולים "ברזילי" נרשם כי מדובר בהריון סיכון גבוה (נספח י’ לתצהיר התובעת). זו גם הבדיקה שבה נרשם כי מומלץ לשקול ביצוע אקו-לב לעובר "במידה וההריון הוא בר סיכון גבוה מבחינת אבחון טרום לידתי". מכאן ברור כי לסיווג ההריון כבר-סיכון ישנה חשיבות רבה.

הנתבעים לא טרחו להבהיר לעצמם ולאחרים האם אכן מדובר בהריון בסיכון גבוה, אף כי בנסיבות שפורטו לעיל היה עליהם לקבוע כי כך הוא הדבר. חוסר בהירות זה, מנע התייחסות זהירה וקפדנית יותר בבדיקות ובטיפול של התובעת. סביר להניח כי לו היו הנתבעים מגדירים את הריונה של התובעת כהריון בסיכון גבוה, בשל עברה המיילדותי, היתה מיושמת ללא היסוס ההמלצה לשקול ביצוע אקו-לב לעובר - בדיקה פשוטה ונטולת סיכון - וגם היתה נשקלת ברצינות רבה האפשרות להורות על בדיקת מי-שפיר, וייעוץ בענין זה היה ניתן לתובעת. הנתבעים התייחסו אל ההריון של התובעת בצורה שגרתית, למרות שהיה זה הריון בסיכון גבוה, וצורת מחשבה מוטעית ורשלנית זו גררה אותם להימנע מביצוע שתי הבדיקות הנ"ל, שהיו מגלות ללא ספק את המומים בעובר.

7. הימנעות הנתבעים משליחת התובעת לבדיקת אקו-לב לעובר

43. בבדיקת אולטראסאונד שביצעה התובעת ביום 16.5.96 התגלה קושי בהדגמת מדורי הלב עקב השמנה, ולכן הומלץ על בדיקה חוזרת (נספח ט’ לתצהיר התובעת).

בבדיקה החוזרת מיום 27.5.96, כאשר התובעת היתה בשבוע ה- 21 להריונה, נצפו ארבע מדורי לב, אך זאת "בהדגמה בינונית" בשל בעיית ההשמנה. בטופס תוצאות הבדיקה נרשם על ידי הרופא המבצע: "מופנית לרופא המטפל לשקול ביצוע אקו לב בנפרד במידה וההריון בר סיכון גבוה מבחינת אבחון טרום לידתי" (נספח י’ לתצהיר התובעת). בעקבות המלצה זו רשמה האחות אקיאן בכרטיס טיפת חלב ביום 6.6.96 כי: "הומלץ ביצוע אקו לב עובר. הופנתה לד"ר יניב לקבל הפניה לכך". טופס תוצאות בדיקת האולטראסאונד הנ"ל צורף לכרטיס טיפת חלב ת/2 שהוגש על ידי אקיאן. בטופס נרשם כי מדובר בהריון בסיכון גבוה.

אקיאן הסבירה כי על פי ההנחיות שיש לה, "ברגע שלא רואים את הוולד בבירור יש המלצה לבצע אקו לב"; כאשר נצפים 4 מדורי לב אין המלצה שכזו (עמ’ 86). היא העידה כי כאשר נרשם "הומלץ" בכרטיס האשה, הכוונה שהיא המליצה לאשה לגשת אל הנתבע כדי לקבל הפניה לבדיקת אקו לב (עמ’ 89).


בבדיקת אולטראסאונד מיום 11.7.96, כאשר התובעת היתה בשבוע ה- 27 להריונה, שוב נרשם: "נצפו ארבע מדורי לב. צורפה תמונה. במידה וקיים חשד למום לב ממליץ על אקו לב עובר" (נספח י"ג לתצהיר התובעת).

44. התובעת פנתה אל הנתבע עם המלצת טיפת חלב לבצע בדיקת אקו-לב (סקירת על-קול מכוונת), אך הנתבע לא היה במרפאה באותו יום, ואילו ד"ר פייגנבאום הפנה אותה לבדיקת אולטראסאונד רגילה (עדותה בעמ’ 47-48). גם הנתבע לא שלח את התובעת לבדיקת אקו-לב, חרף ההמלצות דלעיל, ולמרות שהיה מדובר בהריון בר סיכון גבוה לאור האבחון הטרום לידתי.

הנתבע אומר בתצהירו כי לו היה רואה את תוצאות בדיקות האולטראסאונד מיום 27.5.96 או מיום 11.7.96 - היה שוקל להפנות את התבועת לבדיקת אקו-לב, למרות שבבדיקה מיום 11.7.96 הודגמו ארבע מדורי לב (סעיף 15 לתצהירו, וכן עמ’ 75 לעדותו). אולם בהמשך תצהירו סותר הנתבע עצמו, וטוען כי לאחר שנצפו ארבע מדורי לב ביום 11.7.96 לא היה עוד צורך בבדיקת אקו-לב (סעיף 17 לתצהירו). כפי שיבואר להלן, הדגמה בודדת של ארבע מדורי לב איננה מספקת לצורך שלילת מום בלב (שהוא אחד המומים המאפיינים תסמונת דאון). בכל מקרה, האחות אקיאן העידה כי העתק מבדיקת האולטראסאונד מיום 27.5.96 צורף לכרטיס טיפת חלב ת/2, משום שהמקור מצורף לכרטיס האישה המלווה אותה בביקוריה אצל רופאים (עמ’ 88).
לכן, ברור כי הנתבע ראה את תוצאות בדיקת האולטרסאונד מיום 27.5.96, כפי שראתה אותן האחות אקיאן, שרשמה בהסתמך עליהן המלצה המכוונת לנתבע לשקול בדיקת אקו-לב.

45. כפי שקבעתי לעיל, התובעת ביקרה אצל הנתבע בתקופה שבין יום 23.4.96 ויום 23.7.96, אף שביקורים אלו לא נרשמו על ידו. ככל שמדובר בשתי בדיקות האולטראסאונד הנ"ל בהן הומלץ לשקול בדיקת אקו-לב עוברי, קיבלתי את טענת התובעת כי הנתבע היה זה שנתן לה את האישור לבדיקה מיום 27.5.96, וכי היא ניגשה אליו עם תוצאות הבדיקה מיום 11.7.96 (ראה סעיף 23 לעיל). משנקבע כי לא היתה כל מניעה מבחינת הנתבע לעיין בבדיקות האולטראסאונד הנ"ל, וסביר להניח שהוא גם עיין בהם ביום 23.7.96 ואף קודם לכן - הרי שהנתבע לא פעל כפי שהיה עליו לפעול לפי דבריו הוא: הוא כלל לא שקל את האפשרות לביצעו בדיקת אקו-לב, שהיא בדיקה פשוטה נטולת סיכון.

ככל שמדובר בנתבעת, הרי שמוטלת עליה אחריות כוללת לטיפול בתובעת באמצעות אותם רופאים שטיפלו בה, בין אם היה זה הנתבע ובין אם היו אלו רופאים אחרים מטעמה, כאשר הוכח שהתובעת הגיעה לביקורים שוטפים אצל רופאי הנתבעת כשתוצאות הבדיקות מצורפות לכרטיס טיפת חלב המלווה אותה.

46. פרופ’ שנקר, המומחה מטעם התובעים, מסיק מבדיקות האולטראסאונד שבוצעו ביום 27.5.96 וביום 11.7.96, ומן הדברים שנרשמו בטופסי הבדיקות, כי הן "העלו חשד סביר שמדובר באפשרות של מציאות מום מולד בליבו של אביעד", וכי הומלץ בהם לשקול את האפשרות לבצע בדיקת אקו-לב לעובר כדי לשלול מום מולד. הילד אכן נולד עם מום בלב, וניתן היה בוודאות לגלות מום זה בבדיקת אקו-לב של העובר (עמודים 5-6 לחוות דעתו). עוד מדגיש פרופ’ שנקר בהקשר זה כי ב- 20% מן המקרים של תסמונת דאון קיים מום מולד בלב, ולכן כאשר מתגלה מום בלב בעובר בבדיקת אקו-לב - נהוג לבצע בדיקת מי שפיר כדי לשלול את האפשרות של תסמונת דאון, בנוסף למום בלב; כך בוודאי היו עושים גם במקרה זה, לאור העבר המיילדותי של התובעת (עמודים 6-7 לחוות הדעת, ועמ’ 25 לעדותו). פרופ’ שנקר הדגיש כי לאור תוצאות ההריון השני של התובעת, היה הרופא המטפל בה חייב, "לחפש מומים", על מנת לשלול אותם, יותר מכל הריון אחר בסיכון נמוך, מה גם שבדיקת אקו-לב היא בדיקה פשוטה ללא סיכון.



עוד הבהיר פרופ’ שנקר בעדותו (עמ’ 26), כפי שאף נאמר בספרו (בפרק שנכתב על ידי ד"ר מייזנר), כי הדגמה חד-פעמית של ארבעת מדורי הלב איננה מספיקה כדי להגיע לתוצאה שאין מום בלב. לכן צריך היה לבצע בדיקת אקו-לב, גם לאחר שבבדיקת האולטראסאונד מיום 11.7.96 נצפו ארבעה מדורי לב. בדיקת אולטראסאונד איננה יכולה לשלול באופן מוחלט מומים בלב או בכלי דם הקשורים ללב: אין די בכך שנצפים בבדיקה אחת ארבעה מדורי לב, ויש להגיע להדגמה שלהם שלוש או ארבע פעמים. כך גם אישר מומחה הנתבעים פרופ’ בליקשטיין (עמ’ 115). לאור כל אלו, המליץ ד"ר סגל שביצע את בדיקת האולטראסאונד מיום 11.7.96 על עריכת אקו-לב במידה וקיים חשש למום בלב, למרות שהצליח לצפות בארבעה מדורי לב, שכן בדיקת אולטראסאונד היא הדרגה הנמוכה, שאיננה מאפשרת קביעת ממצא מוחלט השולל מום בלב (שנקר בעמ’ 26).

פרופ’ שנקר הסביר בעדותו כי בדיקת האולטראסאונד הרגילה נעשית כדי לשלול אפשרות שהעובר סובל ממום כלשהו. לכן, כאשר לא ניתן היה לוודא באמצעות בדיקה זו שהלב של העובר בסדר (לגבי מערכות אחרות של העובר נרשם בטופס סימן V של תקינות, ואילו לגבי הלב הושאר המקום ריק), הרי שהיה צריך לוודא בבדיקה אחרת שאין פגם בלב. לדעתו גם העובדה שניתן היה לראות את כל המערכות של העובר בצורה תקינה פרט ללב, צריכה היתה לעורר חשד (עמ’ 22-23). פרופ’ שנקר הוסיף כי בכל ארבע הבדיקות שנעשו לא עלה ספק לגבי איבר כלשהו של העובר פרט ללב, ולכן היה צריך לעשות בדיקת אקו-לב כל עוד לא נשלל מום בלב בבדיקות האולטראסאונד (עמ’ 24). הוא ציין כי גם רופא קופת החולים הנתבעת, ד"ר פייגנבאום, רשם בטופס ההפניה לבדיקת האולטראסאונד מיום 11.7.96: "defect? - לב של תינוק" (נספח י"ד למוצגים הנתבעים), מה שמראה שאף הוא חשד כי קיים מום בלב, או לפחות ביקש בדיקה לצורך שלילת אפשרות זו (עמ’ 24). ואכן, הרופא שביצע את בדיקת האולטראסאונד ביום 11.7.96, ד"ר א. סגל, המליץ לבצע בדיקת אקו-לב במידה וקיים חשד למום בלב (נספח י"ג לתצהיר התובעת), למרות שבבדיקה נצפו ארבעה מדורי לב, והוא לא רשם זאת בכדי (שנקר בעמ’ 25).

47. המומחה מטעם הנתבעים, פרופ’ בליקשטיין, חיווה את דעתו כי בעת ביקורה של התובעת אצל הנתבע ביום 23.7.96, לא היתה לו כל סיבה להורות על בדיקת אקו-לב לאור העובדה שבבדיקת האולטראסאונד מיום 11.7.96 נצפו ארבעה מדורי לב (הנתבע טוען, כאמור, כי כלל לא ראה תוצאות בדיקות אלו באותה עת). פרופ’ בליקשטיין מציין כי התובעת נשלחה לא רק לבדיקת אולטראסאונד רגילה, כי אם גם לבדיקת אולטראסאונד מכוונת בבית החולים "ברזילי" (הבדיקה מיום 27.5.96), ולא היה מקום להורות על בדיקה מעבר לכך (עמ’ 16-20 לחוות דעתו).

לדברי פרופ’ בליקשטיין הקושי בהדגמת ארבע חדרי לב אצל העובר בבדיקה הראשונה, שהובילה להמלצה לשקול בדיקת אקו-לב, נבעה אך ורק מבעיית השמנה שמקשה על הצפייה, ושלא היתה צריכה לעורר דאגה מיוחדת. מה שהיה צריך לעשות הוא לבצע בדיקת אקו-לב או בדיקת אולטראסאונד חוזרת. בדיקה שכזו אכן נעשתה, ובה נצפו ארבע חדרי לב. זה היה המצב בעת בדיקתה של התובעת על ידי הנתבע ביום 23.7.96, ובנסיבות אלו לא היה מקום להורות על בדיקת אקו-לב (ראה גם חקירתו החוזרת בעמ’ 121).

לדעת פרופ’ בליקשטיין, במועד ההריון נשוא התביעה, היה מקובל לסבור כי די בהדגמת ארבעה מדורי לב תקינים בכדי לשלול מומי לב משמעותיים, אם כי ברור שיכולת הניבוי של בדיקות אלו היא רק בשיעור של 95.8%. בנוסף, כותב פרופ’ בליקשטיין בחוות דעתו, כי על פי הספרות המקצועית לא התקיימה אצל התובעת אף לא אחת מן האינדיקציות המחייבות בדיקת אקו-לב עוברי. דברים אלו של פרופ’ בליקשטיין אינם ברורים: האינדיקציה הראשונה שפרופ’ בליקשטיין מציין בחוות דעתו (עמוד 18 בתחתית העמוד) היא "סיפור משפחתי של מום מולד". אצל התובעת עצמה בוצעה הפסקת ההריון השני משום שהתגלו "מומים מרובים" אצל העובר, כפי שכותב פרופ’ בליקשטיין בעמוד 2 לחוות דעתו.

זאת ועוד, בחקירתו הנגדית אישר פרופ’ בליקשטיין כי כאשר קיים סיכון יתר ללידת ילד עם מום בלב מבצעים בדיקת אקו-לב בשבועות 22-24, וכן הסכים שאצל עובר עם תסמונת דאון קיימת שכיחות יותר גבוהה עם מומים בלב. הוא גם הסכים שבדיקת אקו-לב היתה מגלה את המום בלב העובר במקרה זה, וכי לצורך שלילת מום בלב אין די בהדגמה חד-פעמית של ארבע מדורי לב, אלא יש צורך לראותם בשלוש-ארבע בדיקות (עמ’ 115).

לאור כל אלו, ולאור תוצאות ההריון השני של התובעת שהעלו חשד סביר לתסמונת דאון, לא ניתן לקבל את מסקנתו של פרופ’ בליקשטיין, כי בדיקת אקו-לב לעובר היתה מיותרת בהריון הרביעי. לא לחינם המליץ ד"ר סגל על עריכת בדיקה זו, אם קיים חשד למום בלב, גם לאחר שנצפו ארבעה חדרי לב.

48. פרופ’ פרידמן, המומחה הגנטי מטעם הנתבעים, הביע את דעתו כי אין להסיק מדברי ד"ר סגל בטופס בדיקת האולטראסאונד מיום 11.7.96, כי הוא המליץ על בדיקת אקו-לב, וכי אין וודאות שבדיקה שכזו היתה מגלה מום בלב העובר (עמ’ 6 לחוות דעתו).

אך בעדותו הודה פרופ’ פרידמן כי מומחיותו איננה בתחום האולטראסאונד ובתחום של מומים בלב, ואף אישר כי לפי הידוע לו בדיקת אקו-לב מגלה מום בלב ב- 90% מהמקרים (עמ’ 130). פרופ’ פרידמן גם כותב בחוות דעתו כי "לא היה מלכתחילה חשד למום לב", ואף זאת בהתעלמות מן הראיות שפורטו לעיל בנוגע לעברה המיילדותי של התובעת. הוא גם התעלם מכך שאין די בבדיקה אחת שבה נצפו ארבע מדורי לב כדי לשלול מום בלב. לאור כל אלו, אינני מקבל את חוות דעתו של פרופ’ פרידמן בנושא בדיקת האקו-לב, ומעדיף את חוות דעתו של פרופ’ שנקר על פניה.

49. סיכומה של נקודה זו: אמנם לא עלה חשד ממשי מבוסס למום בלב בבדיקות האולטראסאונד שבוצעו לתובעת. אך בנסיבות המתוארות לעיל, לאור תוצאות ההריון השני, וכאשר אין די בבדיקת אולטראסאונד בודדת שבה נצפים ארבעה מדורי לב כדי לשלול מום בלב, ובכל מקרה בדיקת אולטראסאונד איננה שוללת בוודאות מום בלב - היה מקום להורות על עריכת בדיקת אקו-לב, כפי שמשתמע מן ההמלצה של ד"ר סגל. בדיקת האקו-לב לעובר נדרשה לא משום שבדיקות קודמות הצביעו על חשד למום בלב, אלא משום שבנסיבות המיוחדות של התובעת היה צורך לבצע כל בדיקה אפשרית על מנת לשלול מום בלב העובר. דברים אלו נכונים מקל וחומר לגבי בדיקת אקו-לב, שפרופ’ שנקר הגדירה כ"בדיקה פשוטה ללא סיכון" (עמ’ 25). לכן לא ניתן להבין מדוע לא בוצעה הבדיקה.

הנתבעים מנסים לתרץ בדיעבד את התנהגותם בטענה שרופא סביר, בנסיבות המקרה, לא היה שולח את התובעת לבצע בדיקת אקו-לב. אך אין כל טענה, שלא לדבר על ראיה, המצביעה על כך שבדיקה זו נשקלה כלל על ידי הנתבע או מישהו מרופאי הנתבעת. מכאן ברור שהבדיקה לא נערכה לא בשל החלטה מודעת שלא לעשות כן, אלא בשל רשלנות.
הואיל ואין מחלוקת שבדיקת אקו-לב היתה מגלה את המום בלב העובר, ובעקבותיה בוודאי היתה נעשית בדיקת מי-שפיר שהיתה מגלה שהעובר לוקה בתסמונת דאון, הרי שהוכחה הן רשלנותם של הנתבעים, והן הקשר הסיבתי שבין רשלנות זו לבין העובדה שהילד נולד כשהוא סובל מתסמונת דאון ומום בלב.

8. הימנעות הנתבעים מייעוץ לתובעת לעבור בדיקת מי-שפיר

49. אין מחלוקת כי לו נעשתה לתובעת בדיקה ציטוגנטית לנטילת מי-שפיר - היו הנתבעים יודעים במהלך ההריון כי הילד לוקה בתסמונת דאון, המתבטאת בסטייה במבנה הכרומוזומלי (פרופ’ שנקר בעמ’ 6 לחוות דעתו, פרופ’ בליקשטיין בעמ’ 115 לעדותו ופרופ’ פרידמן בעמ’ 130 לעדותו).
השאלה היא האם בנסיבות המקרה דנא, צריך היה רופא סביר לייעץ לתובעת לעבור בדיקת מי-שפיר. בדיקה זו נעשית בשליש השני של ההריון, עד השבוע ה- 24 להריון (חוות דעת פרופ’ שנקר בעמ’ 5, וחוות דעת בליקשטיין בעמ’ 8). אולם, קיימות בדיקות ציטוגנטיות שנעשות גם בשליש השלישי של ההריון, כגון דגימה של חבל הטבור (פרופ’ שנקר בעמ’ 21).

50. כמו כן אין מחלוקת כי עד השבוע ה- 24 להריון ניתן לבצע הפלה, כאשר מתגלה כי העובר לוקה בתסמונת דאון (פרופ’ שנקר בעמ’ 32, ופרופ’ בליקשטיין בעמ’ 8 לחוות דעתו). על פי סעיפים 314 ו- 316(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, מותר להפסיק הריונה של אישה באישור הועדה הרפואית, בין היתר, כאשר "הולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי". כפי שהבהיר פרופ’ שנקר בעדותו, הועדה להפסקת הריון היתה מאשרת הפסקת הריון אם התובעת היתה מסכימה לכך, אפילו בשלב מאוחר יותר של ההריון. לדבריו, לו היו מאבחנים תסמונת דאון עד השבוע ה- 24 לא היתה כל בעיה להפסיק את ההריון, אך בבתי חולים רבים בארץ היו עושים זאת גם בשלב מאוחר יותר, אם כי הדבר הוא בניגוד לעמדתו האישית (עמ’ 33). השקפה דומה, לפיה אין לבצע המתת עובר בשלב שהוא הופך לבר-חיות, קרי לאחר השבוע ה- 24 להריון, הובעה גם על ידי פרופ’ בליקשטיין (עמ’ 22 לחוות דעתו). אך הפרקטיקה בענין שונה. כיוון שהאופציה להפסקת ההריון היתה קיימת ברוב בתי החולים גם לאחר השבוע ה- 24 להריון, אמר פרופ’ שנקר כי הרופאים היו צריכים להשאיר את ההחלטה בידי התובעת. אך על מנת לקבל החלטה בעניין, היו צריכים הנתבעים לקבל קודם לכן תוצאות בדיקת מי-שפיר ובדיקת אקו לב, שהן הבסיס לקבלת החלטה שכזאת.

ויודגש: התובעת ביקרה אצל הנתבע בשבוע ה- 16 להריונה (יום 23.4.96), וזאת בנוסף לביקורים נוספים עד ליום 23.7.96 שלא נרשמו על ידו, כולל במחצית השניה של חודש מאי 1996 (ראה סעיף 23 לעיל). המלצות רופאי האולטראסאונד לשקול לבצע בדיקת אקו-לב ניתנו בשבוע ה- 21 וה- 22 להריון. במועדים אלו ניתן היה לבצע את שתי הבדיקות (אקו-לב ניתן לבצע בכל שלב של ההריון) ולעשות הפלה. עוד יש לציין כי לו היתה מתבצעת בדיקת אקו-לב לעובר היה מתגלה, קרוב לוודאי, המום בלבו (פרופ’ שנקר בעמ’ 5-6 לחוות דעתו, ופרופ’ פרידמן בעמ’ 130 לעדותו). במקרה שכזה - לאור ממצאי בקידת האקו-לב ולאור עברה המיילדותי של התובעת - היו גם מבצעים, קרוב לוודאי, בדיקת מי-שפיר (עמ’ 6-7 לחוות הדעת של פרופ’ שנקר, ועמ’ 20-21, 25 ו- 27-28 לעדותו).

51. התובעת ביקרה אצל הנתבע ביום 23.4.96 בהיותה בשבוע ה- 16 להריונה, והזכירה לו את עברה המיילדותי (שכן היא התייעצה עמו כבר במהלך ההריון השלישי). נתונים אלו, הנוגעים לתוצאות ההריון השני, היו גם בפני שאר הרופאים של הנתבעת שטיפלו בה. התובעת ביקרה אצל הנתבע במועדים שונים שקדמו לביקורה הרשום אצלו ביום 23.7.96, כולל שני ביקורים במחצית השניה של חודש מאי 1996, כאשר היתה בשבועות 19 עד 21 להריונה (ראה סעיף 23 לעיל). כפי שיובהר להלן, היה על הנתבע לייעץ לתובעת באותה תקופה לשקול את האפשרות של בדיקת מי-שפיר, על רקע עברה המיילדותי, ולרשום זאת בכרטיס המעקב עבורו ועבור כל רופא אחר שיטפל בתובעת בהעדרו. הוא לא עשה כן, וגם הרופאים האחרים של הנתבעת שטיפלו בתובעת בימי היעדרותו של הנתבע מקופת החולים, לא שקלו כלל אפשרות זו.

הנתבע טען בעדותו כי המליץ לתובעת בביקורה אצלו ביום 23.4.96 לשוב אליו כדי לשקול ביצוע בדיקות נוספות, לרבות בדיקת מי-שפיר, אלא שלטענתו היא לא חזרה אליו עד ליום 23.7.96, בהיותה בשבוע ה- 29 להריונה, ואז כבר לא ניתן היה לבצע בדיקת מי-שפיר (סעיף 9 לתצהירו). אולם, כאמור לעיל, העדפתי את גרסת התובעת כי היא ביקרה אצל הנתבע בתקופה שבין יום 23.4.96 ו- 23.7.96, כולל במחצית השניה של חודש מאי 1996, וכי הבדיקות שעברה היו מצורפות לכרטיס טיפת החלב שלה בעת ביקוריה אצלו.

מומחה הנתבעים, פרופ’ בליקשטיין, כותב בחוות דעתו כי לא היה כל סיבה לשקול ביום 23.4.96 את שליחת התובעת לבדיקת מי-שפיר (עמ’ 6 לחוות דעתו). בכך מרחיק פרופ’ בליקשטיין לכת בצורה מגמתית אף יותר מן הנתבע, שלדבריו ביקש מהתובעת ביום 23.4.96 לחזור אליו כדי לשקול בדיקת מי-שפיר (סעיף 9 לתצהירו). גם בסיכומי הנתבעים נאמר כי אילו היה הנתבע מקבל את תוצאות בדיקת החלבון העוברי, הוא היה שוקל יחד עם התובעת את האפשרות לבצע בדיקת מי-שפיר (סעיף 115 לסיכומים). תוצאות אלו נתקבלו ביום 5.5.96 (נספח ז’ למוצגי התובעים), והנתבע פגש את התובעת לאחר מכן פעמיים במחצית השניה של חודש מאי 1996, אך לא שוחח עמה כלל על בדיקת מי-שפיר.

52. מבחינת השיקולים לעריכת בדיקת מי-שפיר במקרה זה, יש לציין את העובדות הבאות:

א. בכרטיס טיפת חלב שליווה את התובעת בביקוריה אצל הנתבע נכתב כי ההריון השני הופסק עקב ציסטות מרובות בראש ובבטן העובר (ת/2). עובדה זו היתה ידועה לנתבע ולרופאי הנתבעת.

ב. כפי שנקבע לעיל לגבי ההריון השני, לא ניתן היה לשלול את האפשרות כי העובר בהריון השני סבל מתסמונת דאון, או פגם גנטי אחר. על פי הממצאים שהיו בפני הרופאים שטיפלו בתובעת בהריון נשוא התביעה - אפשרות זו היתה ממשית.

ג. ביום 29.4.96 נשלחה התובעת לבצע בדיקת חלבון עוברי, בה נקבע ביום 5.5.96 כי היא "איננה בסיכון יתר משמעותי לעובר עם תסמונת דאון" (נספח ז’ לתצהיר התובעת). הנתבע טוען כי גם תוצאות בדיקה זו לא הובאו לידיעתו עד להגשת התביעה (עמ’ 93-92), וכאמור לעיל אינני מקבל טענה זו. אך גם לו הייתי מאמין לטענה זו של הנתבע, הרי שהיא מעידה על רשלנות של רופא המטפל בתובעת בלא שנתונים משמעותיים מונחים בפניו, וכאשר ההיסטוריה המיילדותית של התובעת מוכרת לו.

הנתבע אף טען כי לאור תוצאות בדיקת החלבון העוברי, ועל פי הנחיות משרד הבריאות, לא היה צריך בכל מקרה לבצע בדיקת מי-שפיר אצל התובעת (עמ’ 93-92, 100). לא ברור לאילו הנחיות מתייחס הנתבע, ואני מעדיף את עדותו המקצועית והמהימנה של פרופ’ שנקר בעניין זה, כפי שיפורט להלן, כי בנסיבות המקרה היה צורך להורות על בדיקה שכזו על פי הנהוג והמקובל. פרופ’ שנקר אמר בעדותו כי בדיקת חלבון עוברי, כשלעצמה, איננה שוללת לחלוטין תסמונת דאון, ולכן נהוג בישראל שלא להסתפק בה, גם כאשר הבדיקה מראה כי אין סיכון מוגבר לתסמונת דאון. כדבריו, לו התובעת הייתה בת 20 (היא הייתה בת 25 בעת ההריון הרביעי), ואלמלא היו לה בעיות בהריון השני, הוא לא היה ממליץ על בדיקת מי-שפיר לאור תוצאות בדיקת החלבון העוברי (עמ’ 27). אך לא זה היה המצב.

ד. החשד שעלה בבדיקות האולטראסאונד לקיום מום בלב העובר, לא נשלל בצורה משכנעת (ראה תת-פרק 7 לעיל).

53. אשר לשאלה האם היה מקום להורות על בדיקת מי-שפיר בנסיבות המתוארות לעיל, אומר המומחה מטעם התובעים, פרופ’ שנקר, בחוות דעתו (עמ’ 7-5), כי קיימת הוראה לבצע בדיקה ציטוגנטית, בין היתר, כאשר היתה לידת ילד קודם עם בעיה כרומוזומלית; אישה שילדה ילד הלוקה בתסמונת דאון נמצאת בסיכון של 1% מעל בנות גילה ללידה חוזרת של ילד הלוקה בתסמונת זו (לדעת פרופ’ בליקשטיין, בעמ’ 7 לחוות דעתו, תוספת סיכון זו היא אף גדולה יותר, בשיעור של 1%-2%).
לכן - אומר פרופ’ שנקר - היה צורך לבצע בדיקת מי-שפיר לאור תוצאות ההריון השני של התובעת. לדעתו: "אי ביצוע בדיקה ציטוגנטית במקרה הנדון, אשר היתה מאפשרת את האבחנה של תסמונת דאון, מהווה סטייה מהגישה הרפואית המקובלת" (ראה גם עדותו בעמ’ 15-14).

בעדותו הוסיף פרופ’ שנקר והבהיר (בעמ’ 20-21):

"כשנולד לאישה ילד עם מומים כאלה שעשו לה הפלה בשליש השני צריכים לברר באופן יסודי בכל הריון הבא באמצעים שיש לנו אם הילד שהיא נושאת ברחמה בריא או חולה. בין הבדיקות שיש לעשות זה גם מי-שפיר... צריך לחפש מומים בהריון הבא, היא אישה בסיכון גבוה. אם היו שוללים את כל המומים האפשריים צריך היה לשקול לא לעשות מי-שפיר, מכיוון שלילד הזה היה מום בלב בהריון הרביעי היתה הוראה של 100% לעשות מי-שפיר או בדיקה גנטית" .

במילים אחרות: לו היו עושים לעובר בדיקת אקו-לב, שהיתה שוללת מום בלב, אולי ניתן היה לשקול שלא לעשות בדיקת מי-שפיר (ראה גם עדות פרופ’ שנקר בעמ’ 28-27). אך במקרה דנא ברור שלו היו הנתבעים עושים בדיקת אקו-לב היה מתגלה הפגם בלב הילד, ואז גם היו עושים בדיקת מי-שפיר. יש להזכיר כי המלצת הרופאים שביצעו את בדיקות האולטראסאונד לשקול ביצוע אקו-לב היו בעת שהתובעת היתה בשבוע ה- 19 וה- 21 להריונה (ראה סעיף 23 לעיל), ואז ניתן גם היה לבצע בדיקת מי-שפיר.

עוד הסביר פרופ’ שנקר שבדיקת מי-השפיר בהריון הרביעי הייתה מחויבת משום שלא היה כל ממצא ששלל את החשד הממשי לתסמונת דאון או מום גנטי בהריון השני, שתוצאותיו היו ידועות לרופאים שטיפלו בתובעת בהריון הרביעי. לדברי פרופ’ שנקר, היו רופאים, והוא ביניהם, שהיו עושים לתובעת בדיקת מי-שפיר גם לאחר בדיקת אקו-לב תקינה לעובר, ולמרות שלא היה ברור שהעובר בהריון השני סבל מתסמונת דאון, וזאת משום שלא ניתן היה לדעת ממה נבעו המומים בהריון השני (עמ’ 27). אך צירוף העובדות, כאשר לא נעשתה בדיקת אקו-לב למרות שבדיקות האולטראסאונד לא שללו מום בלב, וגם לא נעשתה בדיקת מי-שפיר, מהווה לדעת פרופ’ שנקר סטייה מן ההוראות.



בנסיבות המתוארות לעיל, אמר פרופ’ שנקר, היה צריך לכל הפחות לשקול את האפשרות של מי-שפיר, ולהסביר זאת לאישה. אך מסתבר כי איש לא שקל כלל בדיקה שכזו, ובוודאי שלא נתן לתובעת את ההזדמנות להחליט אם היא מעוניינת לעבור בדיקה שכזו, לאור הסיכון הכרוך בה. לעומת זאת בהריון השלישי של התובעת, שהיה תקין לחלוטין, נאמר לתובעת לאחר התייעצות כי אין היא צריכה לעבור בדיקת מי-שפיר, שכן כל הבדיקות האחרות היו תקינות (עמ’ 39 לעדותה).


54. פרופ’ בליקשטיין, מומחה הנתבעות, כותב בחוות דעתו כי רופא סביר לא היה מקבל החלטה בהריון הרביעי לבצע בדיקת מי-שפיר בשבוע ה- 16, כאשר הגיעה התובעת אל הנתבע לראשונה; ואילו כאשר הגיעה אליו התובעת ביום 23.7.96 (בשבוע ה- 29) כבר היה מאוחר לבצע בדיקה זו (עמ’ 7-6). יתר על כן, לדעתו לא היה מקום כלל להורות על בדיקת מי-שפיר בנסיבות המקרה. פרופ’ בליקשטיין מסביר בחוות דעתו כי הסיכון לאובדן ההריון בבדיקה זו הוא בשיעור של 0.5%. לכן, הואיל והתובעת היתה צעירה בעת ההריון הרביעי (בת 25); תוצאות בדיקת החלבון העוברי היו תקינות, והקטינו ב- 68% את הסיכון לתסמונת דאון; והסבירות לתסמונת דאון או מום גנטי אחר בהריון השני היתה נמוכה מאוד - לא היה מקום ליטול את הסיכון הכרוך בבדיקת מי-שפיר. בהקשר זה מציין פרופ’ בליקשטיין כי גם בהריון השלישי, לא עשו לתובעת בדיקת מי-שפיר, וההריון היה מוצלח.

כענין שבעובדה אינני מקבל את ההנחה של פרופ’ בליקשטיין שהנתבע לא פגש את התובעת מיום 23.4.96 ועד ליום 23.7.96 (ראה סעיף 23 לעיל). כמו כן, אינני מקבל את מסקנתו כי הסבירות לפגם גנטי בהריון השני היתה נמוכה מאוד (ראה תת-פרק 1 לעיל). פרופ’ בליקשטיין אמר תחילה שהיה צורך לבצע בדיקת מי-שפיר רק אם היה מידע חד-משמעי על תסמונת דאון בהריון השני. אך לשאלת בית המשפט מדוע לא לבצע בדיקה זו כאשר קיים חשד סביר לתסמונת דאון בהריון קודם, אמר בליקשטיין: "כל הבדיקות הדפינטיביות נושאות בחובן סיכון להפלה, ולכן אם יש חשד סביר מן הראוי לעשות בדיקות כאלה, אך כשאין חשד סביר לא מבצעים" (עמ’ 112). במקרה זה, כפי שנקבע לעיל, היה חשד סביר לתסמונת דאון בהריון השני, על פי הנתונים שהיו ידועים לרופאים שטיפלו בתובעת בהריון הרביעי, ולכן היה מקום לייעץ לתובעת לבצע את הבדיקה. זאת ועוד, פרופ’ בליקשטין מתחמק מהתמודדות עם העובדה שאיש לא שקל כלל עם התובעת את האפשרות לבדיקת מי-שפיר, ולא העניק לה את ההזדמנות להחליט האם היא מעוניינת ליטןל את הסיכון הכרוך בכך.

55. פרופ’ פרידמן, המומחה לגנטיקה מטעם הנתבעות, אומר בחוות דעתו כי לאור תוצאות בדיקת החלבון העוברי, וגם אם לוקחים בחשבון את האפשרות שהעובר בהריון השני לקה בתסמונת דאון, הרי שנתונים אלו מביאים את הסיכון לתסמונת דאון בהריון הרביעי ל- 1:2196, וסיכון שכזה לא מצדיק בדיקת מי-שפיר. לדעתו, רק סיכון לתסמונת דאון שהוא קטן מ- 1:400 מצדיק בדיקת מי-שפיר, ובכל מקרה אחר מדובר "בבזבוז לא מוצדק של כספי ציבור וסיכון מיותר לאשה ולעוברה" (עמ’ 5 ונספח א’ לחוות דעתו). לכן לא היה מקום להפנות את התובעת לבדיקת מי שפיר.

בחקירתו הנגדית אמר פרופ’ פרידמן כי כאשר מתגלה היגרומה בעובר (כפי שהיה בהריון השני), קיים סיכון של 15% כי מדובר בתסמונת דאון, ולכן יש לבצע בדיקת מי-שפיר. אך כאשר מדובר בהריון הבא, ולא ידוע מה היה המום בהריון הקודם, ניתן להסתפק בבדיקת חלבון עוברי ובדיקת אולטראסאונד אם הן תקינות (עמ’ 126). עם זאת, הוא הודה כי "הפרקטיקה במקרה קודם של תסמונת דאון היא לעשות מי-שפיר" (עמ’ 127). במקרה דנא, כפי שקבעתי לעיל, היתה אפשרות ממשית כי העובר בהריון השני לקה בתסמונת דאון, ומנגד - הוכח כי לא נעשו די והותר בדיקות אולטראסאונד בהן נצפו ארבעה חדרי לב כדי לשלול את האפשרות של מום בלב, שלא לדבר על בדיקת אקו-לב שלא נעשתה. לכן, נשמט הבסיס למסקנותיו של פרופ’ פרידמן, וברור שהיה צריך לבצע בדיקת מי-שפיר.

פרופ’ פרידמן נשאל, לאור האמור לעיל, אם לא היה צריך לכל הפחות להציע לתובעת את האפשרות לשקול עריכת בדיקת מי-שפיר, והוא השיב: "אם נגיד לכל אשה שצריכה לעשות מי-שפיר היא תעשה זאת", וכן אמר כי היא היתה יכולה לעשות בעצמה ועל חשבונה את הבדיקה (עמ’ 128-127). בכך התחמק פרופ’ פרידמן מלהשיב על השאלה, משום שהתשובה עליה ברורה: הנתבעים היו צריכים להשאיר לתובעת את ההחלטה בדבר עריכת הבדיקה, לנוכח העובדה שאין מחלוקת שהיא נמצאה בסיכון גדול יותר לעובר הלוקה בתסמונת דאון לעומת אשה אחרת, והם לא עשו כן. לא ניתן לקבל את תשובתו של פרופ’ פרידמן: "זו מדינה דמוקרטית וכל אחת יכולה לעשות מה שהיא רוצה" (עמ’ 128). כדי שאשה בהריון תוכל להחליט מה היא רוצה לעשות, עליה לקבל מן הרופא המטפל את המידע הנחוץ לה לצורך קבלת החלטה זו, מה שלא נעשה במקרה דנא.

56. ב"כ הנתבעים טוען בסיכומיו כי גם אם היו מציעים לתובעת לבצע בדיקת מי-שפיר, סביר שהיא היתה דוחה הצעה זו, כפי שעשתה בהריון השלישי.
אולם התובעת הבהירה בעדותה כי בהריון השלישי, בו היתה התובעת במעקב בסיכון גבוה, החליטו הרופאים שהיא איננה צריכה לעשות בדיקה שכזו, שכן בדיקות האולטראסאונד והבדיקות האחרות היו תקינות, והיא קיבלה את דעתם (עמ’ 39). במקרה דנא, התובעת לא היתה במעקב בסיכון גבוה; הרופאים לא המליצו בפניה להימנע מבדיקת מי-שפיר; והבדיקות שנעשו לא שללו מום בעובר. לכן אין לקבל טענה ספקולטיבית זו של הנתבעים, שכלל לא אפשרו לתובעת לשקול את העניין. זאת ועוד, בחינת העבר המיילדותי של התובעת מוכיח כי היא הסכימה להפסיק את הריונה השני כאשר התגלו מומים רבים בעובר, למרות שלא היה ידוע כי מדובר בעובר הלוקה בתסמונת דאון, ואף בהעדר תוצאות בדיקת מי-שפיר. יש להניח, מקל וחומר, כי כך היתה נוהגת התובעת גם בהריונה הרביעי, לו היתה מתבצעת בדיקת מי-שפיר שהיתה מגלה, בהכרח, כי הילד לוקה בתסמונת דאון.

57. לסיכום נושא זה: אני מאמץ את חוות דעתו של פרופ’ שנקר, כי בנסיבות המקרה - לאור תוצאות ההיריון השני, ולאור העובדה שהחשד למום בלב לא נשלל - היו הנתבעים צריכים לייעץ לתובעת לעבור הן בדיקת אקו-לב והן בדיקת מי-שפיר; או אז היו מתגלים המומים בילד, וסביר להניח שהיתה מתבצעת הפלה בכל שלב של ההריון. טענותיהם של פרופ’ בליקשטיין ופרופ’ פרידמן כי לא היה מקום להורות על בדיקת מי-שפיר איננה נותנת פיתרון לבעיית הרשלנות של הנתבעים, הנובעת מכך שהם כלל לא שקלו את האפשרות של עריכת בדיקה שכזו, למרות הנסיבות המיוחדות של התובעת, ואף לא העלו בפני התובעת אפשרות זו על מנת שתקבל החלטה בעניין.

ג. סיכום הממצאים והמסקנות וסוגיות משפטיות

58. לאור התשתית הראייתית והמסקנות שפורטו לעיל, ניתן לסכם ולקבוע כי לאור העובדה, שהיתה ידועה לנתבעים, כי היתה קיימת אפשרות סבירה וממשית שהעובר בהריון השני היה פגוע בתסמונת דאון, וסבל ממומים רבים - היו הנתבעים (קרי: הנתבעת, באמצעות רופאיה שטיפלו בתובעת, והנתבע) חייבים לסווג את הריונה הרביעי של התובעת כהריון בסיכון גבוה, ולנהוג בהתאם. היה עליהם לחפש בהריון זה מומים בעובר ולשלול אותם, ולא להסתפק בבדיקות השגרתיות. הם היו צריכים לבצע בדיקת אקו-לב לעובר - בדיקה פשוטה ללא סיכון - כדי לשלול מום בלב, שהוא אחד המאפיינים של תסמונת דאון, ושאכן נמצא אצל הילד שנולד.
זו היתה המלצת רופאי האולטראסאונד שבדקו את התובעת, כאשר לא הצליחו לשלול מום בלב, והנתבעים התעלמו ממנה. לו נעשתה בדיקה זו, היה מתגלה המום בלב העובר, ואז בוודאי היתה נעשית גם בדיקת מי שפיר שהיתה מגלה שהעובר לוקה בתסמונת דאון.

כמו כן, היה על הנתבעים לייעץ לתובעת לבצע בדיקת מי שפיר בשליש השני של ההריון, ואף זאת לאור עברה המיילדותי של התובעת, מה גם שהחשד למום בלב לא נשלל. לו נעשתה בדיקה זו, סביר מאוד להניח שהתובעת היתה מבקשת לבצע הפלה, אפילו היה זה בשליש השלישי של ההריון, והוכח כי ניתן היה לבצע זאת. הנתבעים לא שקלו כלל, ובוודאי שלא התייעצו עם התובעת, בנוגע לאפשרות של עריכת שתי הבדיקות הנ"ל.

אחריותה של הנתבעת היא לפעולותיהם ומחדליהם של כל הרופאים שטיפלו בתובעת בקופת החולים הנתבעת, כולל הנתבע. אחריותו של הנתבע נובעת מהיותו הרופא המטפל בתובעת, אשר החליט כי היא תהיה במעקב אצלו, ולא במרפאת סיכון גבוה. בסופו של דבר לא היתה התובעת במעקב צמוד ושוטף של הנתבע, משום שלא תמיד נמצא בקופת החולים הנתבעת, ואז נאלצה התובעת לפנות לרופאים אחרים. דא עקא, רישומיהם של הנתבעים בכל הנוגע לביקוריה של התובעת ושל הבדיקות שעשתה היו לקויים ביותר, באופן שלא איפשר לרופאים שטיפלו בתובעת להיות מעודכנים במהלך ההריון ובתוצאות הבדיקות שעשתה. זו הסיבה, כפי הנראה, שאיש מן הרופאים לא שקל כלל את האפשרות לבצע בדיקת מי שפיר ובדיקת אקו-לב.

אין כל מקום לבוא בטרוניה אל התובעת, אשר היתה מצוידת בכל מסמכי הבדיקות, שצורפו לכרטיס טיפת חלב שליווה אותה בכל ביקוריה אצל הרופאים (למעט פעם אחת שבה חסרה לה בדיקה שאין לה רלוונטיות לענייננו). טענתו של הנתבע כי לא ראה את הבדיקות שעשתה התובעת כאשר הגיעה אליו - המגלה רשלנות כשלעצמה - איננה מעוררת אמון, ויש לדחותה. ההלכה היא כי רופא איננו יוצא ידי חובתו בכך שהוא מקבל החלטה על סמך הממצאים שבפניו: שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר על מנת שכל הממצאים יובאו בפניו, שאם לא כן מתבססת החלטתו על ממצאים חסרים, והיא נמצאת לוקה (ע"א 581/82 קנטור נ. מוסייב, פ"ד לט(3) 253). כך גם יש לדחות את טענת הנתבעים כי התובעת "נעלמה" לתקופה מסויימת במהלך ההריון - התקופה בה ניתן היה לשקול ביצוע בדיקת מי שפיר ובדיקת אקו-לב. הוכח כי התובעת ביקרה אצל הנתבע גם בתקופה זו, שבין יום 23.4.96 ליום 23.7.96, וכן ביקרה אצל רופאים אחרים של הנתבעת.

59. הנתבעים התרשלו בכך שנמנעו מלשלוח את התובעת למרפאת מעקב בסיכון גבוה. מחד - החליט הנתבע שלא לשלוח את התובעת למרפאת סיכון גבוה, וכי הוא יהיה הרופא המטפל שיבצע את המעקב אחר ההריון, שהיה צריך להיות מסווג כהריון בסיכון. מאידך - כך הוא טוען להגנתו - הוא לא ביצע בעצמו את המעקב אחר הריונה של התובעת בחלק קריטי של ההריון, וגם לא היה רופא אחר של הנתבעת שעשה זאת. טענתו של הנתבע כי דבר זה נבע מ"היעלמותה" של התובעת איננה יכולה להתקבל מן הסיבות שפורטו לעיל. המסקנה היא כי התנהגותם של הנתבעים הביאה לידי כך שהטיפול בתובעת "נפל בין הכיסאות": לא היה גורם אצל הנתבעת שניהל מעקב סדיר אחר הריונה, שהיה צריך להחשב כהריון בסיכון גבוה.

לו היתה התובעת נמצאת בטיפול מרפאת סיכון גבוה, או למצער נמצאת במעקב שוטף ומסודר אצל הנתבע - חזקה על הנתבע שהיה שוקל את האפשרות לשלוח אותה לבדיקות מי-שפיר ואקו-לב, כפי שהתבקש בנסיבות המקרה, וכפי שהוא אמר שהיה עושה; או אז, סביר מאוד להניח שבדיקות אלו גם היו נעשות. אך כיוון שלא היה גורם שהיה אחראי על המעקב אחר הריונה של התובעת, לא היה איש ששקל כלל עריכת בדיקות חיוניות אלו, שהיו מאבחנות את המומים בילד, ולכן הן גם לא בוצעו. ההמלצה לביצוע אקו-לב לעובר ניתנה בשבוע ה-21 להריונה של התובעת, בשלב שבו ניתן היה לבצע בדיקת מי-שפיר והפלה. בדיקת אקו-לב, שלא כרוך בה סיכון כלשהו, היתה מגלה מום בלב, ומובילה לביצוע בדיקת מי-שפיר, שבה היתה מתגלה תסמונת דאון אצל העובר. בשל מחדלים אלו, נגרם הנזק הנובע מלידת הילד במומיו הקשים.

60. ממכלול הראיות שהובאו עולה כי אין בפי הנתבעים הסבר כלשהו לשאלה מדוע לא נשקלה כלל עם התובעת האפשרות של ביצוע בדיקת מי-שפיר, ומדוע לא נשלחה לבדיקת אקו-לב לעובר. הנתבעים מנסים לתרץ שאלות מטרידות אלו בהסברים מקצועיים שניתנים בדיעבד מפיהם של מומחים שונים שלא טיפלו בתובעת. אך לא הנתבע, ואף לא גורם אחר מטעם הנתבעת שטיפל בתובעת, טען כי היה מי ששקל כלל לשלוח את התובעת לבדיקות אלו והחליט להימנע מכך, וברור מן הראיות ששיקול שכזה כלל לא נעשה על ידי איש. הנתבע טוען כי התובעת "נעלמה" מבחינתו, בתקופה בה היה עליו לשקול ביצוע בדיקות אלו, ורופאים אחרים של הנתבעת שטיפלו בתובעת לא העידו וגם לא רשמו דבר בעניין זה. טענת ההגנה היא כי גם לו היו רופאי הנתבעת שוקלים את הדבר בזמן אמת - לא היה מקום להורות על ביצוע בדיקות אלו. אולם טענה זו נשמעת בלתי אמינה, בבחינת ניסיון להצדיק את הרשלנות שהיתה, כאשר ברור שכלל לא הופעל שיקול דעת בנושאים מכריעים אלו.
מבחינת הנתבע - הוא היה הרופא המטפל בתובעת, מה גם שהוכח כי במועדים בהם ביקרה אצלו התובעת הוא יכול וצריך היה לשקול ביצוע בדיקות אלו, שהיו מגלות כי הילד לוקה בתסמונת דאון. מבחינת הנתבעת - מוטלת עליה אחריות כוללת לעובדה שאיש מרופאיה, אשר טיפלו בתובעת, לא שקל את ביצוע הבדיקות הנ"ל, שהיו מאבחנות תסמונת דאון בילד.

לאור עברה המיילדותי של התובעת, אשר ילדה עובר עם מומים קשים ורבים בהריון השני, היו צריכים הנתבעים לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים. במסגרת זו היה עליהם לייעץ לתובעת לבצע בדיקת מי-שפיר, ובוודאי בדיקת אקו-לב שאין בה כל סיכון, כדי לוודא שהעובר נטול מומים. הם לא עשו כן מן הסיבה הפשוטה, שאיש מהרופאים שטיפל בתובעת לא שקל כלל עריכת בדיקות אלו. אין מדובר במקרה שבו רופא הגיע למסקנה שאין צורך בבדיקות לאחר שיקול דעת והתייעצות עם החולה: ענייניה החשובים של התובעת כלל לא נשקלו על ידי איש אצל הנתבעת, כולל הנתבע.

גם אם סברו הנתבעים שאין צורך בבדיקת מי-שפיר - ואין כל ראיה לכך - היה עליהם לכל הפחות להציע אפשרות זו לתובעת, ולהסביר לה את הסיכונים הכרוכים בכך, על מנת שתחליט אם היא מעונינת לבצע את הבדיקה לאור תוצאות ההריון השני. כך, למשל, נפסק בת.א. (ב"ש) 92/93 ניב ירקוני ואח’ נ. ד"ר דורון רוזן ואח’, תק-מח 98(1) 1083, מפי כב’ הנשיא א. לרון, כי למרות שלא היתה חובה לבצע בדיקת אולטראסאונד ממוקדת, היה הרופא חייב למסור לאשה ההרה מידע אל אפשרות עריכת הבדיקה על חשבונה - בדיקה שהיתה מגלה את המום בעובר (וראה גם: ע"א 434/94 ברמן וגל נ. מכון מור, פ"ד נא(4) 205; י. דייויס, דין ופסיקה במשפט הרפואי, בתוספת היבטים רפואיים ומשפטיים בגניקולוגיה ומיילדות, בעמ’ 131-133). הנתבעים הפרו את חובתם הבסיסית לספק למטופלת את המידע הדרוש לה לשם גיבוש החלטה מושכלת בנוגע להמשך הטיפול הנדרש, והסיכונים הכרוכים בו (לענין חובה זו ראה: ע"א 4384/90 ואתורי נ. בית חולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171, בעמ’ 181-182). הפרת חובה זו גרמה לנזק הכרוך בלידת הילד במומיו.

הולדה בעוולה

61. תביעתם של התובעים מבוססת מבחינה משפטית על העילה של "הולדה בעוולה": טענתם היא כי אלמלא רשלנות הנתבעים, שמנעה מן התובעת ידיעה על כך שילדה לוקה בתסמונת דאון, לא היה הילד נולד, וכי טוב היה לו לולא נולד מלהיוולד עם מומיו הקשים, כשהוא סובל מנכות בשיעור 100 אחוז לצמיתות.
הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי יש למחוק את התביעה מחמת העדר עילה, אך לא חזרו על טיעון משפטי בעניין זה בסיכומיהם, ומכאן יש להסיק כי טענתם נזנחה, וטוב שכך.

62. ההלכה שנפסקה בע"א 518/82 דר’ זייצוב ואח’ נ’ כץ ואח’, פ"ד מ(2) 85, היא כי כאשר רשלנות רפואית גרמה להולדת ילד הסובל ממום פיסי, נפשי או אחר, כאשר אלמלא ההתרשלות לא היה הילד נולד כלל, הרי שהן להורים והן לקטין עומדת עילת תביעה כנגד המוסד הרפואי והרופא המטפל. עילת התביעה של ההורים (wrongful birth) היא בגין הנזק שנגרם להם עקב לידתו וגידולו של ילד בעל מום (הוצאות רפואיות, כאב וסבל, אובדן השתכרות וכו’). עילת התביעה של הילד (wrongful life) היא בגין הנזק שנגרם לו מכך שיאלץ לחיות במומיו, המתבטא בשוני שבין החיים במום לבין חיים ללא מום.

לדעת השופטים א’ ברק וש’ לוין, עילת התביעה קיימת בכל מקרה בו נולד הילד עם מומים, שכן זכותו של הקטין כי לא תהא התרשלות שתעשה את חייו לחיי מום. הנזק שלו אחראי המתרשל איננו בעצם גרימת החיים, או בכך שלא מנע אותם; הנזק הוא בגרימתם של חיים במום (ראה פסק-דינו של כב’ השופט, כתוארו אז, א’ ברק בעמ’ 110-122, שלדעתו הצטרף כב’ השופט ש’ לוין, בעמ’ 122-123). לדעת השופטים מ’ בן-פורת וד’ לוין יש להגביל עילת תביעה זו רק למקרים בהם ניתן לקבוע שטוב היה לילד לולא נולד, כאשר מסקנה זו נשענת על הנחה חברתית מוסכמת המשקפת את דעתו של האדם הסביר. לעומת זאת, כאשר הקטין נולד עם מום גופני קל יחסית, אין לו עילת תביעה בשל רשלנות רפואית שאיפשרה את לידתו, שהרי בעטיה הוא זכה בחיים (המשנה לנשיא כב’ השופטת מ’ בן-פורת בעמ’ 96, 104, וכ’ השופט ד’ לוין, בעמ’ 124-126). השופט א’ גולדברג סבר, בדעת מיעוט, כי לא תתכן עילת תביעה מן הסוג האמור בשום מקרה (עמ’ 127-130).

63. בע"א 913/91 שרית אזולאי נ’ מדינת ישראל, תק-על 92(1) 241, בעמ’ 243, הבהיר בית-המשפט העליון כי לאור הלכת זייצוב בית המשפט איננו רשאי לדחות תביעה של קטין בעילה של הולדה בעוולה, אלא שעליו להחליט האם הוא מאמץ את עמדת כב’ השופטים א’ ברק וש’ לוין, או שמא מאמץ הוא את דעתם של כב’ השופטים בן-פורת וד’ לוין; במקרה האחרון, עליו להחליט אם המקרה שלפניו מעמיד לקטין עילת תביעה, בשל היותו של המום מן הסוג שיש לגביו הסכמה חברתית שטוב היה לקטין אלמלא נולד. כב’ השופט נאמן, שדן בתיק בערכאה ראשונה, הביע דעתו לגבי ילד שנולד עם "תסמונת דאון" כי קיימת מוסכמה חברתית שטוב לו שלא היה נולד משנולד (המ’ (חי’) 4993/90 מדינת ישראל נ’ שרית אזולאי, פס"מ תשנ"א(ב) בעמ’ 33).
64. בת.א. (י-ם) 589/94 עמור רעות נ’ מדינת ישראל, דינים מחוזי לג(7) 4, אימצה כב’ השופטת מ’ מזרחי את עמדת כב’ השופטים א’ ברק וש’ לוין בפס"ד זייצוב (ס’ 8 לפסה"ד), במקרה הנוגע ל"תסמונת דאון". דעה דומה הביע כב’ השופט ע’ קמא בת.א. (י-ם) 777/95 הדס שושני נ’ פרופ’ יגל, תק-מח 2002(2) 691 ("תסמונת נונאן" המתבטאת במום לבבי, פיגור שכלי ומוטורי ועוד מומים), ובת.א. (י-ם) 697/94 רחל רזון נ’ הדסה ואח’, תק-מח 97(3), 2825, שבו נקבעה רשלנות הרופא בשל אי-ביצוע בדיקת מי-שפיר שהיתה מאבחנת את המום בעובר. כמו-כן, אומצה השקפתם של כב’ השופטים א’ ברק וש’ לוין בזייצוב בת.א. (י-ם) 1591/96 אסף יהודה נ’ מרכז רפואי אסף הרופא ואח’, פס"מ תשס"א(1) 505, סעיף 21 לפסה"ד, על-ידי כב’ השופטת י’ הכט (תסמונת "דובוביץ" ופיגור פסיכומוטורי).

65. במקרה דנא, נולד התובע כשהוא לוקה ב"תסמונת דאון", בנוסף למום בלב ומומים נוספים. די ב"תסמונת דאון" כדי לקבוע כי מקרה זה נכנס לגדר המקרים הקשים בהם ניתן לומר - עם כל הקושי הכרוך באמירה שכזו - כי טוב היה לילד אלמלא נולד במומו הקשה. לכן, גם לפי דעתם של כב’ השופטים בן-פורת וד’ לוין בעניין זייצוב מעמיד מקרה זה עילת תביעה לתובע, ולא רק להוריו.

קשר סיבתי

66. ב"כ הנתבעות טוען בסיכומיו כי התובעת לא טענה בשום מקום כי לו היתה יודעת שבנה לוקה בתסמונת דאון - היתה מפסיקה את ההיריון. אכן, טענה זו, "ברחל בתך הקטנה", איננה מופיעה בתצהיר התובעת, שכן מטבע הדברים קשה לאם לומר דבר שכזה על בנה שהוא כיום כבן 9. אולם, התובעת אומרת בסוף תצהירה כי תלונתה מופנית כנגד הנתבע ורופאי הנתבעת "שכן האשם בהולדת בני אביעד שנולד עם תסמונת דאון ונגזר עליו לחיות חיים עגומים, רובצת לפתחם". יש גם לזכור כי בהריון השני לא היססה התובעת להפסיק את ההריון בשל מומים שהתגלו בעובר, מבלי שקיבלה תוצאות של בדיקת מי-שפיר, ומבלי לדעת שמדובר בתסמונת דאון.

67. כפי שהבהיר כב’ הנשיא א’ ברק בע"א 518/82 ד"ר זייצוב נ’ כץ, פ"ד מ(2) 85, בעמ’ 116:

"האינטרס, אשר הדין מגן עליו, אינו האינטרס של אי החיים אלא האינטרס של החיים ללא מום. על כן הנזק שלו אחראי הרופא המתרשל, אינו בעצם גרימת החיים או במניעתם של אי החיים. הנזק שלו אחראי הרופא הוא בגרימתם של חיים פגומים".

לאור דברים אלו, אין צורך להוכיח - ודרישה שכזו היא כמעט בלתי אנושית - כי ההורה היה בוחר למנוע את הלידה לו היה יודע על המום שבילדו. מה שצריך להוכיח הוא אך ורק רשלנות של הרופא שגרמה לכך שהקטין נולד לחיי מום וסבל.

68. זאת ועוד, בת.א. (י-ם) 577/95 הדס שושני ואח’ נ’ פרופ’ שמחה יגל, תק-מח 2002(2) 691, בעמ’ 716, פסק כבוד סגן הנשיא ע’ קמא:

"בענין זה מקובלת עלי עמדת התובעים, כי נטל הראיה שלא היתה מתבצעת הפסקת הריון בשלב ההריון של השבוע ה-32 רובץ על הנתבעים ולא על התובעים.

כשקיימת ועדה להפסקת הריון בשלבים מתקדמים, ניתן להניח, וזו חזקה הניתנת לסתירה, כי המקרה היה נשקל לגופו, ובשים לב למומים המשולבים - היה ניתן היתר להפסקת הריון. אם הנתבעים טוענים אחרת עליהם הראיה (ראו ע"א 2694/90 הדסה נ’ אסי מימון ואח’, פ"ד מו(5) 630 ".

69. במקרה דנא, ניתן היה ואף צריך היה להציע לתובעת לשקול ביצוע בדיקת מי-שפיר לאור עברה המיילדותי, למרות שהיא ביצעה בשבוע ה- 17 להריון בדיקת חלבון עוברי שהיתה תקינה. כמו כן ברור לחלוטין שהיתה מתבצעת בדיקת מי-שפיר לו היתה התובעת נשלחת לבדיקת אקו-לב, בעקבות המלצת רופאי האולטראסאונד בשבועות ה- 21 וה- 27 להריון, שכן בדיקת אקו-לב היתה מגלה ללא ספק את המום בלב הילד (שאופייני לתסמונת דאון). כל אלו יכולים היו, ואף צריכים, להתבצע לפני השבוע ה- 24 להריון. אך גם אם היו נעשים לאחר מועד זה, באופן שמומיו של העובר היו מתגלים, היתה בידי התובעת הברירה - וכפי שהוכח אף היכולת - לשים קץ להריון בשליש האחרון, וסביר להניח כי כך היתה עושה. הנתבעים ברשלנותם שללו מן התובעת ברירה זו, שהביאה ללידת הילד במומיו, ועל כן הם אחראים לפצות את ההורים ואת הילד על הנזקים הנובעים מכך.

בת.א. 577/95 הנ"ל בענין שושני נפסק כי ניתן להפסיק את ההריון גם בשבוע ה-32 להריון, ופסק-דין דומה ניתן בת.א. (י-ם) 1591/96 אסף יהודה נ’ מרכז רפואי אסף הרופא, תק-מח 2001(3) 12650, בסעיף 39 לפסק-הדין. כבוד השופטת י’ הכט אמרה דברים היפים לענייננו, לאמור:

"לא מצאתי מניעה לביצוע הפסקת ההריון גם בשלב מאוחר של ההריון, ובכל אופן לא כזאת שתצדיק אי-יידוע התובעים 2 ו-3 בדבר הבעיה, ואי הצגת האופציה של הפסקת ההריון, על הבעייתיות שבה".

70. המחדל של הנתבעים באי-שליחת התובעת לבדיקת מי-שפיר, או לבדיקת אקו-לב שהייתה מביאה לביצוע בדיקת מי-שפיר, קשורה קשר סיבתי ישיר לנזק הנטען, קרי: הולדת התובע במומיו. על כך אמר כבוד השופט ת’ אור בע"א 269/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ’ מימון ואח’, פ"ד מו(5) 628, בעמ’ 638: "מקום בו הטיפול שניתן שלל את האפשרות כי בהמשך יינתן טיפול נכון וטוב יותר, הרי יש לקבוע כי התקיים קשר סיבתי לנזק...".

הפרת החובה לנהל רישומים סדירים ונזק ראייתי

71. בתי המשפט חזרו והבהירו את חשיבות החובה של מוסדות רפואיים ורופאים לנהל רישומים סדירים, מעודכנים ומדויקים של מהלך הטיפול בחולה - חובה המעוגנת כיום בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. הפסיקה אף הבהירה את המשמעות המשפטית הנובעת מן המחדל לקיים חובה זו, אשר גורמת לחולה התובע נזק ראייתי. במקרה זה, עובר נטל השכנוע (ולא רק נטל הראיה) אל הרופא המטפל והמוסד הרפואי הנתבע להוכיח את העובדות שיכלו להתבהר מתוך הרישומים שלא נערכו או לא נשמרו, ועליו הנטל לשלול קיומה של רשלנות מצידו. העדר הרישום פועל בהקשר זה כ"חזקת רשלנות" הקבועה בדין, אשר פועלת לרעת הרופא והמוסד הרפואי, כל עוד לא הופרכה על ידם. מחדל זה אף יכול להביא לידי כך שהמוסד הרפואי או הרופא הנוגעים בדבר יחוייבו לפצות את החולה בשל נזק ראייתי שמנע ממנו להוכיח את תביעתו (להלכות אלו ראה: ע"א 612/78 פאר נ’ קופר ואח’, פ"ד לה(1) 720, בעמ’ 724; ע"א 58/82 קנטור נ. מוסייב, פ"ד לט(3) 253, בעמ’ 260; ע"א 285/85 נגר נ’ וילנסקי, פ"ד מג(3) 284; ע"א 789/89 סמדר עמר נ’ קופת חולים, פ"ד מו(1) 712, בעמ’ 721; ע"א 2245/91 ד"ר בנדיקט ברשטיין ואח’ נ’ עטיה, פ"ד מט(3) 709, בעמ’ 721; ע"א 6160/99 דרוקמן נ’ בית חולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, בעמ’ 125-126, והאסמכתאות המצוטטות שם; וספרם של ע. אזר וא. נירנברג, רשלנות רפואית, מהד’ שניה תש"ס-2000, בעמ’ 478-486).


72. מן הלכות דלעיל עולה כי העדר רישום תקין פועל בשלושה מישורים שונים. ראשית, הוא מביא להעברת נטל השכנוע אל הגורם המטפל. שנית, הוא עשוי להביא לחיוב הגורם המטפל בתשלום פיצוי למטופל בשל גרימת נזק ראייתי.
שלישית, העדר רישום תקין עשוי לבסס, כשלעצמו, מסקנה של רשלנות מצד הגורם המטפל, כאשר היה בו כדי לפגוע בטיפול ההולם לחולה. בע"א 2939/92 קופת חולים נ. מלכה רחמן, פ"ד מט(2) 369, פסקה כב’ השופטת ט’ שטרסברג-כהן (סעיף 14 לפסק הדין):

"רשלנות רפואית מתגבשת כבר בעצם אי ניהול תקין של הרישומים הרואיים שחייבים בהם הרופאים המטפלים... מקרה זה הוא אחד מרבים בהם העדרו של רישום מסודר של מהחל המחלה ושל הטיפול בה פוגע לא רק בקביעת ממצאים לאחר האירוע כי אם בראש ובראשונה בטיפול הנאות בחולה עצמו בזמן אמת".

בע"א 6160/99 הנ"ל בעניין דרוקמן פסקה כב’ השופטת ט. שטרסברג-כהן בעמ’ 125:

"חשיבותה של עריכת רישומים ושמירתם אינה רק לצורך קיום מעקב שוטף, ראוי ואחראי אחר התפתחות הדברים לשם קבלת החלטות נאותות, אלא גם על מנת שישמשו כראיה אותנטית ובעלת משקל באשר לאירועים שארעו ולהתפתחויות שהתרחשו במועד כלשהו בעבר".

73. במקרה דנא, הוכח כי הנתבעים התרשלו בעריכת רישומים רפואיים מסודרים ומעודכנים בעניינה של התובעת. חלק מביקוריה אצל רופאי הנתבעת, וגם אצל הנתבע, לא נרשמו כלל, ובוודאי לא נרשם מה התרחש באותם ביקורים. כמו כן הוכח כי לא היה רישום מסודר של תמצית כל הבדיקות שעשתה התובעת, ותוצאות אותן הבדיקות, ואף לא רישום של הפניות התובעת לעריכת בדיקות. רופאי הנתבעת לא רשמו את כל הרישומים הנדרשים הן בכרטיס קופת החולים והן בכרטיס המעקב של טיפת חלב, המלווה את התובעת בכל טיפוליה, וזאת בניגוד לפרקטיקה המקובלת. הנתבע נאלץ להודות כי התנהגות שכזו "איננה בסדר", ולא היתה צריכה לקרות (ראה פרק ב(4) לעיל). על חשיבותו הרבה של כרטיס מעקב ההריון שבידי האישה, נאמרו דברים ברורים על ידי כב’ השופט ב. אוקון בת.א. (י-ם) 3445/01 פלונית נ’ המרכז הרפואי ע"ש שיבא (לא פורסם, סעיפים 15-16 לפסק הדין, הנוגעים לחשיבות הכרטיס בחדר לידה). גם בשלב הקודם ללידה יש חשיבות רבה לכרטיס זה, שמרכז את כל הנתונים הרלבנטיים להמשך הטיפול בהריון.

התוצאות המשפטיות הנובעות מעובדות אלו, על פי ההלכות דלעיל, הינן, ראשית, כי לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים שהתובעת "נעלמה" או נמנעה מלערוך ביקורים בתדירות ראויה, וכן לא ניתן לקבל את טענת הנתבע - הסותרת את טענת התובעת - כי היא לא ביקרה אצלו בתקופה שמיום 23.4.96 ועד יום 23.7.96. לנוכח הליקויים החמורים בעריכת הרישום על ידי הנתבעים, נטל השכנוע להוכחת טענה זו היה על הנתבעים (מה גם שמדובר בטענת הגנה שלהם), והם וודאי לא הוכיחו טענה זו. גם בלא העברת נטל הראיה, הייתי מעדיף את עדותה האמינה של התובעת על פני עדותו של הנתבע בנקודה זו. זאת ועוד, לו היו חסרים נתונים ובדיקות בעת שביקרה התובעת אצל הנתבע, ואינני סבור כך, היה על הנתבע לדרוש ולקבל את כל החסר לצורך המשך הטיפול בתובעת.

שנית, כתוצאה מכך שלא נערכו רישומים מסודרים ומעודכנים, רופאי הנתבעת שטיפלו בתובעת, ובכלל זה הנתבע, לא היו מצויידים במכלול הנתונים הדרושים לצורך קבלת החלטה על המשך הטיפול בה. בנסיבות אלו, וכאשר הנתבע עצמו טוען כי לא היה מודע לחלק מן הבדיקות שביצעה התובעת ולתוצאותיהן, אין לתמוה על כך שההמלצה של רופאי האולטראסאונד לשקול עריכת אקו-לב לעובר כלל לא נשקלה על ידי רופאי הנתבעת והנתבע. כמו כן סביר להניח שההחלטה שלא לייעץ לתובעת לעבור בדיקת מי-שפיר, נבעה אך ורק מן הטיפול הרשלני בה, והיא לא נעשתה מתוך שיקול דעת ענייני, מה גם שאפשרות עריכת בדיקה זו כלל לא הועלתה בפני התובעת, על מנת שתוכל להחליט בעניין. בכל אלו התרשלו הנתבעים, והתרשלותם קשורה לדרך הרישום ולדרך המעקב הרשלנית בטיפולם בתובעת.

לאור הלכות אלו, בדבר העברת נטל השכנוע אל שכם הנתבעים, אין צורך לדון בתחולת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, שגם עליו סומכים התובעים.

סיכום

74. התנהגותם של הנתבעים כמפורט לעיל מהווה סטיה מרמת ההתנהגות הנדרשת מרופא סביר ומיומן, ומקופת חולים הנוהגת על-פי הסביר ומקובל. רופאי הנתבעת והנתבע לא פעלו כרופא סביר, הפועל על סמך שיקולים סבירים וברמה המקובלת, ועל פי הנורמות המקובלות (ראה: ע"א 13/89 קוהרי נ. מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142; דנ"א 7794/98 רביד נ. קליפורד, תק-על 2003 (2) 1589, סעיף 8 לפסק הדין). הם היו יכולים ואף צריכים לצפות מראש את הסיכון שהתר, קרי: לידת הילד במומיו, ולנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעתו. במסגרת אמצעים אלו היה עליהם לסווג את הריונה של התובעת כהריון בסיכון גבוה; לנהל מעקב מסודר אחר לידת התובעת, ולוודא שהרופא המטפל מעודכן בהתפתחות ההריון; לקיים רישומים מסודרים של הבדיקות שעברה התובעת והביקורים שעשתה; לייעץ לתובעת לעבור בדיקת מי-שפיר; ולשלחה לבדיקת אקו-לב עוברי.
הנתבעים לא נהגו כך: הם הפרו את חובת הזהירות שהם חבו כלפי התובעת, וגרמו לתובעים נזק הנובע ישירות מרשלנותם. אלמלא רשלנותם של הנתבעים, לא היה נולד הילד במומיו הקשים.

75. לא מצאתי כל עילה שבדין לקבוע כי לתובעת היה אשם עצמי תורם או התנהגות תורמת בדרגה כלשהי שהביאה לנזק הנטען בכתב התביעה. אין כל בסיס לטענה כי התובעת הזניחה את ההריון, והוכח כי לא היתה בדיקה אליה נשלחה שהיא לא ביצעה, וכי היא הגיעה אל רופאי הנתבעת בתדירות משביעת רצון שאיפשרה להם למנוע את הנזק נשוא התביעה. התובעת סמכה על רופאי הנתבעת, ובעיקר על הנתבע, כפי שהיתה רשאית לעשות, ואין לה כל ידע ברפואה. יתכן שאשה אחרת היתה מגלה יותר מעורבות, הבנה ואסרטיביות בתהליך הלידה, והיתה עומדת על קיום ההמלצה לשקול לשלחה לבדיקת אקו-לב לעובר, או מבררת מיוזמתה את האפשרות לבדיקת מי-שפיר. אך הנתבעים, שטוענים להגנתם כי קיום בדיקות אלו לא היה ברור מאליו בנסיבות המקרה, בוודאי אינם יכולים לבוא בטענות אל התובעת - אשה פשוטה נטולת כל השכלה רפואית - על שלא דרשה לבצע בדיקות אלו ביוזמתה, כאשר הם עצמם כלל לא שקלו את האפשרות של עריכת בדיקות אלו, ובוודאי שלא יעצו לתובעת לבצען. התובעת היתה רשאית להבין מהתנהגותם של רופאי הנתבעת, ובעיקר הנתבע, כי לדעתם אין צורך בבדיקות אלו.

76. ב"כ התובעים טוען בסיכומיו כי הנתבע התרשל בכך שלא שלח את התובעת ליעוץ גנטי, שהרי היא הגיעה אליו להתייעצות לאחר ההריון השני שהסתיים בהפלה. הנתבע התייחס לנקודה זו בחקירתו הנגדית (עמ’ 90-89), בהקשר לשאלה אם היה שולח את התובעת לייעוץ גנטי לו היתה מתייעצת עמו האם רצוי שהיא תכנס להריון נוסף (ראה גם דעתו של פרופ’ מוטי שוחט, עמה הסכים פרופ’ בליקשטיין, הנוגעת לסיטואציה זו הקודמת לכניסה להריון: ת/3 ועמ’ 110). טענה זו לא הופיעה בכתב התביעה, והמומחים (כולל מומחה התביעה) לא התייחסו אליה בחוות דעתם. לכן אין לבסס עליה ממצאים של רשלנות.

77. המזכירות תשלח לב"כ הצדדים העתק פסק הדין, ותזמנם לדיון מקדמי בשאלת הנזק ביום 20.04.2005 בשעה 11:30.
ניתן היום, יח’ באדר ב’ תשס"ה (29.3.05), בהעדר הצדדים.

___________________ ד"ר עמירם בנימיני, שופט


א 1226/99 אביעד לוי נ’ ד"ר מרדכי יניב