עו"ד און ליין - עורכי דין - פסקי דין- פסק דין : 862/12

בבית המשפט העליון רע"פ 862/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין המבקש: אברהם שחק

בבית המשפט העליון

רע"פ 862/12

לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקש:

אברהם שחק

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל - עיריית רמת גן

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת א' כהן) מיום 15.12.11 בתיק עפ"א 8211-06-11

בשם המבקש: עו"ד אהרון בונה

החלטה

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת א' כהן) מיום 15.12.11 בתיק עפ"א 8211-06-11, בו נדחה ערעור המבקש על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן (השופט עוזיאל) מיום 2.5.11 בתיק חע"מ 1401-06. עניינה של הבקשה, עיכוב ביצועו של צו הריסה.

רקע

ב. המבקש הקים סככה ללא היתר בניה ותוך פגיעה בזכויות שאר הדיירים בבניין. ביום 19.2.02 נתן בית המשפט לעניינים מקומיים צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 ("הריסה ללא הרשעה"). ואולם, "כדי לאפשר להסדיר את העניין על הצד הטוב ביותר" עוכב ביצוע הצו בשנה, "אלא אם יקבל עד אז היתר כדין". המבקש לא עירער על פסק הדין, וגם לא פעל להסדרת הבנייה. מסתבר, כי המשיבה סברה שחובת ההריסה הוטלה על המבקש, ובשנת 2006 הגישה נגדו כתב אישום בגין אי-קיום החלטתו של בית המשפט. לאחר שטען המבקש, כי חובת ההריסה אינה חלה עליו, הסכימה המשיבה לבצע את הצו בעצמה, והודיעה כי לאחר שתבוצע ההריסה תשקול את מחיקת כתב האישום.

ג. ביום 2.5.11 דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את בקשת המבקש לדחיית המועד להריסת הסככה. הוזכר, כי המבקש לא פעל לביטול הצו אף שניתנה לו הזדמנות לכך, וכי מגוון האינטרסים תומך בהריסת הסככה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 15.12.11. נקבע, כי המבקש לא השיג על עצם הוצאת הצו, וכי חלוף הזמן אינו מצדיק - כשלעצמו - בירור מחדש של ההצדקה להוצאתו. הוטעם, כי בנסיבות, "משהסתבר כי לא רק שהיתר בנייה למבנה אינו בטווח יד, אלא שכלל לא הוגשה בקשה להיתר למרות השנים שחלפו", אין מקום ליתן ארכה לביצוע הצו.

ד. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. בין היתר נטען, כי שגו בתי המשפט בכך שלא הבחינו בין צוי הריסה הניתנים לאחר הרשעה בפלילים (לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה); לבין צוי הריסה שיפוטיים הניתנים שלא בעקבות הרשעה בפלילים (לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה). נטען, כי השוני באופי הצוים צריך להשפיע על מכלול השיקולים, לרבות בשאלת עיכוב ביצועה של ההריסה.

ה. עוד נטען, במישור המשפטי, כי שאלה היא אם בית המשפט מוסמך לקבוע, אגב דיון בכתב אישום בעניין אי-קיום צו שיפוטי (לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה), כי חובת ההריסה מוטלת על המשיבה. במישור העובדתי נטען, כי מדובר בסככה קטנה שנבנתה לפני כעשרים שנה, בשטח סגור ומוקף שאינו נראה מבחוץ ואינו מפריע לרבים, ובאזור בו קיימת בניה לא חוקית רבה. נטען, כי בסוף שנות התשעים קפץ על המבקש רוגזה של שכנה, אשר מאז עזבה את הנכס, והיא שהניעה את גלגלי ההליך אצל המשיבה. הוזכר, כי גם השופט שדן בתיק בשנת 2002 כתב, כי יתכן שמדובר בזוטי דברים, וכי מעולם לא הוצג צורך ציבורי בהריסת הסככה. לבסוף נטען, כי חלוף הזמן מלמד שמדובר בצו שאינו "נחוץ", ודינו להיבטל.

דיון והכרעה

ו. לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. צו ההריסה הוצא כדין בשנת 2006. המבקש לא עירער על פסק הדין במסגרתו הוצא הצו, ולא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו לפעול להסדרת היתרי בניה כדין. צו ההריסה הוא איפוא עובדה חלוטה ומוגמרת, ולא ברור מה העילה לעיכוב ביצועו. איני יודע אם התמונה היתה אחרת אילו המבקש התייצב בבית המשפט לאחר שהגיש בקשה להיתר בניה, וביקש לעכב את ההריסה עד לתום הטיפול בבקשתו. ואולם, בקשה כאמור לא הוגשה. אכן המשיבה לא פעלה במהירות למימוש הצו. לא אדרש לשאלת המשמעות המשפטית שעשויה להיות לכך, כיון שבענייננו סברה כי חובת הביצוע היתה על המבקש - ומסיבה זו הוגש נגדו כתב אישום בשנת 2006. לא למותר לציין, כי ההליך לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה לא הבשיל לכדי קביעה שיפוטית כי סברה זו היתה שגויה.

ז. המבקש נדרש לשאלה, אם במסגרת הליך לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה ("אי-קיום צו בית המשפט") ניתן היה להעביר את חובת הביצוע מהמבקש למשיבה. ואולם, לענייננו די להזכיר, כי המצב כיום - שבמסגרתו נטלה המשיבה על עצמה את חובת ביצוע הצו - עולה בקנה אחד עם האופן בו פירש המבקש את הצו לאורך השנים, וקשה לראות כיצד משפיע הדבר על שאלת עיכוב הביצוע. כשלעצמי נוטה אני לחשוב שאין מקום לסרבול הליכים, כך שרשויות הציבור ייאלצו לפתוח בהליכים חדשים כדי לבצע צו שהבונה בניה לא חוקית אינו מבצעו. המבקש נאחז בע"פ 2817/07 ג'האד נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שלא זכיתי ללמוד מן התיק כי העלהו בטיעוניו בבית המשפט המחוזי. באותה פרשה נדרש הליך נוסף לשם הריסה על-ידי הרשות; אך כשלעצמי מסופקני בכך, בלא שאטע מסמרות, שהרי אם לשיטת הנאשם הצו מכוון כלפיו – עליו לבצעו; אם לאו, או אם אין הוא מבצעו במועד, מדוע נדרש הליך נוסף על מנת לאפשר לרשות לבצע את הצו בעצמה; על פני הדברים, מרבה הליכים כשחיוב ההריסה המהותי אינו במחלוקת – מרבה סרבול מיותר. אוסיף ככלל, כי בתי המשפט אינם יכולים להיות המִטריה שבחסותה תמשיך להתנהל בניה בלתי חוקית. וגם לא הכלי לשימור בניה כזאת עד אין קץ בנימוקים מפותלים שלא היו מביישים תלמיד ישיבה מחודד. גם לשכל הישר מקום בינותינו. סוף דבר, מדובר בבניה בלתי חוקית, אשר למבקש היתה תקופה ארוכה לפעול להכשרתה (אם הדבר אכן אפשרי), והוא לא עשה כן. לא הוצגו איפוא נימוקים לעיכוב ביצוע הצו, קל וחומר למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 6481/95 ימין נגד מדינת ישראל (לא פורסם)).

ח. איני נעתר איפוא לבקשה.

ניתנה היום, י"ב בשבט התשע"ב (5.2.2012).